כילד בשנות השמונים, המילה "מיץ" הייתה עבורי בקשה יומיומית ופשוטה – "אפשר מיץ?" היום, נדמה שהיא כמעט נעלמה מהשפה היום־יומית. כשמבקשים משקה, לרוב עוברים ישר לעניין, למשל: "אפשר תפוזים בבקשה?" המילה עצמה כאילו נמחקה, אך המשמעות נותרה. את החיבור הזה – בין מה שנמחק למה שנשאר – חוקר שוהם סכנה מנלה בספרו החדש מיץ בספרו, מנלה בוחן את הקשר בין העבר להווה, בין המשמעות שאבדה למשמעות החדשה, ודרכו הוא מתאר טראומה בשפה מתפרקת, שמסרבת להיכנע לנרטיב אחיד וקוהרנטי.
142 עמודים המחולקים ל־10 שערים, יש בספר השני של מנלה מעין אנתולוגיה פרטית המנסה כאמור להתמודד עם העבר של הדובר בשירים; מסיפורי משפחה וסצנות מהילדות עם אחותו הגדולה של הדובר בשערים "שרי", "המוצץ הוא הנמצץ" ו"מור", ודרך עבר קולקטיבי ישראלי־יהודי בשערים "אווה בראון" ו"שירי רצח". לאורכו של הספר (וגם לעיתים לרוחבו) מפוזרים שירי המיץ כמעט באובססיביות, כאילו היו דבק, מעין צורת התמודדות עם פצע ישן: "עוֹד פַּעַם מִיץ! עוֹד מִיץ! אֲנִי חַיֶּבֶת לִשְׁתּוֹת מִיץ וְאַתָּה לֹא תַּפְרִיעַ לִי אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה לִלְגֹּם מַהֵר אֲנִי מְמַהֶרֶת זֶה צָרִיךְ לְהַגִּיעַ מַהֵר לְתוֹךְ הַלֹּעַ זֶה צָרִיךְ לְהִסָּפֵג אֶצְלִי בַּמָּנוֹעַ" (עמ' 119).
מנלה מציב את עצמו כמשורר אוונגרדי־פוסט־מודרני, הוא מפרק באופן פואטי חוויות רגשיות מהעבר האישי והקולקטיבי כדרך להירפא ולחפש אחר מנוחה ושלווה. חשובה לו הצורה: שימוש בחזרות, בשיבושי זמן, הכלאה בין עולמות תוכן מנוגדים זה לזה, הפרדת השערים בספר באמצעות צבעים ובפונט שונה מהשירים, תוך כדי שימוש בנימה ילדית ותמימה. ואת כל זה הוא עוטף באבסורד, באירוניה ובמוזיקליות מובחנת מאוד. האוונגרד של שנת 2025 נועד פחות לשבור מוסכמות, כי האוונגרד הפך למוסכמה בפני עצמה; המיץ של מנלה הוא אוונגרדיות הפוכה, המשתמש בכלים של פירוק על מנת לשחזר ולא כדי להרוס. ״לֹא עוֹד פַּעַם מִיץ בְּבַקָּשָׁה / לֹא, לֹא יְכוֹלָה לִלְגֹּם יוֹתֵר / אֲנִי עֲגוּנָה בְּלָגוּנַת הַמִּיץ, כֵּן / אֲבָל לֹא, לֹא, לֹא, לֹא אַלְגֹּם לֹא / קַיִץ וְאַתָּה חוֹלֵם בַּלָּהוֹת בְּהָקִיץ / לֹא רוֹצָה מִיץ.״
הלשון של מנלה נוטה לשילוב היומיומי עם משלב לשוני גבוה, בין עולמות מנוגדים וסותרים זה את זה, תוך כדי שבירת המבנה הלוגי הנורמטיבי של המשפט. המהלך הזה הוא הראשון בפעולת הפירוק הטראומתי של מנלה: "לֹא יָדַעְתִּי לְהַבְרִיז כִּי אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה רוּסְיָה לִפְעָמִים מֵהַחַלּוֹן רָאִיתִי דּוּכִיפַת עִנּוּי אָפֹר בְּכָל שְׁעוֹת הָאוֹר 90 יָמִים בְּעוֹנָה" (עמ' 21). זהו תיאור עז ובלתי שגרתי הממחיש כאב, סלידה או תחושת התפרקות. מנלה מפרק את הלוגיקה כדי למצוא דרך חדשה לספר את הסיפור, דרך שמכירה בכך שיש דברים שאי אפשר לספר בשפה "שלמה".
הפירוק של מנלה ממשיך באמצעות האבסורד, ולמעשה זהו המוטיב המרכזי והדומיננטי בפואטיקה שלו. הוא משתמש בו בין היתר כדי להתמודד עם טראומה קולקטיבית, בעיקר בשערים "אווה בראון" ו"שירי רצח". הוא נע בין הילדי לאימה בצורה שמדגישה את חוסר היכולת לייצג זוועה בשפה "רגילה". בשער "אווה בראון", למשל, הוא כותב: "אֵוָה הָיְתָה רְעֵבָה הִיא הִזְמִינָה אֲוָז מֵהָאֲוָז נִתַּז עָסִיס רֹטֶב טָעִים מָסִיס אֵוָה חַלָּה לִתְסֹס בְּשֵׁם הַלֵּב שֶׁל הָעוֹף" (עמ' 56). השימוש בנימה הילדית יוצר דיסוננס שמשקף את האבסורד שבניסיון לספר על השואה. בשיר אחר באותו שער הוא כותב: " אָסוּר הָיָה לַעֲשׂוֹת אֶת הַשּׁוֹאָה וּבְכָל זֹאת הֶחֱלִיטוּ כֵּן לַעֲשׂוֹת" (עמ' 58). הפער בין התמימות הילדית לזוועה ההיסטורית מייצר מתח שמשרת את מטרתו הפואטית.
ולבסוף, אלו ההומור והאירוניה, שמנלה משתמש בהם ככלים ליצירת תרפיה יצירתית; הוא ממיר את הכאב האישי לשפה עשירה, משחקית ומפתיעה. הוא מתמודד עם הכאב בכך שהוא מתאר אותו באופן משעשע, מחליש את עוצמתו ובו בזמן מעניק לו משמעות חדשה.
״יֵשׁ יֶלֶד אֶחָד בְּמוֹזַמְבִּיק מַבְרִיק / וְאֶתְמוֹל הוּא הֻנְפַּק בַּבּוּרְסָה / נִיל גֶּיְמֶן צִיֵּר אוֹתוֹ בְּאֶקְרָלִיק / בְּאִיֵּי אָנַדְמָן הוּא הֻסַּע בְּקָאדִילְק / וְתוֹךְ כְּדֵי הִתְבַּקֵּשׁ לִמְצֹא מִסְפָּר רִאשׁוֹנִי / וּכְשֶׁלֹּא הִצְלִיחַ יָרוּ לוֹ בְּאִישׁוֹנִים.״
כל הכלים הפואטיים שמניתי עד עתה – החזרתיות, האבסורד, הנימה הילדית והמוזיקליות – מייצרים שפה חדשה להתמודדות עם טראומה. אך בניגוד לתנועות אוונגרד קלאסיות, שביקשו לנתק עצמן מהעבר, מנלה מנהל דיאלוג מתמיד עם מסורת השירה. אני מזכיר, הוא לא מפרק כדי להרוס, אלא כדי לשחזר ולשמר. דיאלוג זה ניכר במיוחד ביחסו למסורת השירה העברית, ובפרט לשירתם של אבות ישורון ואפרת מישורי המוקדמת.
ישורון פירק את העברית כדי להחדיר לתוכה את היידיש, שפת אימו האבודה, את הערבית ואת הסלנג הישראלי, וכך יצר שפה היברידית שיכולה לשאת את משא האובדן. מישורי המוקדמת פירקה את השפה דרך חזרות אובססיביות וטון ילדי־כביכול שמסווה טראומה. מנלה לוקח משניהם – מישורון הוא לוקח את ההיברידיות הלשונית. ערבוב המשלבים – הילדי והליטורגי – מזכיר את האופן שישורון ערבב עברית ויידיש. ממישורי הוא שואל את החזרתיות, את השימוש המודע והמשחקי בייצוגי המסמן והמסומן של המילים ואת הטון הילדי: "זֶה לֹא יַעֲזֹר מוֹר זֶה לֹא יַעֲזֹר מוֹר זֶה לֹא יַעֲזֹר מוֹר זֶה לֹא יַעֲזֹר מוֹר" (עמ' 79).
אך בעוד ישורון ומישורי פירקו את השפה כדי לבטא שבר – הן את השבר האישי והן את חוסר היכולת של השפה לייצג טראומה – מנלה מציע דרך חדשה. הפירוק אצלו הוא אקט של איחוי; ניסיון להחזיר למילה "מיץ" את כוחה המרפא, את משמעותה כסמל של נחמה וילדות. בכך הוא מציע אוונגרד חדש – כזה שאינו מתנער מהמסורת אלא משוחח איתה, שאינו הורס אלא משחזר, שמכיר בכך שלפעמים צריך לפרק כדי לבנות מחדש.
מנלה הוא קול מעניין בשירה העברית העכשווית. קול שמכיר את המסורת של שירת הטראומה, אבל בוחר לקחת אותה למחוזות חדשים – אל האבסורד, אל הילדיות, אל העודפות. זוהי שירה שמבינה שכדי לגעת בטראומה, לפעמים צריך דווקא להגזים, לעוות, להציף, עד שהשפה עצמה נשברת תחת כובד המשימה. דווקא דרך ההגזמה והעודפות, דרך החזרה האובססיבית על המילה "מיץ" והניסיון להחזיר לה את כוחה המאגי־ילדי, מנלה מצליח לייצר שפה חדשה שיכולה להכיל את מה שאי אפשר לייצג. זו כבר לא שירת טראומה במובן המסורתי, אלא שירה שמנסה לרפא את הטראומה דרך פירוק והרכבה מחדש של השפה עצמה.
בכך, למרות חולשותיו – אורכו, החזרתיות שלעתים מייגעת, האבסורד שלפעמים גולש לפרובוקציה זולה ומגוחכת: ״רְאִי אֲנִי פּוֹרֵחַ! נִסְפֶּגֶת הָעֶרְוָה בַּמָנוּשׁ בּוֹרְדּוֹ עוֹד לֹא״ (עמ' 80). ושירי המיץ הנסחטים בכל שער ושער תרתי משמע – הקריאה בו מקלפת את השכבות ומפרקת את הרגשות מבלי הכרח לחוש אמפתיה כלפי הדובר. אפשר לראות בזה הישג ספרותי לאור אינפלציית השירה הווידויית הנוטה אל הרגש. ובעיקר, הקריאה בו מייצרת דיון מתמשך על האפשרויות והמגבלות של ייצוג הטראומה בשפה.
כמו המילה "מיץ" שעברה גלגול בשפה העברית – מסמן יומיומי שהפך לסמן נוסטלגי – כך גם הספר מיץ עובר גלגול משלו: מניסיון לייצג טראומה הוא הופך לניסיון לרפא אותה, מפירוק הוא הופך לשחזור, ממילה שנמחקה הוא יוצר שפה חדשה. בכך מנלה לא רק מספר על טראומה, אלא מציע דרך להתמודד איתה – דרך השפה, דרך הפירוק, דרך המיץ. אשמח לעוד מיץ בבקשה.
