סליפסטרים

בראיון יוצא דופן שהתפרסם בגיליון 11 של "New Pathways"[1], רמז קרטר שׁוֹלץ[2] בכאב על המוות המוחי המתמשך שמצוי בו המדע הבדיוני. לדעתו, ההזדמנות שהייתה למדע הבדיוני בשנות השישים והשבעים להיהפך לספרות ראויה חלפה, כי מחברי סוגות אחרות אימצו לעצמם את המנגנונים הכי טובים שלו: ”כשאני חושב על ספרות ספקולטיבית טובה מהשנים האחרונות, לא עולים בדעתי זוכי הוגו או נבולה. אני חושב על 'סיפורה של שפחה' של מרגרט אטווד, ועל 'רעש לבן' של דון דלילו, ועל 'חייו וזמניו של מיכאל ק" של ג'.מ. קוטזי…”

המדע הבדיוני של ימינו דומה מאוד לברית המועצות המנסה להיאחז בחלום מתפוגג שנכשל. הדּוֹגְמָה הרשמית של המדע הבדיוני, שכמעט כולם מתעלמים ממנה, מבוססת על גישות שפשטו רגל למדע וטכנולוגיה ושמנותקות מכל סוגי המציאות. המדע הבדיוני הטכנולוגי — הגרעין האידאולוגי של הסוגה, הוא בדיחה כיום; במונחי המציאויות החברתיות של פוסט־תעשייתיות היי־טקית, הוא רלוונטי בערך כמו לניניזם אדוק.

בדרכו הגמלונית, הציע המדע הבדיוני איזשהו חזון חברתי קוהרנטי. אולי היה קולני ותמים, ונתון לפנטזיות לא מגובשות של עוצמה ושל מילוי משאלות, אבל לפחות דיבר בשפה עכשווית. באופן מסתורי, תיאר המדע הבדיוני את מה שבאמת מתרחש, בדמיון הפופולרי לפחות. אומנם לא היה מיועד לכולם, אבל אם היית פיקח ולא בררן, היית יכול לקרוא מדע בדיוני ולהרגיש, בסיפוק רב ובלתי מודע, שהתאפשר לך לאחוז בידיות מצופות הכרום של עידן הגרעין.

אבל תראו אותו עכשיו. חִשבו על הצאצא הלאבקראפטי הדוחה של נישואי הקרובים במדע הבדיוני. אנשים בשנות השישים הקיאו כשדה קאמפ וקארטר פשטו את העור והשומן מגופתו של רוברט א. הווארד למטרות מסחריות[3], אבל כיום, הנקרופיליה מתנהלת על בסיס תעשייתי: אנתולוגיות יקומים משותפים; מגה־רומנים מרובי מחברים; משחקי תפקידים שמבוססים על מותגים; ספרים שכתבו פִּישֶׁרים בשמם המפואר של סופרים מבוססים; המשכים של המשכים; טרילוגיית המשכים של טרילוגיות מוקדמות יותר שנגזרו מתוך טרילוגיות מוקדמות אפילו יותר. מה משותף לכל אלה? פיחות ערך היצירתיות האישית וניצחון המוצר האנונימי. זה כמו סיוט בסגנון בארת על מות המחבר והחלפתו ב”טקסט”.

מדע בדיוני — כמו המפלגה הקומוניסטית שקדמה לו בניסיון לחלץ את האנושות המתקדמת — איבד את הקשר עם הסיבות התרבותיות להווייתו והפך למבנה כוח מסחרי המנציח את עצמו, ובמקרה מחזיק בפיסת נדל”ן מסורתית: שטח מדף בחנות הספרים. המדע הבדיוני מתעלם מכל אתגר שמגיע מבחוץ. מגן עליו מסך הברזל של השיווק הקטגורי. הוא אפילו לא צריך להשתפר ”בתנאיו שלו”, כי הם כבר איבדו את משמעותם, וכמעט שאין דנים בהם בכלל; מספיק להצביע על המדף ולומר: ”מדע בדיוני”.

יש כאלה שחושבים שזה נהדר שיש סוגה בלי זהות פנימית, אלא רק אזור שבו היא נמכרת. תיאורטית, זה נותן למחבר חופש רב, אבל בטווח הארוך, ההשפעה המעשית מחלישה מאוד. כש”הכול אפשרי במדע בדיוני,” אז ”הכול” נראה טוב דיו לעמוד בתקן. בשביל מה לחדש? ולאיזה כיוון? שום דבר לא זז; המצפן נשבר. כפיס שיושלך מעבר לסיפון כדי לבדוק את הזרם יישאר במקום וישקע בלי שיהיה לו זכר.

הגיע הזמן להבהיר כמה מונחים שלמדתי משולץ: ”קטגוריה” היא מונח שיווקי המציין שטח מדף. ”סוגה” היא טווח יצירות המאוחדות באמצעות זהות פנימית, אסתטיקה קוהרנטית, מערכת יסודות קונספטואליים — אידאולוגיה, ברשותכם. משהבחנו בין המונחים, אני רוצה לתאר את מה שאני רואה כסוגה מתהווה שעדיין לא הפכה לקטגוריה.

העוד־לא־סוגה הזאת איננה מדע בדיוני קטגורי ואף לא מדע בדיוני סוגתי, אלא כתיבה עכשווית שמתנגדת למציאות הקונצנזוס. לפעמים היא פנטסטית או סוריאליסטית, ולפעמים ספקולטיבית, אבל לא במובהק. היא אינה מתיימרת לעורר ”פליאה” או לחרוג מחוץ לתחום הנתונים הידועים באופן שיטתי כמו המדע הבדיוני הקלאסי. היא פשוט סוג כתיבה שגורם לך להרגיש מוזר, כמו שגורמים לך להרגיש החיים בסוף המאה ה־20, אם ניחנת ברגישות מסוימת. אפשר היה לסווג את הסיפורת הזאת כ”רומנים בעלי רגישות פוסט־מודרניסטית”, אבל זה שם ארוך מדי למדף הקטגוריה ורברפ”מ לא נראה טוב, אז לשם הוויכוח והנוחות, נכנה אותה ”סליפסטרים”.

”סליפסטרים” אינו שם קליט במיוחד, ואם הסוגה הצעירה הזאת תהפוך אי פעם לקטגוריה אמיתית, ספק אם היא תישא את השם שחברי, ריצ'רד דורסט, ואני, הגינו לאחרונה. השם לועג ל”מיינסטרים”, אבל איש לא מכנה את המיינסטרים ”מיינסטרים” מלבדנו, הטרולים. גם בכלל לא מתקבל על הדעת שסליפסטרים תהפוך לסוגה רשמית, ועוד פחות שתהפוך לקטגוריה שתזכה להצלחה מסחרית. מחברי סליפסטרים חייבים לעבוד מחוץ לתשתית החמימה של מגזינים וביקורות הממוקדות בסוגות, ובלי גאוות היחידה הנובעת ממטרה המשותפת לסוגה.

בלב הסליפסטרים יש נטייה לאגרסיה מיוחדת כלפי ה”מציאות”. היא כוללת פנטזיות, אבל פנטזיות אלה אינן ”עתידניות” או ”מעבר לשדות המוכרים”[4]. הספרים שלה תוקפים בלגלגנות את מבנה ה”חיים היום־יומיים” ואלה שהכי קרובים ל”מיינסטרים”, מציגים בדיות ספרותיות לא מציאותיות שנמנעות או מתעלמות ממוסכמות סוגת המדע הבדיוני. לגרעין הקשה של הסליפסטרים יש מרכיבים ייחודיים ואפלים יותר. יצירות אלה ברובן אינן הגיוניות במיוחד, ומפעם לפעם הן מרמזות לכך ששום דבר שאנחנו מכירים אינו באמת ”מתקבל על הדעת”, ואולי אפילו ששום דבר אף פעם אינו יכול להתקבל על הדעת.

ספרי סליפסטרים בוגדים במוסכמות הייצוג של הסיפורת; הם עושים שטיקים מעצבנים שרומזים לי שהתמונה דולפת מהמסגרת ועלולה ללכלך את רגלי הקורא. השיטות שלה כוללות רגרסיה אינסופית, תעתועי ראייה, מטלפסיס, הפרות בוטות של גבולות נקודות הראות, תגובות מפוהקות ביותר לאירועים מאוד לא טבעיים ואף שירה קונקרטית ושימוש מכוון בג'יבריש. מ”ק אֶשֶר היה יכול להיות המקבילה החזותית.

סליפסטרים גם נגועה בגישה מתנשאת כלפי ”חומר”, ההפך הגמור מה”כבוד לעובדה המדעית” שרוחשים כותבי מדע בדיוני אדוקים. לא פעם משתמשת הספרות שלה בדמויות היסטוריות, בדרכים שמפרות את ההיסטוריה בצורה שערורייתית. עיתונות, ידיעות רשמיות, תוכן פרסומי… כל אלה הם כמו דגן לטחנת הסליפסטרים, שמתייחסת (בזלזול) אליהם, לא כ”עובדות מציאותיות”, אלא כחומר גלם לקולאז'. סליפסטרים אינה ”יוצרת” עולמות חדשים, אלא מצטטת אותם, גודעת אותם אל מחוץ להקשר, ומסיתה אותם נגד עצמם.

לספרי סליפסטרים מסוימים יש מבנה עלילתי שגרתי, אבל הם משתמשים ברכיבים פנטסטיים בדרך שרומזת לכך שאיכשהו, הם אינטגרליים להשקפת העולם של המחבר; לא סתם רעיונות מגניבים שהוא מגלגל בשביל הכיף, אלא משהו שמזכיר יותר דמנציה מולדת. הרכיבים הפנטסטיים האלה אינם ”סוטים מהמציאות המוכרת”, אלא שאונטלוגית, הם חלק מהבלגן הכולל; ”'מציאותי' לעומת מה?”. זאת שאלה שקשה יותר ויותר לענות עליה בשנות השמונים והתשעים הווידאוקרטיות, ואולי זה ההיבט החדשני באמת בסליפסטרים.

למרות הכול, לסליפסטרים יש סגולות שהולמות באופן ייחודי את הכיוון המסולף, המפותל והספקני שאליו הולך העידן הפוסט־מודרני. שלא כמו הספרות הספקולטיבית של שנות השישים, סליפסטרים איננו ניסיון פנימי לשקם את המדע הבדיוני כדי לקרב אותו לספרות. הרבה מסופרי הסליפסטרים, ביחוד הבולטים שבהם, יודעים מעט מאוד, אם בכלל, על מדע בדיוני.

אני מאחל לסליפסטרים טובות. אני מאחל לו להיות סוגה מוכרת וקטגוריה שאפשר לעבוד איתה, כי אז תוכל להתחרות ביעילות וברעננות במדע הבדיוני, ולאלץ אותו להגדיר ולעורר מחדש את העקרונות שלו.

ברוס סטרלינג (יליד טקסס, 1954) הוא סופר מדע בדיוני, אחד מאבות הסייברפאנק וזוכה פרס הוגו. בשנות השמונים ערך וכתב ביקורות ספרותיות על מדע בדיוני בפלטפורמות שונות ובהן במגזין "SF Eye", שבו התפרסם במקור מאמר זה (כל המאמרים שכתב נמצאים ברשת ומיועדים לשימוש חופשי בלבד), ויזם פרויקטים בתחום תרבות הטכנולוגיה כגון פרויקט המדיה המתה (ארכיון טכנולוגיות מדיה שנכחדו).

כמה מספריו תורגמו לעברית: "איים ברשת", "משקפי שמש כסופים" (אסופה שערך. שני הספרים הופיעו בעברית בתרגום עמנואל לוטם), "לחיות בפנים" (תרגום ישעיהו לויט) ו"להט קדוש"

(תרגום זיו מכנס).

גילחתי מהמאמר הערות אגביות, ציטוטים, מטאפורות ציוריות, ניסיונות להגדרת הסוגה, וידויים אישיים, בדיחות פנימיות, קריאות לפעולה, רשימת ספרים הכוללת כ־100 סופרים ואת כל ההערות וההבהרות הנוגעות לה. השארתי את עמוד השדרה הטיעוני בשלמותו.

[1]      כתב עת למדע בדיוני ופנטזיה

[2]      קרטר שולץ – סופר ספקולטיבי ומלחין אמריקאי

[3]      הכוונה להוצאה המחודשת לאור של ספרי "קונאן הברברי" מאת רוברט א. הווארד לאחר מותו, שכללה השמטות ושכתובים

[4]      Beyond the fields we know – אסופת סיפורי פנטזיה מאת הלורד דנסני