גליון

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מורן וורנשטיין | סוף טוב | הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים | 151 עמודים

בסוף טוב האפשרות להיפגע, המשותפת לבני האדם כולם ומודחקת בשקידה שקטה, מהווה בסיס אפשרי לקבלה רדיקלית של הזולת.

תיאורים של החוויה הנשית בחברה פטריארכלית מתמקדים לעיתים קרובות בפחד. המשוררת האמריקאית אוליביה גטווד מתארת את ספרה Life of the Party כ״מֶמוּאָר של הפחד שלי״ (The Dial Press, 2019 [תרגום שלי]); והסופרת האמריקאית קריסטן רופניאן הסבירה בריאיון לניו יורקר שסיפורה הוויראלי ״טיפוס של חתולים״ (מאנגלית: קטיה בנוביץ׳) עוסק בחלקו בידיעה שגם גברים שנונים וחכמים עשויים לרצוח אותך. יש חוויה נוספת, אני חושבת, המוכרת לנשים רבות. אנחנו מתפקעות מסיפורים שאי אפשר לספר. של עצמנו ושל אחרות. החבֵרות שלנו סיפרו לנו, האחיות שלנו סיפרו לנו, האימהות שלנו סיפרו לנו, והשביעו אותנו לא לספר לאף אחד. אחר כך את נתקלת במישהו ברחוב, את יודעת מה הוא עשה, אבל את לא יכולה להגיד כלום. כמו הפחד, גם השתיקה משפיעה על ההתנהגויות של השותפות לה בכל מקום שאנחנו באות בו. אינספור סיפורים אילמים דחפו אותי לכתוב על סוף טוב, ממואר על חייה של מורן וורנשטיין, שחברהּ יוחאי מיטל ליקט וערך לבקשתה מתוך יומנים וכתבים אחרים שהותירה אחרי מותה.

מורן וורנשטיין נולדה וגדלה בנס ציונה. אביה נפטר כשהיתה בת שתים־עשרה. איציק, בן זוגה החדש של אימה, פגע בה מינית במשך שנות נעוריה תחת עינה הפקוחה של האם. המעשים נפסקו כשוורנשטיין התלוננה במשטרה, אך גם אחרי שאיציק הורשע, אימה התמידה בקשר עימו וסירבה להכיר בפגיעה בבתה. וורנשטיין כותבת שהכחשה זו של אימה היא הפגיעה החמורה ביותר שחוותה: ״בשלב מסוים הבנתי שאימא שלי מוותרת עליי, שהיא בוחרת באיציק על פניי. זו הפגיעה הגדולה״ (עמ׳ 42). סִבלה הנפשי הלך והחריף עד לניסיון התאבדות שהותיר אותה עם כאבים מתמשכים ומייסרים. לאחר שנים של התמודדות היא פנתה לארגון דיגניטס, המסייע לחולים במחלות חשוכות מרפא ולמי שסבלם בלתי נסבל לסיים את חייהם, בבקשה לסיוע בהתאבדות. היא הלכה לעולמה בגיל שלושים ושש. הספר סוף טוב, פרי מאמציו של מיטל, ראה אור כארבע שנים לאחר מכן.

זוהי אינה הפעם הראשונה שסיפורה של וורנשטיין מתפרסם. לסוף טוב קדמו פרק בפודקסט ״סיפור ישראלי״ שמיטל השתתף בהפקתו, וכתבה פרי עטו  בעיתון ״הארץ״, שפורסמו סמוך למותה בשנת 2017. הספר מרחיב את היריעה ועוסק לא רק בעובדות אלא גם באמצעי – הסיפורת. וורנשטיין נוקטת גישה טוטלית שדוחה כל הפרדה בין הסיפור לחיים מהפִּסקה הראשונה: ״יש לי סיפור לספר. אני לא מספרת עליו בדיעבד. הוא לא נגמר. אני חיה אותו. אין לו סוף. לא עובר יום בלי שאחשוב לשים לו סוף״ (עמ׳ 7). המילים שמהן נובע הסיפור עשויות מחומרי החיים: קטעי יומן שנכתבו בזמן אמת או טקסטים שמחוללים אירועים בחיים האמיתיים; מכתבים לפסיכיאטר, מסרונים, פניות לבית המשפט ואפילו פסק דין. גם הכותרת שבחר מיטל, ״סוף טוב״, מבטאת התמזגות מוחלטת של החיים והסיפורת שברוחה סוף הסיפור הוא סוף החיים. קשה להכחיש את האפקטיביות של הכותרת הזו, שבבת אחת מנכיחה את הפרט המזעזע שמושך רבים לסיפורה של וורנשטיין – מותה בהתאבדות בסיוע דיגניטס – ונוסכת בו תחושה של מנוחה נכונה. הדגשה זו של הסוף מזכירה את ספרה של אסתי וינשטיין עושָׂה כרצונו (כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 2016), המתאר את מצוקותיה של המחברת כחסידת גור שחוותה ניצול מיני, יצאה בשאלה, והופרדה מילדיה. שני הספרים מבוססים על פרויקטים ספרותיים שלא הושלמו, אך ראו אור באמצעות אדם קרוב לאחר מותה של המחברת בהתאבדות. בשניהם העובדה שהאירועים המתוארים התרחשו באמת מרכזית לערכו של הספר, וקולה המיידי והגולמי של המחברת חיוני כדי לשכנע את הקוראים בחשיבות הבעיות שהיא חושפת. כל אחד בדרכו מְמצב את ההתאבדות כאירוע שמעניק חשיבות ותוקף לסיפור כולו. לעומתם, ספרם של חנן אלומה ונרי אלומה אביב משוגע (הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2021), שעוסק אף הוא בהתמודדות הנפש של אחד ממחבריו וראה אור באותה הסדרה חודשיים בלבד אחרי סוף טוב, לא ממהר לתחום את גבולות הסיפור. בריאיון ל״הארץ״ מספרת נרי אלומה: ״היה לנו עניין עם הסוף של הספר [. . .] רציתי שזה יסתיים בטוב, בריפוי״ – אך אחרי שחנן אלומה כתב את עמודי הסיום, ״הבנו שהסוף של הסיפור וגם המהות שלו משתנה. זה לא סיפור על ריפוי, המלצות לטיפול ומתן תקווה, זה סיפור על התמודדות.״ הוויתור על נקודת ההגעה מאפשר לאביב משוגע לספר סיפור מתמשך ולא קתרטי.

למרות הזהות שסוף טוב מכונן בין החיים שהסתיימו לבין הסיפור, ערכו של הספר לא מתמצה בסופו. משמעותית לא פחות מהסוף היא שאיפתה של וורנשטיין ללמד את הקוראים כיצד להתייחס לאנשים שנפגעו מאוד. אף על פי שהספר מורכב ברובו מקטעי יומן, וורנשטיין מרבה לפנות ישירות אל קוראיה. סוף טוב משובץ בהסברים ותוכחות שמתווים את דמות הקורא המדומיין שעבורו נכתב: מי שלא נפגע, ולכן לפי וורנשטיין מתקשה להכיל את הנפגעים או שופט אותם. כך למשל, היא כותבת ששאלות שגרתיות כמו ״מה את עושה?״ או ״במה את עוסקת?״ מסגירות את חוסר הרגישות של אנשים ״נורמליים״ (עמ׳ 110). ״אני ׳לא עובדת׳״, היא מסבירה, ״כי אני מטפלת בכל רגע נתון, ללא הפוגה, בילדה שנפגעה וננטשה  [. . .] מבחוץ זה אולי נראה שאני כל היום מאוננת, מה שנקרא. מהיכן שאני מביטה – אין לי רגע מנוחה״ (עמ׳ 123-122). התביעה מהקורא לגלות רגישות כלפי הזולת הופכת דחופה לקראת סוף הספר, כשוורנשטיין מספרת על מפגש עם רופאה ששאלה אותה לפשר הפציעות המרובות שלה. ״אמרתי ביובש: ׳קפצתי מקומה רביעית.׳ מרגע זה ואילך היא לא הביטה לי בעיניים. גם לא שאלה שאלות״ (עמ׳ 144). מייד לאחר מכן היא עוברת לגוף שני רבים ומפנה את הביקורת שקוראיה עשויים לחוש כלפי הרופאה, גם כלפי הקוראים עצמם: ״אז כשאתם מתנהגים כך, דעו לכם שבלי להתכוון אתם מתייחסים בביטול מחריד, כאילו לא קיימים אנשים שמנסים להרוג את עצמם  [. . .] אני אנושית כמותכם. רק פגעו בי יותר. גם לכם זה יכול היה לקרות  [. . .] אִספו את שכמותי ללבכם. לא פעם. לא שלוש. תמיד״ (עמ׳ 144). בסוף טוב האפשרות להיפגע, המשותפת לבני האדם כולם ומודחקת בשקידה שקטה, מהווה בסיס אפשרי לקבלה רדיקלית של הזולת. הקבלה שוורנשטיין דורשת אינה השלמה ליברלית ופסיבית, אלא קבלה פעילה, אמפטית ומתמשכת של הזולת כמות שהוא.

ההדגשה של הסוף, אף שהיא בחירה מובנת, עלולה להסיח את הדעת מהסיפור שנותר פעור וחסר פתרון גם אחריו – סיפור יחסיה של וורנשטיין עם אימה וכיצד אלה השפיעו על הפיכתה לסופרת. האהבה, השנאה, החמלה והכמיהה שוורנשטיין חשה כלפי אימה מניעות את הסיפֵּר כולו: ״אני מניחה שהאמביוולנטיות כלפיה היא בעצם סיפור חיי״ (עמ׳ 114). אל מול הפגיעה, ואולי אף בגללה, הדחף לכתוב ולפרסם מופיע בסוף טוב כמקור של חיוניות ותקווה. זהו אחד הרצונות היחידים שגוברים על ״הרצון הפנימי האמיתי שרוצה למות״ (עמ׳ 61). וורנשטיין למדה כתיבה יוצרת במכללת מנשר וניסתה להוציא את כתביה לאור במהלך חייה. בספרה, הכמיהה להתקבלות ספרותית משרתת את הצורך לזכות בהכרה בסבל שנגרם לה ולעבד אותו לכדי סיפור משמעותי:

״כתשובה לשאלה שאדם בחברתנו, זמננו, תרבותנו, נשאל תדיר, ׳מה אתה עושה?׳ הייתי רוצה להשיב, כשפי ולבי שווים, ׳אני עוסקת בכתיבה.׳  [. . .]

אני רוצה להיות ׳מישהי׳ בעיני עצמי לכל הפחות. אני לא יכולה ללכת עכשיו. אני צריכה קודם להיות מישהי, אבל לא רק בעיני עצמי. אני צריכה לָצֵאת לָאוֹר. לְאוֹר חָזָק [. . .]

אני חיה כי אני מפחדת לשוב ולהיכשל בניסיונות התאבדות ולהיפגע קשה ולהרע את מצבי. אבל אני פה. ואם אני פה, יש לי צורך עז להעניק משמעות. ואני רוצה, אני רוצה שדבריי יראו אור. ניתן למנף את הסבל ליצירת מופת.

אני רוצה.״ (עמ׳ 72)

אפילו כאשר הפגיעה מותירה סימנים מובהקים בגוף ובנפש, סוף טוב מראה כי מילים עדיין נחוצות כדי לתת לה תוקף. וורנשטיין מביאה את דבריו של השופט בתביעה האזרחית שהגישה נגד איציק ואימה, אשר פסק לטובתה. היא מסכמת: ״זה היה תהליך מאוד חשוב וטוב בשבילי״ (עמ׳ 113). לעומת זאת, היא כותבת על אימה: ״כמה ימים לפני שקפצתי מהחלון, היא באה לבקר אותי בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב ואמרה לי שלעולם לא אשמע את מה שאני רוצה לשמוע״ (עמ׳ 115). בכתיבתם של ״אלפי עמודי יומן״ (עמ׳ 145) וורנשטיין לוקחת על עצמה פרויקט מתמשך של תיקוף עצמי, אך היא יודעת שלא תוכל לספק לעצמה הכרה מלאה – זהו תפקידו של הזולת; זהו תפקידו של הקורא. באמצעות היציאה לאור היא מבקשת למצוא תשובה לשאלה ״מה את עושה״ שעליה היא מתרעמת. תשובה זו תגלה מהו תחום העיסוק שלה, כפי שאנשים ״נורמליים״ מעוניינים לדעת, אך גם תהיה כרוכה בעבודת הריפוי העצמי הנחוצה לה ובכמיהתה להכרה שאימה מנעה ממנה. הסוף הטוב שהקוראים יכולים לתת לסיפור הוא לא רק נשימה לרווחה על כך שוורנשטיין לא סובלת יותר, אלא גם הכרה מלאה בסיפורה – הן בעובדות חייה הכואבות והן בדרך הספרותית שבחרה כדי לספר עליהן.

בסוף טוב האפשרות להיפגע, המשותפת לבני האדם כולם ומודחקת בשקידה שקטה, מהווה בסיס אפשרי לקבלה רדיקלית של הזולת.

עוד במעלה...

Yes, I Do

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

מות החתול ותחיית האנושיות

על העיוורון

אמונה בקריאה, קריאה באמונה

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

בין as if ל־hollow center

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

אמילי של זנדבנק

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

איך לספר סיפור

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

דבר המערכת – מעלה 6

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

צריך לחזור מהנסיגה

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

קטלן א'

הסיפור שלא נגמר

סוד השעמום הוא לומר הכל

הצד החשוך של החיים

דבר המערכת – מעלה 5

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

איך לכתוב תחת צל

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

המסע אל השינה

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

קרקעיתה השקופה של הנפש

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה