רכס הרי מירון בגליל העליון. עצים רבים מסביב. אפשר בקלות להמשיך ללכת בשביל, לחלוף על פני כולם, אבל הספרות יכולה להזכיר דרך אחרת ללכת בדרך. בספר הזוהר אנו מוצאים: "אילו היו בני אדם יודעים לְמה רומזים האילנות, היו קורעים מלבּושיהם עד טבוריהם על שנשכחה החוכמה מהם" (משנת הזוהר, עמ' תצ"ג, תרגום מארמית). אם משפט כזה ישכון בתודעתנו, נעצור לפעמים ונתהה לְמה רומזים האילנות ומהי החוכמה ששכחנו.
במבט גלובלי, שטחי החורש בישראל זניחים. עצים מכסים שמונה אחוזים משטח מדינת ישראל, שהם אחד חלקי שישים אלף משטח היערות על פני כדור הארץ. מולי רק עצים אחדים מהשטח הזה. אני נזכר בפסוק שכתב ג'ון מיוּר בשולי ספר של ר"ו אמרסון ב־1895: "בין כל שני עצי אורן ישנה דלת המובילה אל דרך חיים חדשה" (תרגום שלי, ד"ב). כאן אין אורנים אלא בעיקר אלונים, אֵלות, דפנות (עָרים אצילים) ומעט קטלבים, ובכל זאת מצטייר לי שער כניסה בין אלון ואלָה. לאן מובילה הדלת שבין כל שני עצים? אין לדעת, אך ברור שהיא מובילה לחיים שבהם לעצים יש מקום חשוב. מאחורי דלת העצים יש עוד עצים, עוד דלתות.
אני נעצר מול אלון תולע אחד בראש ההר. העץ מגביה את ההר עוד קצת. אני מתקרב. לאורה פּוּסטָרפִי כתבה בחיבורה Into The Quiet Within שכשהיא יושבת ליד עץ היא אינה לידו אלא בתוכו. היא מוקפת בענפים מלמעלה ובשורשים מלמטה. היא שואפת את אוויר העץ והוא נושם את נשיפותיה (פורסם באתר שלה ב-17.7.2019). כשאנו מתבוננים בעץ מקרוב איננו מביטים באובייקט חיצוני אלא מתערבבים בו. להיות ליד עץ דומה יותר להתנשקות מאשר למבט מבעד לזגוגית. האוויר שאנו נושמים מתהווה כתוצר לוואי של פעילות הצמחים (וגם של פעילות האוקיינוסים). אנו חיים "מכוח חיים של אחרים", כדברי עמנואלֶה קוֹצָ'ה בספרו, The Life of Plants: A Metaphysics of Mixture Polity (2019, עמ׳ 47־53, תרגום שלי, ד"ב). והרי הדברים כה יפים גם לקריאת שירה הנוגעת בנו: אנו חיים מכוח חיים של משוררים אחרים. אנו שואפים את שירתם. שיריהם נעשים לחלק מאיתנו, משנים שוב ושוב את צבע עינינו.
איני אוכל מפירות האלון, הבלוטים, גם אם אפשר להכין מהם קמח. אבל לעץ יש גם "פירות" אחרים, מתנות אחרות: עצירה, צל ודממה. השירה מלמדת להאזין לא רק למה שכתוב בה אלא גם לדממה שלפניה, שבין מילותיה, ובעיקר לזו שבאה אחריה. כל שיר יוצר דממה אחרת. מהאזורים הלבנים בדפים של ספרי השירה אפשר ללמוד להאזין לדממות העולם, ומהיערות – "בַּעֲבִי־יַעַר הֵיכַל־דְּמָמָה בֵּין אֳרָנִים" ("קסמי יער", ״כל כתבי טשרניחובסקי א״, עם עובד 1990, עמ' 177־180) – אפשר ללמוד לקרוא שירה.
לעצים אין גב. כל כולם פָּנים. כלומר, כל כולם נוכחוּת פונה, אך ברור שעץ אף פעם לא חושף את כל קלפיו. למשל, כל עץ הוא מזרקה של מים נסתרים. הם עולים בצינורות דקיקים ונפתחים בתוכו כמו זר פרחים שקוף, לפעמים (בעצי הסקוויה) בגובה של יותר ממאה מטרים. הרולד שימל אמר, "בשיר יש קול ובת־קול" (בספרה של הלית ישורון, ״איך עשית את זה?״, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה 2016, עמ' 95). העץ משמיע קולות גלויים של רשרוש עלים וחריקת ענפים ברוח. אבל יש לו גם "בת קול", נוכחות שאינה ניכרת מיד.
הדבר הראשון שהעץ מראה לי הוא הדמיון בינו וביני. מצד אחד העץ הוא זר גמור, ומבחינה ביולוגית הוא שונה ממני יותר מאשר כל בעל חיים. המרחב־זמן שלו אחר לגמרי – הוא עשוי להאריך ימים יותר ממני, הוא מתקדם על ציר מאונך שנעוץ במקום אחד בעוד שאני נייד ואופקי. אין לו מוח, לא מערכת עצבים, לא לב. ועם זאת, צורתו החיצונית של האלון שמולי, כמו של עצים רבים אחרים, אנושית מאוד. יש ילידים אמריקאים המכנים עצים "האנשים העומדים". אנו דומים לעץ לא פחות מאשר ליונקים ההולכים על ארבע. כשאני עומד מולו ברגליים צמודות ובלא מחשבות, אני נעשה דומה לו.
מול עץ, הראש מתבקש להביט מעלה. עצים מציעים לראשינו לפנות אל השמַים, וכך להיזכר בחלל ובכוכבים הנראים ושאינם נראים ובעיקר בשמש, שכל העצים פונים אליה. מבט בעץ בעומדנו מתחתיו מזמין קידה הפוכה, לאחור. העצים פולטים חמצן אל האטמוספרה, כלומר שולֵי השמַים נחים על הצמרת ואף יורדים אל בין הענפים. עץ הופך את השמַים למקום שאפשר לטפס אליו.
לא רק אל הרקיע שמעליי מצביע העץ, אלא גם אל מתחת רגליי. השורשים מזכירים לנו את מוחשיותו הקרובה של הממד הנסתר בעולם ואת חיוניותו. כל עץ הוא מקף מחבּר אנכי בין הלא ידוע והלא נודע. העצים מלמדים שלצמוח ולהעמיק הם שני צדדים של אותה מטבע.
אין צורך לעסוק בתורות סוד כדי לגעת בנסתר. די לגעת בשורש מבצבץ ולדמיין באופן מושכל את שמתרחש מתחת לעץ ומאחורי קליפתו. השורשים מזכירים לנו שיש ממד שלם של הקיום, חי ופועם וקרוב מאוד, שאיננו רואים. כל עץ מזמין לדמיין את הנמצא הנעלם. אם ברצוננו באמת לראות עץ עלינו להשתמש בדמיון ולהעלות בעיני רוחנו גם את שורשיו. לכן כל עץ הוא הזמנה לעצירה ולדמיון. אין זה דמיון שיוצר מציאות אחרת, אלא דמיון המבקש את הנמצא הסמוי.
ה"צמרת" ההפוכה של השורשים היא, על פי רוב, כפולה בגודלה מהצמרת הנראית לעין, ולפעמים יותר מזה. אני עוצר ומדמיין מה שמתרחש מתחת לאדמה: כל ההסתעפות התת־קרקעית הזאת של עצים יחידים, ואין־ספור ההתקשרויות ביניהם, בעזרת קורי פטריות, מעין רשת קורי עכביש תלת־ממדית וענקית ההופכת את העצים ביער אחד לאורגניזם אחד. האורגניזם הגדול ביותר בעולם הוא ככל הנראה יער פּנדוֹ במדינת יוּטה, ארצות הברית, יער של עצי צפצפה רעדנית. ביער זה כל העצים זהים גנטית ומשתפים מערכת שורשים אחת, ומשקלם הכולל הוא שישה מיליון קילוגרם.
המבט הזה מוביל אל העומק הממשי של המרחב (השורשים היורדים אל ההר), אל עומק היער (המחובר בשורשים אלה) וגם אל העומק המדומיין של הזמן. השורשים הם תופעה עמוקה גם במובן המטפורי של הזמן העמוק: הממצא הארכאולוגי מעיד על קיום צמחים בעלי שורשים לפני 390 מיליון שנה. צמחים התקיימו בלי שורשים במשך עשרות מיליוני שנה קודם לכן. דרווין חשב על שורשים כעל המוח של הצמח, בדומה למוח של חרקים. כלומר, יש שם חשיבה, חשיבה נסתרת, מגששת, מודעת: אני יושב וחושב על ומעל ועם חשיבה. אילו מחשבות עציות רוחשות מדי רגע ביער שמשקלו 6,000 טונות?
שיחי אלון התולע שמסביבנו הם ככל הנראה צאצאי העץ שאני נשען עליו, ואני יודע שמתחת ומעל לגופי מתרחשת שיחה; בעוד אני כותב בפנקסי את הדברים האלה עבור קוראים עלומים, עוברים מסרים עציים מתחת לרגליי ומעל לראשי. אם מישהו קורא את הדברים האלה, הוא ואני דומים מאוד לעץ המְתקשר עם עץ. העץ מלמד אותי ששיחה וחיים הם שני צדדים של אותה מטבע.
העץ חי בו זמנית בשני עולמות. הכינוי דוּ־חיים יאה להם לא פחות מלצפרדעים. העולם התת־קרקעי חשוך, דחוס, קריר, קולותיו עמומים. העולם של הגזע והנוף פתוח, אוורירי, מואר, מלֵא קולות וציפורים. כמה דומה לנו: העץ "סוחב" איתו את עולם החושך כמו שאנו "סוחבים" איתנו את עולם החלומות והשינה. כל אדם ער נושא על גבו, כמו בתרמיל גב, את הלילה הקודם על חלומותיו. ומי שמניח לחלומות להמשיך להתקיים בתודעתו בשעות הערוּת צומח אל היום מתוך אדמת הלילה והחלום.
על גזע האלון אני מגלה כמה נשלים של ציקדות. כדי להבין את הכפילות המסעירה והמוזרה של חיי העץ נשווה את העץ לציקדה שטיפסה עליו, שֶחיה את שלב הנימפה שלה מתחת לאדמה, ואז חפרה את דרכה למעלה, יצאה מהאדמה, התנשלה ופרשה כנף. העץ חי בו זמנית כמו שני מצבי הקיום של הציקדה. הוא תמיד ובה בעת בחושך ובאור, בסגוּר ובפתוח, בעלייה ובירידה, בשירת ציפורים ובין קורי פטריות. להישען על עץ משמעו להישען על סף אנכי בין שני עולמות ולהרפות מן התנועה האנושית קדימה, מה שירמיהו (כב, יז) מכנה ״הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת״. כי העץ לא ממש "מתקדם" למעלה ולמטה. האלון שלם גם כבלוט וכנבט. נכון יותר לומר שהוא מרחיב את היותו, מתנפח כמו בלון (וכמו היקום).
ואולי העץ הזה בכלל מבועת מנוכחותי, כמו מנוכחות כל בני האדם, אויביהם הגדולים, המשמידים, של העצים? איני יודע אם העץ מרגיש בזה; אני מרגיש בזה עבורו. עבורנו, חלק מהוויית העץ היא האי־ידיעה באשר לתחושתו כלפינו. ליבם מכוסה ואנו יכולים רק להתקרב מעט. האם הוא יודע שאני שם? האם קיומי או אי־קיומי בסביבתו הם היינו הך? לא אחת חשתי ביערות כי העצים פונים אלי, מודעים לקיומי, ואף חודרים פנימה, אל תוך הראש והגוף, כחֶבֶר מנתחים הרוכנים על חולה מטושטש ושוקדים על הבראתו.
אני נשען על העץ ומביט למעלה. הוא מסתעף לכל העברים. בגבי הנשען אני חש בהיותו "אחד", מוצק וחד־משמעי. אבל קרוב מאוד לראשי הוא כבר נהיה ריבוי שאי אפשר למנות. אין צורך להתבונן בשמֵי הלילה כדי לחוש שאי אפשר להכיל את עושר המציאות. אפילו עלים (או ספלולים) של אלון אחד איני יכול לספור. אלפי שנים לפני התיאוריה על "המפץ הגדול", הציגו עצים רמז לחידת ראשית היקום: מֵאֶחָד – לרבים (מבלוט אחד למאות בלוטים, שכל אחד מהם הוא עץ חדש בפוטנציה). אם אשכב כאן עד שיצאו הכוכבים אוכל לראות, בשדה ראייה אחד, את "המפץ הגדול" הקטן של האלון הזה, על רקע המפץ הקוסמי המתמשך. ברוח זו כתב רבנו בחיי אבן פקודה, לפני כאלף שנה:
כִּי גַּרְגִּיר אֶחָד מוֹצִיא אֶלֶף וְיוֹתֵר כְּשֶׁיִּנָּצֵל מִן הַפְּגָעִים וּכְבָר נֶאֱמַר כִּי יִמָּצֵא בְּגַרְגִּיר אֶחָד שֶׁל חִטָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁבֳּלִים וּבְכָל שִׁבֹּלֶת יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים גַּרְגְּרִים, וְנִמְצְאוּ אִילָנוֹת גְּדוֹלִים אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁרְשָׁם גַּרְגִּיר אֶחָד (״תורת חובות הלבבות״, שער שני, ה).
כל עץ הוא הזמנה לחוש את הריבוי הטמון באחד, את השפע המקופל בזעיר, את האינסוף החבוי בזניח. לחשוב על כך, ואולי גם לייחל לכך.
מעץ אפשר להכין כלי נגינה, רהיט, נייר, עיפרון, בית, קיסם שיניים; להפיק ממנו חום על ידי שריפה ותרופות (נעשה שימוש רפואי בעפצי אלונים; מחצית מתרופות המרשם הנפוצות ביותר בארצות הברית מיוצרות מתרכובות שמקורן בעצים). אפשר לערוך פולחן דתי ליד העץ, כפי שאכן נעשה בארץ, בעבר וגם בהווה. ואפשר פשוט להניח להם להיות. כל האפשרויות האלה כמו מרחפות ליד העץ. בני אדם רבים, לאורך אלפי שנים, עמדו מול עצים וחשבו על הפקת תועלת. עצים דומים לכלבים בכך שהענקתם היא קיומם. הם אינו זקוקים לצו מוסרי שיורה להם נדיבות.
הצמחים, והעצים בכלל זה, כתב קוצ'ה, "מצליחים לאחֵד, בגופם ובחוויית קיומם, את האדמה ואת השמַים, את האבן ואת האור, את המים ואת השמש, וכך הם מהווים דימוי של העולם בשלמותו". בגופו של האלון הזה "הכול נמצא בכול: השמַים באדמה, האדמה נדחפת כלפי השמַים, האוויר מקבל גוף שמתרחב, והגופניות הזו אינה אלא מעבדה של אוויר" (עמ' 82). להיות עם עץ משמעו להיות עם דימוי תמציתי של העולם כהוויה אחדותית שלובה, שיש בה אש שמש ומי תהום ואוויר לנשימה ואדמה לעמוד עליה. יסודות.
הוא מקבל אותי בבואי ומניח לי בלכתי. הוא תמיד שם, כל עוד יניחו לו, תמיד יפרוש זרועות לקראתי, לעולם לא יאחז בי לעכב. הוא היה שם לפניי והוא יהיה שם אחריי אם לא יעלה עליו הכורת ולא תפרוץ פה אש. הוא בית שכל קירותיו חלונות, סוכה על עמוּד, מקום מבטחים, מגדלור מרשרש.
הרישום־שיר שמעבר לדף נולד אחרי שנים של ישיבות ממושכות בחוץ, בניסיון לבטא במילים משכי זמן דוממים מול העולם. זהו ניסיון לצמצם במקצת את הפער בין מילים להתרחשות, בין מילים ונוכחוּת, מתוך רצון לשמר על הדף את טעמה של ההתרחשות שמתוכה נכתב משהו.
מקור השראה היה לי ספר שיריו של דיוויד הינטון, Fossil Sky, משנת 2004, שנדפס בפורמט של מפת דרכים. השירים בו מתפתלים כערוצי נהרות או כעקבות של נוודים, חוצים זה את נתיבו של זה. גם אצלו אפשר לקרוא את השירים בכל סדר שהוא. הנוף אינו עומד בתור, דבר אחר דבר, כמו סיפור עלילה.
כללי העבודה שקבעתי לעצמי הם כתיבה מהירה בעיפרון בפנקס קטן, בישיבה במקום אחד, בפרק זמן של עד שעה. השירים מונחים על הדף פחות או יותר בהתאמה להתרחשות המרחבית בהווה (למשל, שיר על ענן יופיע בראש העמוד), כמו ברישום נוף. את הרישום הראשוני, הקטן והמרושל, אני מעתיק פעם אחת לפנקס גדול (A3) בתיקונים מזעריים.
במקביל לכתיבה זו התחלתי לחוש כי ספרי השירה,
במתכונתם הרגילה שהתקבעה בישראל, משבשים לפעמים את חיי השירים. ספר שירה מקצה לכל שיר עמוד בגודל או שניים סטנדרטיים. השיר מיושר לימין, כאסיר הנשען על הקיר בתאו. כל שיר מחובר, לכל היותר, לשיר בעמוד שמולו בכפולת העמודים, אך מנותק מיתר השירים בספר כדייר בבניין משותף רב־קומות שלעולם לא נערכת בו אספת דיירים. אפילו השיר שמעבר לדף הוא זר, חבוי מעבר לקיר הנייר. אבל לפעמים השירים בספר רוצים להיות ביחד, כמו חיות בשטחי בר ולא כמו בגן חיות. במיוחד שירי טבע.
הגופן וגודל האות האחידים הנהוגים בספרי השירה הנדפסים כאן נראים לי קרובים מדי לטיפוגרפיה המוסדרת של עיתון ושל פרוזה. אבל פעמים רבות צורת ספר השירה הסטנדרטי מנוגדת לרוח השירה. דווקא עולמם של ציירים – הציור באוויר הפתוח או רישום הנוף – לא הספר, יכול להיות מקור השראה מתאים יותר לקיום־ביחד של שירים בתוך מרחב אחד, אוויר אחד.
ד״ב