גליון

מתחת לשמיים של שומקום

עינת בדי | חג המכשפה | כתר, 2021 | 142 עמודים

מאת:

העוצמה של חג המכשפה טמונה במקום אחר לגמרי – בחיבורים המפתיעים בין הסצנות, הן מבחינה תוכנית והן מבחינה אסתטית. הסבר על יום קדוש לנוצרים מתגלגל לשיחה עם השכן, נקטע אל מפגש עם חברה, נסיעה ברכב או דיאלוג עם הילד.

תמנע, גיבורת חג המכשפה של עינת בדי, היא גיבורה מפתיעה בין גיבורות ספרים בני זמננו. היא אינה מצייתת לתבניות של חוקיות ריאליסטית, ופעולותיה אינן כפופות למניעים פסיכולוגיים ברורים. תמנע היא אישה צעירה, נשואה ואם לילד, ועלילת סיפורה המובא בגוף ראשון קוראת תיגר על סיפורי המסע המוכרים בספרות העברית.

חג המכשפה נפתח בסיפורם של תמנע ובעלה רועי שטסים לאיטליה לירח דבש ולא חוזרים לעולם. הסיבה: תמנע לא רוצה לחזור הביתה. כרטיסי הטיסה נקרעים, וכך, מטופלים בילד קטן ללא תוכנית ממשית או אופק כלכלי, איטליה נהפכת לבית עבור הזוג הצעיר. אבל אותו הזוג, כך מתגלה בהמשך, נושא בחובו צרות מן העבר, בהן בעיות כלכליות ותסבוכות משפחתיות. מסיבה זו ומסיבות נוספות שלא נחשפות במלואן ברומן, גם הבית שהם מקימים באיטליה אינו מכה שורשים בקרקע, כאילו אין ביכולתם להכות שורשים אמיתיים בשום מקום.

הקריאה בנובלה מלווה בתחושת מחנק. "המישור הגדול התקשה לנשום […] וכיפת השמיים כהתה והתכסתה בעננים כביריעת פלסטיק" (עמ' 7) מדווחת תמנע בפתיחת הספר. תחושת המחנק הוא לחם חוקה של הגיבורה: היא נחנקת באיטליה כפי שנחנקה בישראל. היא נחנקת בזוגיות, באימהות וביחסיה עם מכריה. אך החנק הזה – כמו די־אן־איי פנימי ומוסמך – מניע אותה לפעולה.

הפעולות של תמנע באיטליה מתורגמות לפיסות עלילה כמעט שרירותיות; שגרת אירועים סתומים שאינם מתכנסים בהכרח לנקודה ברורה. עליה לטפל בבנה, לשלם חוב למורה הכפר, למצוא עבודה ולהיות פרודוקטיבית. אבל בכל אלו היא נכשלת, לפחות מבעד לפריזמת החוקים החברתיים המוכרים. מכאן שעלילת חג המכשפה אינה מצטברת לנרטיב פתור, ריאליסטי. הנובלה לא מצייתת למנגנון סיפורי של סיבה ותוצאה במכוון.

העוצמה של חג המכשפה טמונה במקום אחר לגמרי – בחיבורים המפתיעים בין הסצנות, הן מבחינה תוכנית והן מבחינה אסתטית. הסבר על יום קדוש לנוצרים מתגלגל לשיחה עם השכן, נקטע אל מפגש עם חברה, נסיעה ברכב או דיאלוג עם הילד. מקטעי העלילה מוצבים זה כנגד זה כמו אבקנים שנחתו על קרקע בוערת, כאנקדוטות שכונסו למשוואה עלילתית נהדרת ומותחת שלא תציג תשובה ברורה אחרי סימן השווה פרט להשתאות.

הקריאה בחג המכשפה מעוררת מחשבות על ייצוג נשים בספרות עברית בת זמננו: מגיבורותיה המכוננות כמו דולי, גיבורת דולי סיטי מאת אורלי קסטל־בלום, ועד למרגי בהכלה סגרה את הדלת מאת רונית מטלון. המשותף לדמויות נשיות אלו, כמו גם לתמנע בחג המכשפה – כולן נשים שאינן ממלאות את ייעודן בעולם.

תמנע לא ממלאת את תפקידה בחברה הישראלית, שאותה היא עוזבת: לקיים חיי משפחה, להוליד ילדים, להוות חלק פעיל ואידיאולוגי בקהילה. היא לא ממלאת את תפקידה כאם לבנה הפעוט שאליו היא מתנכרת (ברגעים של הזנחה פיזית מינורית, וברגעים אחרים שהיא פשוט אדישה לקסמו ולחוכמתו). היא לא ממלאת את תפקידה החברתי בהקמת משפחה, מכורח העובדה שיש לה רק ילד אחד. אפילו סיפור האהבה שלה עם בעלה מעלה תחושת זרות ורחוק מלהיות שלם ורומנטי. היא לא עובדת והיא לא מנהלת משק בית מתפקד. אך בניגוד לקודמותיה, שפועלות מתוך הכרח פנימי כנגד הזרם החברתי, תמנע פועלת מכורח תנודות חנק פנימיות ונסתרות, ומייצאת אותן החוצה בניתוק רגשי. בלית ברירה עליה להעמיד פנים שהיא מבינה את ה"חיים הנורמליים" ומשתתפת בהם, מושפעת מחיכוך בלתי נמנע עם האנשים בסביבתה.

היבט נוסף שהנובלה מתמודדת עימו הוא ההיבט הכלכלי. תמנע היא קיבוצניקית לשעבר בלי עבודה ובלי מקצוע מוגדר. בחייה הבוגרים היא נכלאה בגוף של אישה מבלי לקבל כלים ברורים כיצד לצלוח חיים בורגניים. במפגש בינה לבין המורה של בנה, הוא מספר לה בהתרגשות שגר פעם בקיבוץ: "הזיכרונות שיש לי משם הם הזיכרונות הכי מאושרים שלי. מה לא עשיתי שם […] בימים הדבקתי מדבקות על פומלות, קיפלתי כביסה, חילקתי דואר. הכל עשיתי" (עמ' 79). תגובתה של תמנע בעבור זיכרונותיו היא לקונית, כמעט צינית. היא עונה לו בשתי מילים: "איזה סיפור."

כמהגרת, הגיבורה מסרבת להשתתף באידיאלית "הסיפור", דהיינו: הזיכרון של המציאות הישראלית ההיסטורית שמגבשת את תפישת ההווה. יתרה מכך, היא גם מוותרת מראש על ההתחשבנות עם ארץ מולדתה שאותה נטשה. היא אינה מעוניינת בסיפור הישראלי על יתרונותיו ומגרעותיו, כפי שאינה מעוניינת בזה האיטלקי. מטרת חייה היא לצלוח אותם במינימום התערבות רגשית. כך שבטון שקול, באדישות סמי־נורמטיבית, תמנע רצה במהירות תחת רסיסי החמלה שנופלים מעליה – רגע אינטימי עם בנה, מחווה של מורה הכפר עבור החוב שלה או זיכרון משיחה עם אביה – על מנת שלא יסדקו את חומות ההגנה הבצורות של נפשה.

ברגע אחר ברומן תמנע מספרת על עברה כחיילת: "כשהתעוררתי נזכרתי ששוב חלמתי על הצבא. חלמתי שהם מוציאים אותי ומודיעים שהתחרטו ושעליי לחזור ולהשלים את החודשים החסרים. השתחררתי מהצבא חודשיים לפני תאריך השחרור הרשמי שלי. הרבה חיילים בבסיס שלי ניסו, אבל רק אני הצלחתי לקבל שלושים גימלים מקב"ן ואז פטור משירות צבאי. אחרי השחרור שכבתי על הספה בבית הוריי והסתכלתי על היונים שקיננו, שרטו בציפורניהן את המזגן והמו" (עמ' 82).

זיכרונות העבר של תמנע המוצבים בהווה האיטלקי של חייה מפוזרים על פני הטקסט כמו רמזים במשחק חפש את המטמון. אלו מזמינים את הקורא לפענח את דמותה ואת מניעיה, אך מתגלים שוב ושוב כמסורבי התפענחות. חייה בצבא או בקיבוץ לא בהכרח יסבירו את הניתוק הרגשי שהיא שרויה בו, את המחנק שמפעיל אותה או את חלום ההגירה ושברו:

"הייתה לי פעם כף יד נשית, עשוית חרסינה, כף יד מצופה בגלזורה לבנה מבהיקה," מדווחת תמנע. "שנים היתה מונחת על ארונית הלילה ליד מיטתי. קניתי אותה בחנות עמוסת סחורה בעיר שליד הקיבוץ. במעברים שבין המדפים הסתובבו מוכרות שקפחו שבע עיניים על הילדות שהביטו בפסלונים הזולים. שלטי אזהרה נתלו: 'שברת – שילמת'. אף שהאזהרה הורתה על העתיד, השלטים נוסחו בלשון עבר. הכול כבר קרה" (עמ' 133).

לקראת סוף הנובלה תמנע יוזמת פעולה מזן שונה. היא מתנדבת להיות המתורגמנית של השכנים שלה. רווק מבוגר ואשה הונגריה שהוא "קנה" מאתר אינטרנט בשם Find a bride, כדי שתינשא לו ותיכנס להיריון. תמנע מביטה בשכנים שלה ומתייחסת אליהם באדיבות ובחסד, ללא שיפוטיות או מוסרניות. אין לה את הכלים לשפוט אותם, משום שהיא ממילא לא משתתפת במשחק החברתי. מערכת היחסים הזמנית שלה עם השניים משעשעת, כמעט גרוטסקית, וטומנת בחובה הבדלי תרבויות ואמונות דתיות סותרות. אך הפרטים שבתוכה, מן ההיבט הנפשי, עומדים זה מול זה כשווי ערך; חולקים בלי שביקשו בכך את עול הקיום האנושי.

עינת בדי עומדת בספרה הראשון במשימה ספרותית כפולה: אופיה של גיבורתה תואם את אופי העלילה שבה היא מככבת. כמו בדמותה, גם בסיפור שלה קשה לאתר אירוע מחולל חד־פעמי שבעקבותיו הגיבורה יוצאת למסע קוהרנטי לגבור על קונפליקטים ולנצח כל מכשול. זהו סיפור מסע ללא מסע, מותחן פסיכולוגי ללא פסיכולוגיה. הוא בלתי צפוי ומערער, ולכן מעורר מחשבה ביקורתית.

חג המכשפה הוא ספר יפהפה, מטריד ובעיקר מרגש, ובו סיפור מינורי הנע בין ריאליזם לסוריאליזם, חף מהתרפקות. יש לשבח את העריכה המהודקת של הנובלה העשויה מפרקים קצרים וקצביים ומסתיימת בסצנה חזקה וזכירה. זהו ספר מהודק, קטן עמודים, שפועל על הקורא כמותחן. אבל זהו גם ספר היברידי שנע בין ז'אנרים שונים ומתכתב עם סוגת הממואר וסיפורי המסע. התוצאה היא יצירה טקסטואלית מלאת חמלה ומשכנעת, שמובילה את הקורא בבהירות אלגנטית בין שביליה הבלתי רגילים.

מאת:

העוצמה של חג המכשפה טמונה במקום אחר לגמרי – בחיבורים המפתיעים בין הסצנות, הן מבחינה תוכנית והן מבחינה אסתטית. הסבר על יום קדוש לנוצרים מתגלגל לשיחה עם השכן, נקטע אל מפגש עם חברה, נסיעה ברכב או דיאלוג עם הילד.

עוד במעלה...

Yes, I Do

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

מות החתול ותחיית האנושיות

על העיוורון

אמונה בקריאה, קריאה באמונה

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

בין as if ל־hollow center

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

אמילי של זנדבנק

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

איך לספר סיפור

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

דבר המערכת – מעלה 6

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

צריך לחזור מהנסיגה

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

קטלן א'

הסיפור שלא נגמר

סוד השעמום הוא לומר הכל

הצד החשוך של החיים

דבר המערכת – מעלה 5

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

איך לכתוב תחת צל

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

המסע אל השינה

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

קרקעיתה השקופה של הנפש

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה