אלכס אפשטיין הוא סופר רב זכויות. ספרו הראשון שאיגד שירים תחת השם כותב לנינגרד ושירים אחרים ראה אור בשנת 1993, ומאז פרסם שבעה עשר ספרים; האחרון שבהם הוא דמיון, ובו תעסוק רשימה זו, אבל לפני כן – כמה מילים על יצירתו של אפשטיין.
עוד לפני שאקספרימנטליות, קונספטואליות או משחקיות היו שם נרדף לספרות עכשווית מקומית, אפשטיין ניסה, ועל פי רוב הצליח, לייצר מחדש בכל ספר מכונה שתעניק מובן חדש למושג "ספר". הוא חידש בלי סוף: במילון מהפך (2000), בספריה הדמיונית (2002) ובמתכוני חלומות (2002) יצר רשת ספרותית המשלבת בין "ערכים" ו"לינקים"; הגיבורים הצהובים (2000) היא נובלה שהקדימה בהרבה את ספרו הידוע של קנת' גולדסמית' Sports (2008), והיא כתובה כתיאור של שני משחקי כדורסל – בין בולוניה למכבי ת"א, ובין מכבי ת"א מול אתונה – ומשלבת בין חומרים עממיים וספרותיים (מרבי נחמן מברסלב ועד הקיקלופ); וביד ראשונה מסופר (2014) פרסם תרגומים לקלאסיקות באמצעות google translate בשם "קלאסי ביס", כמו התרגום הבלתי נשכח לספר "אנה קרניים לה" שמתחיל בשורות: "משפחות מאושרות כולם דומים, כל משפחה אומללה אומללה אומללה על פי דרכה".
האקספרמנטליות של אפשטיין רחבה וכולית, ובאה לידי ביטוי לא רק במבנה הספר, אלא גם בכתיבה בז'אנרים שונים (שירה, סיפורים קצרים, קצרצרים, נובלות, מתכונים, רומן), במחשבה על דרכי ייצור (חפשו עותק בכתב יד של יד ראשונה מסופר) ובהפצה חלוצית ויצירתית של ספריו באמצעות פלטפורמות אינטרנטיות. העיסוק ביצירתו כעת, כשהצדדים המאכזבים והאפלים של השינוי הטכנולוגי הולכים ומתגלים, מעניין במיוחד.
המתח המרכזי ביצירת אפשטיין הוא המתח שבין המדיום והמסר, בין הצורה והסיפור, ובעשרים השנים האחרונות – שהן גם שנים של התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות ביחסים בין המדיום והמסר – השתקפו ביצירתו כיחסים שבין טכנולוגיה וספרות (וההפך – ספרות וטכנולוגיה). יצירותיו של אפשטיין נוטות על פי רוב להשתמש בטקסטים משומשים – שלו ושל אחרים – ומשנות אותם באמצעות צורות מסירה חדשות. כך למשל ברומן היחיד שהוציא עד כה, אודיסאה (כתר, 2001), הוא מתאר את מסעו של אודיסאוס הביתה מנקודת מבטו של אודיסאוס. הסיפור מוכר, המספר לא. לא רק אודיסאוס מככב בקורפוס האפשטייני – גם סיפורי אלף לילה ולילה, וסיפוריהם של קאלווינו, בורחס, מארקס ואקו. הרשימה הזו אינה מקרית. אפשטיין חוזר על הספרות ואל הספרות באהבתו אותה (לא פעם באמצעות חזרה אל הספרייה), אך הוא גם מחפש לשוב אל הסיפור העממי, המשותף, זה שמעניק לכתחילה לסופר את תפקידו כמספר סיפורים. היותו של המדיום לב ליבה של יצירת אפשטיין משמעו שעל מנת להתחדש יצירתו זקוקה באופן תמידי למכונות חדשות שלתוכן יוכל להימזג הסיפור המוכר.
דמיון הוא אוסף של ארבעים "שיחות עם ילד בן חמש ועוד סיפור אחד". לכאורה נראה שאין כאן מכונה חדשה – זהו אוסף צנום של פרגמנטים חכמים ומתוקים המזכירים את דף הפייסבוק "ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם". הקרבה שבין הטקסטים שבספר לבין מגוון טקסטים אינטרנטיים (החל מאפוריזמים וכלה ב־GIFים), עשויה לעורר את השאלה מה קרה לסופר המתוחכם, ההרפתקן והאינטרטקסטואלי שלפתע מסתפק בקטעים פשוטים ושטוחים כמו השיחה "מסמן ומסומן" (עמ' 9): "כמה מילים יש? – המון. – וכמה מילים אין?"
השיחות בספר עוסקות במגוון נושאים, כגון הפער שבין אדם ומכונה (למשל בסיפור "הגיונות": "איך אני יודע אם אני רובוט? – אתה ילד, למה אתה בכלל חושב שאתה רובוט? – כי דנה אמרה שיש רובוטים שנראים כמו אנשים. – גם אם יש, אתה לא רובוט. – אבל אני רוצה להיות רובוט! – למה? – כי אז דנה תשחק איתי" [עמ' 20]); ילדים ומבוגרים (למשל בסיפור "דמיון": "הוא הצמיד את הקונכייה לאוזנו. 'מה אתה שומע בפנים,' שאלתי. 'ים קטן.' 'אני גם יכול להקשיב?' 'לא. אתה גדול.'" [עמ' 7]); קונקרטי ומופשט (למשל בסיפור "פיזיקה ופילוסופיה": "למה הירח מסתובב סביב כדור הארץ? – בגלל כוח המשיכה. – אבל הוא גם אוהב אותו באמת?" [עמ' 27]).
יש הרבה מה ללמוד ולחשוב על דמיון. כאמור, כמעט כל הטקסטים בספר הם שיחות קצרצרות בין אב לבנו. כלומר זהו ספר שיחות, וההתמקדות בשיחה כז'אנר אומנותי הוא המכונה החדשה שהספר מציע. השיחה היא ז'אנר תקשורתי (ולא ספרותי) במהותו, והשימוש בו בספר משקף מציאות שבה שיחות על פי רוב כתובות ומתנהלות בתיווכו של מדיום טכנולוגי. אלא שבדמיון אין עדויות לכך שהשיחה מתווכת, להפך – יש תחושה שזו שיחה דיאדית המתרחשת במגוון העצום של הרגעים הפעוטים של ההורות: לפני השינה, ברכיסת המעיל לפני היציאה מהבית, בדרך חזרה מהגן. לכן הפעולה הראשונה של הספר היא הרישום האנושי; רישום השיחות שאינן מתועדות באופן אוטומטי (למשל בוואטסאפ או במייל). נוסף על כך, כינוס השיחות בתוך ספר מעיד על טשטוש הגבולות שבין הספרותי והתקשורתי. אומנם יש לנו התקדים המפואר של ספר שיחות בדמות הפסיכיאטור האלקטרוני שלי מאת דוד אבידן (לוין אפשטיין, 1974), אלא שכאן האסתטיזציה של הטקסט אינה נובעת מהחידוש שלו (שיחה עם מחשב), אלא דווקא מהיומיומיות והשגרתיוּת שלו (ספרו לי על הורה שלא כותב בוואטסאפ המשפחתי את חוכמותיהם של פעוטיו). לא מהמבט אל העתידני, אלא דווקא מהמבט אל האנושי. אפשטיין מבקש לכרוך את הספרות בפעולת תקשורת, אך לא בטכנולוגיה. זה לא סתמי: הטכנולוגיה בגדה בחברה, הטכנולוגיה בגדה בספרות ובאומנות, ועל כן הצורך במכונה, בפריצת הגבולות ובחידוש, התחלף בצורך לשוב אל הנאיבי, הפשוט והאוניברסלי (ובכך הספר מזכיר במעט את הנסיך הקטן).
הממד הספרותי בשיחות הללו מתגלה הודות למבע הפואטי של הילד על העולם. בדמיון, בדומה לטקסטים רבים שנכתבים בתקופתנו, הפואטי והספרותי אינם צורה, מבנה או עלילה. במקום זאת, הפואטי הוא צורת מחשבה המתנתקת מן הצפוי, ובמקרה שלפנינו זו צורת החשיבה הילדית. הפעם סיפורי העם אינם הלקט של קאלווינו או של אלף לילה ולילה, אלא מה שמתרחש בין האב והילד, מה שממשי אפילו מן הדפוס. האב, הסופר, מבטא את הכמיהה אל הנאיבי, הלא מתוחכם, אל האנושי, והשיחות מייצרות מעין תהליך העברה הפוך – לא האב מלמד את בנו, אלא הבן מלמד את אביו. נושא השיעורים שמוסר הבן־הילד לאביו הסופר הוא הדמיון.
אלא שהדברים אינם כה פשוטים, משום שמעצם טיבה (שיחות עם ילד בן 5) מכונת השיחות מייצרת בעיקר טקסטים חמידים (מאירי, 2015) – ילדותיים ומתיילדים, מקסימים בחוכמתם הפעוטה, טקסטים שמועתקים אל הספר – אך שייכים בטבעם אל הרשת החברתית; כלומר הם נקראים כחטיפים חביבים המעלים חיוך על פני הקורא וחולפים כמשב רוח מבלי להשאיר משקע משמעותי ומבלי לאפשר לקורא כניסה אמיתית והיטמעות בתוך הטקסט, יסודות שהיו עקרוניים כל כך ביצירות המוקדמות של אפשטיין. במידת מה דמיון הוא מעין שיבה של אפשטיין אל השירה ממנה התחיל, ואולי קל מזה – זוהי שיבה אל הפואטי תוך זניחה של העלילתי, המתוחכם והטכנולוגי. איני חושבת שדמיון אינו חדשני, נהפוך הוא – אני סבורה שנראה עוד ועוד טקסטים כדוגמתו בשנים הבאות: טקסטים המבקשים לנצור את האנושי ולהסתפק בפשוט, שהוא לא פעם יקר מאוד.
אני מאמינה שיוצרים טובים משאירים נשל עצום מאחוריהם. הם נאמנים למהלך ההתפתחות שלהם, לא לשהייה ולא לציפיות של הקוראים שלהם, ובכל זאת – הייתי שמחה לקרוא ספר חדש, חכם, דינמי, הרפתקני; ספר שיש בו איזו שהיא תקווה ביחס לספרות שכתב אלכס אפשטיין.
