עוד אחר צהריים ספרותי

סאדאקיצ'י: "בסופו של דבר נראה לי שסידני לנייר, על כל חולשותיו, הוא המשורר המודרני ביותר שלנו."

ויטמן: "אוי! אוי?"

סאדאקיצ'י: "בכל מקרה, גם אם הוא לא יותר מאשר חלילן, הוא חזק יותר מדמפסטר שרמן, בליס כרמן או פול הייני."

ויטמן: "מי?! פול הייני? אני לא ממש מכיר אותו; חתיכת משורר, נדמה לי; כתיבה מעודנת וכו', אבל שום דבר מהמם."

סאדאקיצ'י: "מוזר שאמריקה הצליחה להצמיח גאון כמו פו."

ויטמן (שווה נפש): "פו נטה לצדם העגום של החיים."

סאדאקיצ'י: "אני מניח שגם את הות'ורן אתה לא אוהב במיוחד?"

ויטמן: "אין לי משהו מיוחד לומר על הות'ורן. ההמונים אוהבים אותו. קראתי את הרומנים שלו. הם לא מרשימים בעיני. היצירות שלו נרפות, נוגות, קודרות. הוא אוהב לעסוק בפשעים ובייסורי הלב האנושי, והוא מנתח אותם יתר על המידה. הספרות שלנו עוד תגיע! העיתונים מצביעים על זה, עלובים ככל שיהיו, עלובים ונהדרים ככל שיהיו."

סאדאקיצ'י: "אתה חושב שאזלת היד הספרותית בימינו היא תולדה של רוח תקופתנו?"

ויטמן: "תקופתנו? עוד לא לגמרי התיישבנו בארצנו, אבל נראה לי שמישהו מעוניין בתוהו ובוהו של תקופתנו."

גברת דייויס (מהדלת): "ארוחת הצהריים מוכנה."

ויטמן: "בוא, מר סאדאקיצ'י, נכרסם משהו."

שוב ישבנו יחד לשולחן המטבח והצגנו את תאבוננו החזק והבריא. באשר לי, מצאתי בויטמן זללן שווה לי למפרע.

ויטמן (תוך כדי אכילה): "כמו החיבה המיוחדת ששמורה אצלנו לתבשילים של אימא  – הם טעימים יותר מכל מה שנכניס לפה בהמשך החיים – הספרים האהובים עלי הם אלה שקראתי בנעוריי. כל מי שקורא רומנים לא לשם בידור בלבד חייב להעריץ את וולטר סקוט. היה לו רוחב יריעה שייקספירי. הוא לא חקר וניתח את מושאי כתיבתו."

סאדאקיצ'י: "איזה ספר שלו הכי אהבת?"

ויטמן: "'בלב מידֽלוֺתיאן', קראתי אותו פעם אחר פעם."

רציתי לדעת מה דעתו על ויקטור הוגו, והרחבתי דברים על תיאוריו המופלאים את קרב ווטרלו, אבל לויטמן לא היתה אף מילה טובה עבורו.

ויטמן: "אני לא ממש אוהב אותו."

סאדאקיצ'י: "מה אתה חושב על ביירון?"

ויטמן: "העליות והירידות בקריירה שלו ובחייו עשו את ביירון מריר – במיוחד הירידות. ביצירות שלו שולטת נועזות נואשת. אבל אני אוהב דברים חופשיים יותר – הומרוס, שייקספיר, וולטר סקוט, אמרסון."

כשחזרנו לסלון חידשנו את דיוננו הספרותי. אלה אחדות מהערותיו:

"הספרות של איפוליט טן היא תוצר של תקופתנו."

"את רוסו מעולם לא קראתי, מוולטר ציטוט פה ושם."

"הספרות הסינית מרהיבה, לדעתי."

הוא עטף את כתפיו ברדיד רחב, רקום עיטורים מהמזרח הרחוק, כדי להתגונן, כנראה, מפני רוח פרצים, וזה, יחד עם זקנו הלבן, שירד פלגים־פלגים על אפודתו האדמדמה, שיווה לו מראה של אחת מאותן דמויות תנכיות שרובנס ותלמידיו נהגו לצייר.

סאדאקיצ'י (קם ללכת): "אוכל לנשק אותך?"

ויטמן: "הו, אתה נורא נחמד."

הושטתי את שפתיי אל מצחו. "תודה, תודה!" פלט ויטמן. העליתי לו מנחה רכה, שאצרה את להט הנעורים, השאפתנות, והשקיקה שהציפו את נפשי, סמוק מבושה מעושה; חשתי שעלי לבטא בפני האיש הזה את רגש האהבה שחשתי כלפי יצירתו, שנצרתי בלבי עם יצירותיהם של אנשי מעלה.