"זה בכלל לא סיפור על הכיכר וגם לא על המהפכה. זהו הסיפור על תאמר ומוחבּ וואאל. הם אלה שמעניינים אותי. אם את רוצה לקרוא סיפורים על הכיכר, יש מקורות שמספרים עליה יותר טוב ממני" (עמ' 83), מצהיר עומר בפני אמל, ובכך מתמצת את כל השטויות האלה. הרומן עוקב אחר יממה וחצי של שיחה בין שתי דמויות: אמל, עורכת דין אמריקאית בת 29 ממוצא מצרי, ועומר, מתכנת בן 22 שנאלץ להתפרנס כנהג מונית. במהלך שיחתם – שנקטעת לפרקים לטובת שינה, סקס או אכילה – עומר חולק עם אמל סיפורים על המתרחש במצרים, ובכך שניהם מציירים את דיוקנה של המדינה לאחר כיכר תחריר: נטולת תקווה, מלאת אלימות, חשוכה ומיזוגנית.
הרומן בנוי משלוש רמות סיפוריות. הרמה הראשונה היא זו של המחבר, פישר, הפונה ישירות לקורא כבר מההקדמה בטענה כי מדובר בשיחה אותנטית שהוקלטה ונמסרה לידיו. ברמה זו ניכרת במיוחד גישתו האירונית כלפי המשטר, כאשר הוא "מצנזר" קטעים אינטימיים ומזהיר קוראים רגישים לבל ימשיכו בקריאה. לכך מצטרף שמו המקורי של הרומן, "עומר ואמל שוכבים במיטה". עומר ואמל הם השמות השכיחים בספרי ילדים מצריים, על משקל "דני ודנה משחקים בגינה". אולם, המו"ל של פישר מבהיר לו ששם כזה יעורר עליו את חמת המשטר, ופישר מושך בכתפיו ומציע את שמו הנוכחי של הרומן. הצנזורה העצמית האירונית הזו משמשת כאמצעי ספרותי בולט, המדגיש דווקא את מה שהוא מתיימר להסתיר.
הרמה השנייה היא השיחה בין אמל ועומר, שכאמור מתווכחים, שוכבים ואוכלים לסירוגין. זוהי הרמה הסיפורית המרכזית של הרומן, והיא מציגה שני קולות מנוגדים: אמל, האופטימית והליברלית, המאמינה בשינוי הדרגתי ובכוחו של החוק, מול עומר הציני והמפוכח, שאיבד כל אמון במערכת.
הרמה השלישית מורכבת מהסיפורים שעומר מספר לאמל. סיפורים אלה, המסופרים מנקודת מבט של מספר יודע כל, יוצרים את הציר המרכזי של הרומן ומדגימים את התזה המרכזית שלו: האישי הוא הפוליטי. כל סיפור מאיר את המבוי הסתום שמצרים נקלעה אליו בתחום אחר, כשהפוליטי לא רק חודר לחיים האישיים אלא גם הורס אותם ללא תקנה. כך, סיפור על פעילה חברתית שסייעה לנשים שהותקפו מינית, נאנסה בעצמה בשל פועלה ואיבדה את תמיכת חבריה; זוג הומואים שיוצא מהארון נאלץ לברוח לארצות הברית, וזוגיותם מתפרקת בגלות; קבוצת אוהדי כדורגל מפתחת סולידריות חזקה, אך חבריה נרצחים במהומות פורט סעיד; קצין מודיעין מסור שעבודתו הרסה את נישואיו. בכל המקרים, הפוליטי חודר דרך כל הסדקים של החיים האישיים ומפורר כל ניסיון ליצור אינטימיות, סולידריות או משמעות, או לדברי עומר: "נכשלנו בכול. כולנו. נכשלנו בפוליטיקה, בעבודה, באהבה, בלימודים, בחברות. אנחנו נמצאים עכשיו בשפל המדרגה" (עמ' 34). הייאוש הזה משתקף גם במבנה הנרטיבי: הסיפורים שעומר מספר אינם מסתדרים לכדי עלילה קוהרנטית, אלא יוצרים פרגמנטים קטועים ומפוזרים. כולם מטילים עוגן במהומות בכיכר תחריר, אך משם כל סיפור מתדרדר מטה בדרכו ומייצר נפרדות, באופן שמהדהד את החברה המצרית עצמה.
כבר מראשית הקריאה ניכר כי נושא השיום – ובעיקר היעדר השפה לאינטימיות – משמש ציר מרכזי הנפרש לאורכו של הרומן, מעל ומתחת לפני השטח. עומר נאבק למצוא מילים לתיאור האינטימיות: "איך ייתכן שבשפה שיש לה שלוש מאות מיליון דוברים, אין מילים הולמות לתיאור איברי גוף שהם נוגעים בהם כמה פעמים ביום, ופעולות שהם עושים בקביעות, כך לפחות יש לקוות" (עמ' 35). היעדר השפה אינו רק עניין טכני: הוא משקף דיכוי עמוק ומושרש. כשאין מילים מוסכמות לתיאור החוויה האנושית הבסיסית ביותר, כל אדם נותר בודד מול הדיכוי, ללא יכולת לחלוק או לתקף את חוויותיו עם הזולת. לכך מתחברת הצנזורה של סצנות הסקס ברומן, כאשר כל פעולה ואיבר מוחלפים ב"האיבר שהשופטים שולחים לכלא את מי שקורא לו בשמו" (עמ' 14). הצנזורה הזאת מנכיחה את האימה הצרופה שנשקפת מסיפוריו של עומר, אימה שחודרת אל חדרי המיטות של אזרחי מצרים ומדגישה את התחושה שלא קיים מקום מפלט מהרדיפה.
זו טקטיקת "הפרד ומשול" קלאסית: כשאין מסגרת קולקטיבית שמתקפת את החוויה האישית, מתגברות הבושה וההסתרה, והפרטים בחברה נותרים מפורדים וחלשים מול הדיכוי. אך הרומן מציע גם דרך התנגדות: בסצנות הסקס המצונזרות – "הם עשו את המעשה שהשופטים שולחים לכלא את מי שקורא לו בשמו" (עמ' 14), מעשה המסירה הלשוני מצליח להתגבר על מגבלות השפה. המחבר מעביר לקורא את מלוא האינפורמציה על הנעשה והקורא מבין בדיוק את המסמן והמסומן החדשים, גם כשהם מוסווים בהומור או ברמיזה.
הבחירה לנהל את השיחות בין הדמויות באנגלית כביכול היא מהלך משמעותי נוסף. לכאורה זהו תעלול ספרותי מיותר – המחבר טוען שתרגם את השיחות לערבית, והקורא הישראלי ממילא קורא אותן בעברית. אך הבחירה הזו מדגישה את הצורך לחרוג מגבולות הערבית כדי לבטא תקוות וביקורת. העובדה שהספר עצמו נכתב בערבית, מרמזת שהבעיה אינה בשפה עצמה, אלא ביכולת לחלום, להעז, לקוות: הערבית גמישה דיה כדי לכלול בתוכה את השאיפות הללו, אך היא מוגבלת בידי החברה והשלטון. בסוף הספר גם עומר מבין זאת, והוא מדלג מעל מכשול השפה: "אז איזה מין קשר זה?", תוהה לעצמו עומר, "כנראה אין לו שם. האם נחוץ לו שם? לא, אין צורך בשמות" (עמ' 252).
העיסוק בשאלת שלטון החוק נוכח ברומן כחוט רעיוני מרכזי, המתגלה הן במישור העלילתי והן בדיאלוגים שבין הדמויות. הוא מופיע באופן ישיר בעיסוק בשאלת הדמוקרטיה במצרים – עומר נמנע מללמוד משפטים כי גילה "שלימודי המשפטים לא עזרו כלל" (עמ' 65) – ובאופן עקיף בהסתייגות המשפטית האירונית סביב סצנות הסקס, ואף בעקיצה של המחבר כלפי עצמו: "אני מכיר סופר שיכול לעשות את זה […] בשם פישר. הכישרון שלו מוגבל […] בימים האלה הוא עסוק […] בשמירה על ההליך הדמוקרטי" (עמ' 57). אך מעבר לכך, הוא משמש זירת התגוששות מרכזית בין אמל לעומר. אמל, עורכת דין לזכויות אדם, מתעקשת על הצורך בהגנה על זכויות כל אדם, כולל פושעים ומושחתים, בעוד עומר דוגל בצדק ונקמה. הדרישה של אמל "לשמור על ההליך הדמוקרטי" היא למעשה קריאה להתקדם מעבר למעגל הדמים שהתבסס במצרים ולנסות לכונן מציאות חדשה, שתתאפשר אך ורק באמצעות דמוקרטיה, כזו שתעניק סעד והגנה לכולם.
המחבר מקיים דיאלוג ישיר עם הקורא לאורך כל היצירה. מההקדמה, שהוא מזהיר בה את הקוראים לבל יפגעו רגשותיהם ויסגירו אותו לשלטונות, ודרך הטקסט: שום סמל לא נשאר חבוי, וכשהמחבר משתמש במוטיב כלשהו הוא חושף באופן מכוון את המנגנונים הספרותיים שלו, למשל כשהוא מתכתב באופן גלוי עם סיפורי אלף לילה ולילה ("אתה המספר, אתה שחרזאדה" (עמ' 231), משמעות השם אמל בערבית ("איזה יופי, אמל! השם שלך, תקווה, מתאים לאופטימיות שלך". "יש לך מושג כמה אנשים לפניך סיפרו לי את 'הבדיחה' הזאת?". "אני יודע. נפלט לי. אבל העיקר, אין שום תקווה" (עמ' 34), או משך מסירת תיאור המקרה (""זה לא עצוב? […] שסיפרת את כל סיפור הנישואים שלך בפחות משתי דקות. כמה הם נמשכו? שנתיים?" (עמ' 43). כולם זוכים לדיון מפורש בטקסט. זו אינה רק העדפה סגנונית, אלא תגובת נגד למילים שהמחבר אינו יכול לכתוב בתיאורי האינטימיות. כאשר הצנזורה כופה שתיקה בתחום אחד, הטקסט מפצה בחשיפת מנגנוניו בתחומים אחרים.
השדרה המרכזית של הספר היא הדיאלוג, והוא כתוב באופן מבריק, סוחף, שמצליח לסחוב את כל הספר ללא חריקות. התרגום לעברית הצליח לשמור על השיחה ביניהם כשיחה, במבע לשוני דיבורי, וזאת מבלי להתיש את הקורא, והדבר ראוי לציון. הוויכוח ביניהם אינו דידקטי ואינו ילדותי, וכל טיעון חצוב מתוך דמות שלמה ועגולה, ובעיקר אמינה. כך, הטיעונים שעומר ואמל מעלים לאורך הספר מצליחים לבסס את הקשיים וההצדקות לכל צד ולמסור לקורא תמונה מרובדת ועמוקה.
לרומן שתי חולשות עיקריות: ראשית, שתי הדמויות הראשיות לא גדלו במצרים – אמל גדלה בארצות הברית ועומר בחרטום – מה שמחליש במקצת את עוצמת הדילמות שלהם ביחס לעתיד מצרים בהשוואה למי שנולד וגדל בה. שנית – תיאורי חוויותיה של אמל בכלא בצל העדויות הקשות על מצב האסירות במצרים אינם אמינים.
אך אלו פגמים קטנים ברומן מרשים, שמצליח לשזור יחד את האישי והפוליטי באופן מורכב ומשכנע. באמצעות הדיאלוג המרשים, המבנה הרב־שכבתי ותמת "האישי הוא הפוליטי", פישר מצליח לספר את סיפורה של מצרים העכשווית באופן שחורג הרבה מעבר לדיווח פוליטי או היסטורי, ומחלחל בסוף הספר אפילו לאמל העקשנית: "האמת היא שאין דבר חשוב יותר מענייניו הפרטיים של האדם. אלה הם החיים האמיתיים, והשאר סתם דיבורים" (עמ' 251). או סתם שטויות. נו, כל השטויות האלה.