גליון

סוד השעמום הוא לומר הכל

דומניקו סטרנונה | שבועת אמונים | מאיטלקית: שירלי פינצי לב | כתר, 2021 | 236 עמודים

כיוון שהאהבה יכולה להמשיך ולהתקיים רק באמצעות הזרות או המרחק. אולי כי היא זקוקה דווקא להסתרה ולדמיון, ליכולת לראות את הפוטנציאל ולא את המציאות כפי שהיא.

מה אנחנו יודעים על האנשים הקרובים אלינו ביותר, בני זוגנו ובני משפחתנו? אילו סודות הם מסתירים? איזה מין קשר נוצר בין שניים היודעים זה על זה את הנורא מכל, איזו מין אינטימיות ואלימות נוצרות ביניהם? ואיך סוד אפל המוסתר מאיתנו הקוראים על־ידי הדמות המספרת משפיע על תהליך הקריאה שלנו? שאלות אלו ליוו אותי במהלך הקריאה בספרו הרביעי של דומניקו סטרנונה, שבועת אמונים, שראה אור בשנה האחרונה בעברית. קדמו לו ויה ג׳מיטו (מודן, 2007), הרומן האוטוביוגרפי שרוכים (כתר, 2018) ותעלול (כתר, 2019).

העשור המפריד בין תרגום ספרו האוטוביוגרפי לתרגומם של שלושת הרומנים האחרים אינו מקרי. את פרסומו מחוץ לאיטליה חב סטרנונה פחות לספריו ויותר ל״האשמה״ לפיה הוא האיש מאחורי שם העט של הסופרת האיטלקייה המצליחה אלנה פרנטה; חבל שכך, שכן מדובר בסופר מרתק בפני עצמו. מבלי להתעמק בשאלת זהותה של אלנה פרנטה ובדעות השונות לגבי עניין זה, אציין רק שכחוקרת פרנטה אני שייכת לאסכולה המאמינה שאומנם מתקיים בין סטרנונה לבינה דיאלוג ספרותי, אך הוא עצמו אינו עומד מאחורי הפסבדונים. אפשרות סבירה בעיניי היא זו שהועלתה על־ידי העיתונאי קלאודיו גאטי בשנת 2016, והיא שמדובר באשתו של סטרנונה, המתרגמת והעורכת אניטה ראיה. משסיכמנו נקודה זו – שנדמה שאף מאמר העוסק בסטרנונה או בפרנטה לא מצליח להימנע ממנה – ניתן להתעמק בטקסט הספרותי גופו.

שבועת אמונים נפתח בניסיון של המספר, פייטרו, להגדיר את המילה ״אהבה״, שאותה הוא מתאר בשלל מטפורות פואטיות, ברובן בעלות גוון אלים והרסני. הוא משווה את האהבה ללבה געשית השורפת את הכול בדרכה, לדיבוק ולחורבן. הדיון באהבה האלימה הזו מוביל אותו לתרזה, זו שתמיד סירבה ״להיכנס לתוך אותו צירוף של ארבע אותיות ובכל זאת תבעה, ועדיין תובעת, אלף אלפי מילים אחרות״ (עמ׳ 7). תרזה כישפה אותו כבר מהרגע הראשון, עוד כשהייתה תלמידתו בבית ספר תיכון. אהבתו כלפיה מלאה בניגודים ועמוסה בשאלות אובססיביות שאינן נותנות מנוח. כפי שהמספר עצמו מעיד, לא הייתה זו אהבה שמימית או מטהרת; את הקשר ביניהם הוא מתאר כסוער ומורכב מדחייה ומשיכה המתחלפות זו בזו. מערכת יחסים שבה כל התחושות והתגובות הן קיצוניות – נעות מאהבה עזה לתיעוב עמוק, ומובילות לא אחת להטחת עלבונות חריפים ותגרות ידיים אלימות.

לאחר מריבה סוערת במיוחד, כאשר הם מרגישים כי הם קרובים מתמיד לאבד זה את זו, פייטרו מספר לנו שתרזה הציעה דרך שתקשור ביניהם לנצח: כל אחד מהם יספר לשני את הסוד הנורא ביותר שלו, זה שקשה לו להתוודות עליו גם מול עצמו; סוד שאם יתגלה לאחרים, יחריב את חייהם. בשלב זה, פייטרו הוא בן שלושים ושלוש והוא לא מאמין שלתרזה, הצעירה ממנו בעשור, יכול להיות סוד נורא כמו זה שלו. לכן תרזה מספרת את הסוד שלה ראשונה, סוד שהוא אכן מוצא ״מכוער״ (עמ׳ 11). לאחר מכן פייטרו מספר את סודו שלו. אלא שבנקודה זו הסודות עדיין אינם מסופרים לקורא. כעבור ימים ספורים הם נפרדים בריחוק ובקרירות הזרים לאופן שבו התנהלה מערכת היחסים ביניהם עד כה. פרידה זו מפתיעה נוכח האירועים שקדמו לה, שהרי היא חוטאת בדיוק למטרת חילופי הסודות. מדוע אם כך הם נפרדים דווקא לאחר שהבטיחו את הקשר ביניהם? לדעתי, אולי דווקא כיוון שחשפו זה בפני זו את החלק האפל ביותר בנשמתם היכרותם הושלמה, ומתוך שלמות זו בהכרח נעלמות הן התשוקה הן השנאה, ונותרת אדישות מנומסת.

אך לא רק אדישות, כי אם גם פחד. מאותו הרגע, לפחות בפייטרו, משתרש פחד עוצמתי מתרזה; פחד המכוון את צעדיו. אף שהיא עוזבת את רומא, נוסעת להמשיך בלימודיה בארצות הברית ומשתקעת שם, המידע שנתן בידיה של תרזה נהפך לחרב מתהפכת התלויה מעל ראשו. לאחר שהוא מקים משפחה וזוכה להצלחה בקריירה, הסוד ששמור אצלה הופך מסוכן עוד יותר, כי כעת יש לו שֵׁם ציבורי, והמחיר שישלם אם יתגלה עולה בהתמדה. בד בבד עם הפחד מתעורר בו גם הצורך להסביר לה את עצמו ללא הרף. הוא כותב לתרזה בכפייתיות, כמעט כאילו הוא כותב לעצמו, להוכיח לה שהשתנה, שהוא לא חוזר עוד על טעויות העבר. היחסים עם תרזה גורמים לו להימנע מבגידה באשתו, להשקיע בחינוך ילדיו ובמשק הבית, להתקדם בעבודתו. הפחד מפני מה שהיא עלולה לעולל לו גורם לו להשתפר כאדם. בכתיבתו האקדמית והפובליציסטית על החינוך מטיף פייטרו לפדגוגיה של ״חיבה״. לקראת סוף הספר, בחלק השלישי המסופר על־ידי תרזה עצמה, היא תטען כי חייו הם דווקא דוגמה לפדגוגיה של ״הפחד״ (עמ׳ 232-231). האם האינטימיות שנוצרת ביניהם בעקבות הסוד המשותף, ״הנישואים האתיים״ כפי שהם יכנו זאת, משמרים באלימות קִרבה בלתי נסבלת היכולה למעשה להתקיים רק במילה הכתובה ולא בחיי היום־יום? מעין שלטון אתי חיצוני המנחה את צעדיך אך לעולם לא סולח על מאורעות העבר? שהרי הם אינם נשארים יחד. לאחר הפרידה הם נפגשים רק פעמיים לפגישות קצרות, אך הקשר ביניהם ממשיך בכתב ומשפיע עמוקות על התנהלותו של פייטרו.

שאלה נוספת העולה מתוך הטקסט היא שאלת המוטיבציה של תרזה להשפיע על פייטרו. מדוע היא עוצרת אותו מלבגוד באשתו, או מעודדת אותו להשקיע בילדיו ובעבודתו? מתוך החלק השלישי, המסופר מפיה, אנו למדים יותר על התקופה שבה הייתה תלמידתו. בשיעוריו פייטרו גרם לה לחוש בחיים ולראות את העולם סביבה קם לתחייה. כתלמידה בכיתתו היא הקשתה עליו ולעגה לו, הכול כדי לתפוס את תשומת ליבו. הוא ראה בכל פרובוקציה שלה הזדמנות להשתפר, לדייק את תשובותיו ואת שיטת הלימוד. נראה כי היא ממשיכה ועושה זאת לאורך כל החיים, באמצעות הסוד שהיא מחזיקה בידיה. עם זאת, מערכת היחסים ביניהם מגלה בפניה גבר אחר אשר היא מגדירה אף כמסוכן ממש. בתקופת התיכון נוצרת במחשבותיה של תרזה מעין דמות אידיאלית של פייטרו, והסוד והאיום בגילויו משמשים אותה על מנת לייצר ממנו את האדם שהיא הייתה רוצה שיהיה. באופן פרדוקסלי דווקא הידיעה על עומק שחיתותו משמשת אותה כדי להמשיך ולתחזק את הפנטזיה של השלמות, הרחוקה מלהתקיים במציאות. בלי ספק, המרחק הפיזי המתקיים ביניהם, והקיום בכתב בלבד, הוא זה שמאפשר את המשך קיומה של התקווה לשינויים באופיו ובישותו.

החלקים השני והשלישי, המסופרים בקולן של אמה, בתו של פייטרו, ותרזה בהתאמה, מדגישים ביתר שאת את פערי המידע בסיפור כמכלול. אמה המעריצה את אביה הערצה עיוורת מבלי להכירו באמת, ותרזה המציבה מול הערצה זו מראה לא מחמיאה ופוערת חורים וסימני שאלה במארג העלילה המגובש שפייטרו הציב בפנינו, הקוראים, המספר את החלק הראשון והארוך ביותר. ריבוי הקולות לא רק מדגיש את הקושי שבסיפור האמת על כל גווניה, אלא מעמיד בספק את האמינות של שלושת המספרים גם יחד. כפי שמציינת תרזה, פייטרו ״שפך רומן על חייו, כמובן עם יומרות גדולות לגבי האמת, אף שידע תמיד – הוא לימד אותי את זה – שלספר משמעו לשקר, מי שמספר טוב יותר משקר טוב יותר״ (עמ׳ 216).

אכן, כבר במהלך הקריאה בחלק הראשון מתעורר חוסר אמון בפייטרו כמספר, בשל הסוד האפל שנשמר גם מאיתנו הקוראים. האם אנחנו יכולים לסמוך על מספר שהוא אולי רוצח, או אנס? איך אנו יכולים להאמין למילה ממילותיו של מספר שמסתיר מאיתנו מעשה בל יעשה, כזה שאם יתגלה יהרוס את חייו? הסוד מאפיל על כל משפט, על כל טענה; הוא ממשיך ומלווה אותנו לכל אורכו של הרומן, כיוון שפחדו של פייטרו ממשיך ומְתחזק את זכרו גם בנו. שבריר זיכרון של תרזה המופיע בעמודים האחרונים של הספר מאיר מחדש את אירועי מערכת היחסים ביניהם, ומחזיר אותנו לתחילתו של הסיפור, בחיפושנו אחר הסוד הנורא המוסתר מפנינו – סוד המרמז אולי על מערך כוח ומהלך אירועים אחרים לחלוטין מאלו שהוצגו בפנינו עד כה.

עם זאת, מארג העלילה והשאלות העולות ממנו לא נותרים סגורים בעצמם, אלא מופנים גם החוצה. בסיום הקריאה נותרתי תוהה באשר לסודות שלי השמורים אצלי, ואלו של קרוביי, שאולי עודם נסתרים מפניי. אם אנחנו שומרים סודות זה מזה, האם אנחנו באמת מכירים? או שאפילו לקרובים ביותר אנו נשארים זרים? האם ביכולתנו להכיר אדם באופן מלא, על חלקיו האפלים ביותר, ולהמשיך לאהוב אותו? או אולי, כפי שמציע הספר, האהבה והתשוקה דווקא זקוקות למסתורין ולבדיון כדי להתקיים בחיי היום־יום? שהרי אשתו של פייטרו וילדיו – אשר אינם יודעים את הסוד – ממשיכים להעריץ אותו עד לזקנתו המופלגת תוך התעלמות מהצדדים הפחות חיוביים באופיו. פייטרו ותרזה, לעומת זאת, נפרדים לאחר שהם חולקים את סודותיהם האפלים ביותר. מבנה הרשומון של הספר מרמז כי השקר וההסתרה אינהרנטיים לאהבה, לסיפורת ולחיים ככלל. אולי כיוון שהאהבה יכולה להמשיך ולהתקיים רק באמצעות הזרות או המרחק. אולי כי היא זקוקה דווקא להסתרה ולדמיון, ליכולת לראות את הפוטנציאל ולא את המציאות כפי שהיא. אולי, למעשה, כזו היא גם הסיפורת. דורשת את הבדיון, השקר וההסתרה. מושכת את הקורא בעקבותיה מבלי למסור בידיו את כל סודותיה.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כיוון שהאהבה יכולה להמשיך ולהתקיים רק באמצעות הזרות או המרחק. אולי כי היא זקוקה דווקא להסתרה ולדמיון, ליכולת לראות את הפוטנציאל ולא את המציאות כפי שהיא.

עוד במעלה...

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

צריך לחזור מהנסיגה

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

קטלן א'

הסיפור שלא נגמר

סוד השעמום הוא לומר הכל

הצד החשוך של החיים

דבר המערכת – מעלה 5

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

איך לכתוב תחת צל

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

המסע אל השינה

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

קרקעיתה השקופה של הנפש

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה