דייויד ברי ג׳וניור נולד בסקוטלנד בשנת 1853. הוא היה אמנם ילד שישי, אך לפניו נולדו במשפחה בנות, ומיום היוולדו לא הסתירה אמו מרגרט את העובדה שזוהי, למעשה, ההתחלה. דייויד ג׳וניור, היה בבת עינה של משפחת האורגים הענייה ועל כתפיו הצעירות נשא את כל התקוות כולן. הוא היה תלמיד מבטיח, ספורטיבי ואהוב על חבריו. ילד מוזהב. משפחת ברי לא עצרה במספר שש. ארבעה ילדים נוספים נולדו למרגרט, שלוש בנות, ובן. ג׳יימס מתיו, התשיעי בילדי המשפחה, הביט באחיו הגדול בהערצה שלמה. הוא צפה מרותק בדייויד שעשה את דרכו בנחישות ובאומץ לעבר קצה הילדות.
יום אחד בלבד לפני יום הולדתו ה־14, מצא דייויד את מותו בתאונת החלקה על הקרח. הטרגדיה ריסקה את המשפחה, ובמיוחד את מרגרט. ליבה נשבר באופן בלתי ניתן לאיחוי. היא הרימה ידיים וביום אחד הפסיקה לטפל בילדיה. במשך שנה שלמה שכבה במיטתה, לא קמה, דיברה ובקושי אכלה. ג׳יימס, שהיה אז בן שש, ניסה לעזור, לתפוס עבורה את מקומו של דייויד, אך ללא הצלחה. הוא הרגיש כמו צילו הנטוש, הנשכח, של האח. ההזנחה מצד אמו השפיעה על ג׳יימס באופן מוחשי. היא התבטאה בהפרעה בשם גמדוּת פסיכוסוציאלית – עיכוב התפתחותי הנוצר מחסך רגשי ודחק קיצוני. במילים אחרות, הוא פשוט הפסיק לגדול. גם בבגרותו יתהלך ג׳יימס מ. ברי בעולם בקומה נמוכה, 1.60 מטר, גובהו הממוצע של ילד בן 14, ולאן שלא יפנה, יישא עמו את מילותיה של אמו, מרגרט: ״הנחמה היחידה שלי היא בכך שדייויד לא יגדל לעולם. הוא יישאר ילד לנצח.״
ג׳יימס יצליח לבסוף למלא את מקומו של דייויד ג׳וניור, אך לא בגופו שלו, אלא בדמותו המומצאת של פיטר פן, ילד שמסרב לגדול. כמו אמו של ג׳יימס, שבשנות געגועיה טוותה אגדות סביב בנה המת דייויד, גם בסיפור שהמציא ג׳יימס, אם המשפחה, גברת דרלינג, משכיבה את ילדיה בסיפור מעשיות על ילד שהכירה פעם. בסיפוריה, היא מכנה את פיטר פן ״רוח הנעורים״, ובאחד הלילות, לאחר שהאזין לסיפורים נפלאים על עצמו, פיטר חומק מחלון חדר השינה בשכונת בלומסברי שבלונדון, ושוכח את צילו מאחור.
בסיפור שכתב ג׳יימס מ. ברי, וונדי דרלינג, האחות הבכורה שעומדת בעצמה על קצה הילדות, מחברת את פיטר פן לצילו, בעזרת חוט ומחט. אותה תפירה שקדנית של וונדי משמשת גם כאיחוי מאוחר בין דייויד וג׳יימס, האחים לבית ברי. כדי שאיחוד כזה בין האחים יתאפשר, על מנת שנוכל לתפור את המרחק בין החיים למתים, דרושה ילדה הגיונית, אחת שמיומנת בחוט ובמחט, אבל עדיין מאמינה בסיפורים, ומסכימה למזוג בין לונדון לבין ארץ לעולם לא. בין אמת לבדיה.
ג׳יימס מ. ברי קרא תיגר על כוחות הטבע, וניצח. הוא הצליח להפסיק לגדול, ואפילו לא נדרש למות לשם כך, כמו אחיו דייויד. את הספק שהטיל בחוקי העולם כחנית, לשם הגנה עצמית, הוא איזן באמון המלא שנתן בילדים. כפי שוונדי והמחט שלה הצליחו ליישב את הפער בין פיטר פן לבין צילו, ובין ג׳יימס לבין אחיו המת דייויד, בבחירתו לכתוב ספרות לילדים, האמין ברי שהקוראים הצעירים שלו יעשו מעשה וונדי. הוא הטיל עליהם את מלאכת החיבור בין העולמות. בידיהם הסיפור הגיע רחוק.
סיפור לילדים הוא מין קרוסלה. על הסופר וגם על הילד לאחוז בחוזקה בסיפור, ולהסכים להסתחרר. אם מישהו מהם ירפה אחיזה, העניין כולו יתפרק והם יפלטו ויתעופפו לכל הרוחות. חוקי הצנטריפוגה פשוטים: מה שמסתובב סביב ציר, נמשך החוצה מהמרכז. אבל אם הסחרור חזק מספיק, הוא יכול לגבור על כוחות אחרים, כמו כח הכבידה. אמת ובדיה הם שני כוחות מנוגדים. האחד מושך פנימה והשני החוצה. רק כך אפשר להישאר בתנועה. הסיפור נמצא בליבה של התנועה הזו.
שאלוהים יעזור לנו
בשנת 1887, כשהיה בן 27, עיתונאי, מחזאי וסופר עולה, עשה ג׳יימס מ. ברי צעד לא צפוי: הוא הקים קבוצת קריקט. האיש נמוך הקומה, בעל הבייבי־פייס והשפם, מעולם לא טען לכישרון בקריקט. אפילו להפך. אבל הוא אהב את המשחק. ברי חשב שיהיה מצחיק לכנות את הקבוצה שלו ה״אללה אכבריז״. הוא טעה לחשוב שאללה אכבר, אלוהים גדול, הוא מושג שמשמעו: שאלוהים יעזור לנו, ושילב את הביטוי עם שמו — ברי. האללה אכבריז של ג׳יימס מ. ברי היו שחקני קריקט איומים אחד אחד. אלוהים, גדול או קטן, לא עזר להם, והם מעולם לא ציפו לנצח. הם רצו רק לשחק. להיות בתנועה. להסתחרר יחד בצנטריפוגה. בין השחקנים בקבוצה, שהפכה ברבות השנים למיתולוגית, אפשר למצוא את ארתור קונן דויל, האיש שברא את שרלוק הולמס, ג׳רום ק׳ ג׳רום, מי שהביא לנו את ״שלושה בסירה אחת״, רודיארד קיפלינג, שאחראי על ״ספר הג׳ונגל״, וגם את א״א מילן, יוצר ״פו הדב״. מפתה לדמיין את האללה-אכבריז משוטטים במדי הקבוצה על פני מדשאה שחוקה, וסביבם מנתרים ומדלגים יצירי דימיונם: הקרס של קפטן הוק נוצץ בשמש האנגלית, והתנין נוקש בלסתות, השעון שבקרבו מתקתק בפראות. חזרזיר, רועד מפחד, קופץ לתוך כיסה של קנגה. באלו הדב מטיל על מוגלי לגרד את גבו באחד ממקלות הקריקט, פו, תמיד רעב, נדחק לסירה הצפופה, כמו היתה מונית, ומבקש מהכלב מונטומרנסי: קח אותי להשיג דבש בבקשה. ושרלוק מתבונן היטב בכל העסק, הוא מעביר אצבע מנוסה לאורכם של פסי הסיד הלבנים שתוחמים את המגרש. הוא מבין מה מתרחש פה ומי האשמים, זה הרי אלמנטרי, אבל הוא לא אומר כלום. כל זה יכול להתקיים רק כל עוד המשחק נמשך. מצחיק ומפתיע, אבל לא בלתי הגיוני לגלות שסופרים, ובייחוד סופרים לילדים, יצרו לעצמם מרחב משותף שמאפשר להם להיות ספורטאים מקצוענים. לשחק על פי הכללים, ומעל הכללים בעת ובעונה אחת.
לעזוב את ארץ לעולם לא?
ההתבגרות על פי ברי, ועל פי אחרים שלקחו על עצמם את כתיבת הסיפורים והשירים לילדים, היא אירוע אלים. כמו בגיוס לצבא, יש להיפרד בבת אחת מסימני הילדות, לקצץ את השיער, ולקבל את העובדה שברגע שתהפוך לאחד מהם, אין יותר, ולא יהיו עוד לעולם מבוגרים.
לואיס קרול, נתן לאליס שלו, המזכירה בכל המובנים את וונדי דרלינג, הצצה לארץ הפלאות יקום שהוא כביכול מרחב ילדי פרוע ומפתה, אלא שבמבט שני מתגלה שהרבה מקסמו טמון בכך שאין בו מבוגר אחראי.
בספר ״הרפתקאות אליס בארץ הפלאות״, אליס שואלת את החתול הצ'שיירי איזה מין אנשים גרים בארצו:
"בכיוון ההוא", אמר החתול, מנופף בכפו הימנית, "גר הכובען, מסובב על כל הראש, ובכיוון ההוא", מנופף בכפו השנייה, "גר ארנביב, שמשתולל באביב. בקרי אצל מי שאת רוצה: שניהם מטורפים". "אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים", העירה אליס. "אין לך ברירה", אמר החתול: "כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת". "איך אתה יודע שאני מטורפת?" אמרה אליס. "זה ברור", אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן". (תרגום: רִנה ליטוין, הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 1997).
כמו וונדי דרלינג, גם אליס מבקשת לשוב הביתה, לסדר הישן, מתוך הסכמה פנימית שגם אם יש דברים שהיא יודעת טוב יותר מהמבוגרים, היא בכל זאת מעדיפה להשאר ילדה לעת עתה.
גם בישראל, יצירות רבות עוסקות בנקודת הרתיחה בה מתרחש השינוי מילד ללא-ילד. מהשיר ״הפרידה״ של יצחק קצנלסון (״חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים״), עולה צער איום. זוהי קינה, עם לחן קורע לב, על אובדן הילדות. כך גם ב״בואי אמא״, שכתבה לאה נאור, (״לא, איני פוחד בחושך ואני רועד בכלל. בואי אמא, בואי אמא, שבי איתי עד שאגדל״). משני השירים האלה עולה שמי שמוותר על ילדותו, מוותר גם על אימו, ועל חבריו הקטנים למשחקים.
הייצוגים השונים האלה שובים את ליבם של הילדים, ובמקרה שבו הצליחו הסופרים במשימתם, ויצרו את איזון הכוחות בין כבידה לריחוף, ימשיכו הסיפורים להתקיים בתוך הילדים, וילוו אותם הלאה, לתוך הבגרות והזיקנה, נסחפים אולי לעברו של המקום שמתארת נורית זרחי במסה משנת 1982: ״ילדותי הינה אי באמצע החיים״ (מתוך הספר "מחשבות מיותרות של גברת", הקיבוץ המאוחד).
ספרות ילדים טובה לא יכולה להתקיים ללא נוכחותם של ילד ושל מבוגר. אצבע קטנה נשלחת, נוגעת באצבע גדולה, ובין הכריכות מתלקח ניצוץ. אף אחד מהגורמים לא יכול להגיע לעבר השני, ובכל זאת, הם נשארים יחד עד סוף הסיפור. ואולי מתוך הניצוץ שבין אצבעו המנוסה של הכותב, לבין אצבעו הרכה של הקורא, הרודפת אחר האותיות, נוצר המפץ שאחראי לאותו אי שמתארת נורית זרחי.
על כנף בודדת
בנאום נפלא שנשא ברי בשנת 1922 באוניברסיטת סנט אנדרוז, ונושאו היה אומץ, מתגלה לנו שלא רק בסיפורים ועל המגרש, אלא גם בתוכו התנהלה כל העת התנועה המנוגדת של משיכה ודחיפה. ברי, שנבחר לתפקיד רקטור האוניברסיטה, לא היסס לחשוף בפני הדור הצעיר את תסמונת המתחזה שלו: ״היו כאן רקטורים ספרותיים בעבר,״ אמר, ״אבל הם היו מהתותחים הכבדים, היסטוריונים, פילוסופים; עוד לא היה כאן אף אחד, אני חושב, שהלך בדרכי הענף הצנוע יותר שלי, שאפשר לתאר אותו כמשחק מחבואים עם מלאכים. הדמויות שלי נראות לי אמיתיות יותר ממני עצמי, ויכולתי להסתדר הרבה יותר טוב אילו הטלתי על אחת מהן למסור את הנאום הזה במקומי." ברי המשיך בכך שהכיר לקהל דמות שמתקיימת בתוכו, שמה (בהגייה סקוטית כבדה): מֵקוֹנָאצִ'י. ״מקונאצ'י, עלי להסביר, מאחר שהתחייבתי לפתוח גם את הדלתות הפנימיות ביותר בתוכי, הוא השם שאני נותן לחצי הסורר של עצמי: החצי הכותב. (…) אני החצי העגום, המעשי והנבון, והוא החצי הפנטסטי; הרצון שלי הוא להיות עורך הדין המשפחתי, זה שעומד איתן בתוך המציאות הקשה של ריהוט משרדי; בעוד הוא מעדיף לעופף על כנף בודדת. זה לא אמור להפריע לי, אלא שהוא גורר אותי איתו."
ברי האמין שתפקידם של המבוגרים להתעניין בעולם הילדים, ולא להפך. ״אנחנו, הזקנים שלכם,״ אמר לקהל, ״לא ממש חשובים לכם. כבר שכחתי לגמרי את נאומו של רקטור בית הספר בתקופתי, שכחתי אפילו מי הוא היה, אבל אני זוכר בבהירות כיצד טיפסתי כדי לקשור צעיף לצווארו של פסלו של אנדרו הקדוש, והוסרתי מעליו בתוכחה. אנחנו זוכרים את הדברים החשובים." ברי ליבה מאבק בין הנוער לבין המבוגרים. ״יותר מדי זמן השאירו הצעירים את ההחלטות בידינו, בעניינים הלאומיים המשפיעים עליהם יותר מאשר עלינו. (…) זוהי שותפות. הגיע הזמן שתדרשו את השותפות הזו, ותדרשו אותה באומץ״ (מאנגלית: נטעלי גבירץ).
שוב פונה ברי לילד ומבקש ממנו לקחת חלק פעיל בסיפור. הוא מציע לו יד, הוא מציע הורדות ידיים, הוא מציע לנצח וגם להפסיד, והוא מציע לו את הכח לשנות את כללי המשחק. סופר ילדים אמיתי, כמו ברי, לא מחפש צייתנות, ולא ממתין לילד בקו הסיום, מנופף במוסר השכל. הוא יצור סבלני שידו מושטת בתקווה. דבר לא יתחיל עד שיגיע הילד שיאחז בה. שניהם לא יודעים מה מחכה בהמשך הדרך והכול יכול לקרות.