אין לי קשר לסופר המפורסם שלהם, ובכל זאת כל חיי הציקו לי רק כי יש לנו את אותו שם ושְׁנַיִם או שלושה דברים במשותף, זה תמיד אותו דבר, אנשים אוהבים לגלות מה שנקרא קשר משפחה והם תמיד מצליחים, שׁיֵּלְכו לכל הרוחות! מספיק שהם נתקלים במישהו ששמו מלוויל וזהו, הם כבר מרימים את הראש ושולחים את הכַּתבים המגעילים שלהם, ואחריהם מתנפלים הסטודנטים מאוניברסיטת קולומביה עם הפרצוף החמוץ שלהם, כן כן, ככה בדיוק זה קרה, הם מצאו אותי והסתכלו לי ישר בעיניים, הכריזו בקול גדול שזה לא בגלל השם, ברור שכן, זה רק בגלל השם שלי, האוויר קפא כשהבינו שגם אני גרתי ברחוב 26 מזרח ושבצירוף מקרים, עבדתי מתישהו במשרדי המכס, כן, בסדר, הם ציינו שגם הוא היה פקח מכס, אבל כל זה לא חשוב, בכל מקרה עבדתי מעט זמן במכס, אני ספרן, כמעט אמרתי להם שאני ספרן מלידה, ספרן שכותב רשימות על הקשר שלו לכדור הארץ, לא ביג דיל, כך היו משיבים לי, תאר לעצמך, אדון מלוויל, שכולנו באותו מצב, כולנו בקשר עם כדור הארץ, ככה הם השתעשעו וצחקו עליי כשלצערי גיליתי להם דבר או שניים על נושאים שיקָרים לליבי, אבל שיצחקו וילעגו כמה שהם רוצים, כי אפילו אם הדלפתי בטעות כמה דברים, לא חשפתי בפניהם את הדבר המהותי ביותר, כלומר שהקשר שלי לכדור הארץ שונה לחלוטין משלהם, כי אני הייתי (ואני עדיין) בחיבור מתמיד עם היקום, אני מתכוון שהייתי מודע באופן מתמיד לחיבור הזה כבר זמן מה, והם, לעומת זאת, רק דיברו שטויות מבלי לדעת על מה, פיזרו מילים לכל עבר וניסו לתפוס אותן חזרה, בעצם רק שפכו דיבורים חסרי תוכן, אפילו לא קשורים לדבר שהם נשלחו לחקור, הכַּתבים והסטודנטים האלה רק העמידו פנים שהם מתלהבים, הא, הנה זה נושא שנוכל להגיש לציבור או להשתמש בו כנושא למחקר לקראת סמינר, אז לא, לא יציגו אותי לאף אחד, אינני אובייקט למחקר, לא אסבול את זה, אני לא נותן לדברים להסיח את דעתי, זה מה שאמרתי לעצמי כי בעצם, מלבד העבודה שלי חייתי רק בשביל הרשימות שלי, בלי שום יומרה וללא כל כוונה לפרסם אותן אי פעם — סביר להניח שלכל ספרן יש תחביב, נכון? אפשר לחשוב שלכל ספרן יש איזה גחמה ולא רק פלטפוס, שזהו הגורל של רובנו, אפילו שאני חייב לציין שאישית אין לי פלטפוס אלא קריסה של הקרסול, ליתר דיוק של הקשת הפנימית בכף הרגל, שזה בכלל לא אותו דבר, אם תהיה לי סבלנות, אסביר במה זה שונה, זאת אומרת לא הפלטפוס אלא קריסה של קרסול, בעצם של הקשת הפנימית בכף הרגל, מכאן, אפשר להסכים שתהיה לספרן איזושהי גחמה, ובקשר אליי, אין ספק באשר למקור הגחמה הזאת, כלומר כל פעם שעליתי על משהו, לא ירדתי ממנו, כך באופן טבעי יצאתי בעקבות מלוויל, בצורה שטחית ומבלי ללכת רחוק, רק התוודעתי אליו כדי לבחון אותו מקרוב ולראות איך הוא נראה, לאור העובדה שהתקרבנו מאוד בזכות שמות המשפחה שלנו, ויום אחד בעקבות ההפצרות החוזרות של אשתי, חובבת מושבעת של תערוכות אומנות, הלכנו למוזיאון מומה PS1, ושם, באמצע תערוכה משעממת עד מוות, נחשפתי ליצירה שבכלל לא הייתה במקומה, של אדם בשם לֶבּאוֹס ווּדְס, שם שלא שמעתי לעולם, צריך לומר שלא ממש התעניינתי באדריכלות לפני כן, אפילו לא בזו של ניו יורק…
לאסלו קרסנהורקאי
לאסלו קרסנהורקאי זוכה פרס נובל לספרות 2025, נולד ב־1954. יש לו שורשים יהודיים מצד אביו והוא מזדהה כחצי יהודי. קרסנהורקאי נחשב לאחד הסופרים ההונגרים החשובים והמשפיעים בני זמננו. לצד כתיבתו הספרותית הוא פועל גם כתסריטאי, ושיתוף הפעולה ארוך השנים שלו עם הבמאי בלה טאר הוליד עיבודים קולנועיים לכמה מיצירותיו, ובהן הרומן "טנגו השטן".
התרגום המובא כאן הוא פתיחתו של הספר ״עבודות חפירה לארמון״, שפורסם ב־2018. זהו מונולוג של אדם ששמו מלוויל — בדומה לשמו של הסופר הרמן מלוויל (1819—1891), מחברו של רומן המופת ״מובי דיק״. הקרבה המקרית בין השמות מעוררת במספר אי־נוחות וכעס ומביאה אותו לרדוף אחר עקבותיו של הסופר, בדיוק כפי שבו רודף קפטן אחאב אחרי הלווייתן מובי דיק.
מה שבכל זאת מבדיל בין שם הספרן Melvill לשם הסופר Melville הוא האות ״e״ המושמטת משם הספרן. ראיתי בהשמטת ה״e״ מחווה מרומזת לסופר היהודי־צרפתי ז׳ורז׳ פרק (1936—1982), שהעלים את אותה האות מהרומן שלו (שעדיין לא תורגם לעברית): ״ההעלמות״, מ־1969.
כמו הלבלר בַּארְטְלְבִּי ברומן של מלוויל, גם הספרן של קרַסְנָהוֹרְקַאי כותב בפנקסים שלו. אבל לספרן יש חלום אחד גדול: הוא חולם על ספרייה סגורה לקהל, מתאר אותה כמן ״גן עדן של ידע ששום דבר לא יפריע לו״, מקום שבו ״הקוראים לא יוכלו להיכנס, הספרים לא יוכלו לצאת״, וחלומו הוא למקם אותה בבניין המסתורי חסר החלונות ברחוב תומאס 33 במנהטן, המשמש מאז שנת 1973 כמתקן תקשורת סודי וממוגן.
הספרן מלוויל הולך צעד אחר צעד דרך המסלולים שבהם צעד מלוויל הסופר, ממקום עבודתו ועד ביתו. אז מתחיל סיור, פיזי ומנטלי כאחד, בתוך מנהטן, שאותה הוא מתאר כ״התגשמות של סיוט שנרקם בידי שטן שזדונו חסר מצרים״.
אבל לא רק הרמן מלוויל מופיע בספר. הספרן מעמיד משולש של אנשי תרבות, שהצלע השנייה שלו היא האדריכל האמריקאי לֶבּאוֹס ווּדְס (1940ֿ2012), שהתמחה באדריכלות אקספרימנטלית. הוא ידוע באיוריו הלא קונבנציונליים, ציורים של בניינים שאי אפשר לבנות, איורים של מנהטן ועוד.
הצלע השלישית היא מֶלְקוֹלְם לאורי (1909—1957), סופר ומשורר אנגלי שגם שוטט ברחבי מנהטן. המכנה המשותף בין שלושתם ובינם לבין הספרן הוא החיבור האינטימי של כל אחד מהם עם היקום. בזה ראיתי את גרעינו של הספר.
כריכת הספר בהונגרית ובצרפתית מציגה את הבניין נטול החלונות תומאס 33, בעוד שבגרסה האנגלית (Spadework for a palace) נבחר איור של לֶבּאוֹס ווּדְס,"Solo House". אך כל כריכה משדרת בדידות מסקרנת. אין ספק שהנובלה משקפת את התחום האקספרימנטלי, וכפי שמזמינה כותרת המשנה ״לחדור לשיגעון של אחרים״, אני רק יכולה להודות על ההזדמנות לצלול לתוך הספר.