עֵצָה הִגִּיד הָאֵל בְּפִי וְלֹא אוּכַל דַּבֵּר. / בָּלֹע בְּלַעְתִּיהָ אֶל בִּטְנִי כַּדָּג, וַתִּוָּתֵר / נָבִיא בִּכְלוּב בִּטְנִי עַד בּוֹא יָבוֹא יוֹם הַמְעוֹרֵר / בּוֹ אֶל לְשׁוֹן עוֹלָם יִפְרֹץ פִּרְצוֹ — וָאֶזָּכֵר. / כִּי זֶה אֲשֶׁר יָעַץ הָאֵל הָיָה אַךְ יִתְעַוֵּר / מֵעִם עֵינַי מֵעִם עֵינֵי עוֹלָם — הַמִּתְבַּשֵּׂר / אַרְצִי הוּא וְקַיָּם, אַךְ טֶרֶם, כָּל עוֹד לֹא עוֹבֵר / אֶת סֶדֶק הָאִישׁוֹן הַצַּר, וּבוֹ הָאֵל דִּבֵּר / מַרְאוֹת שֶׁלְּעֵינַי נִגְלוּ בִּדְמוּת עוֹלָם אַחֵר.
עם השורות הללו, הפותחות את ספרי ”ספר שכחה וגאולה”, אני ניגשת אל שאלה שכתיבתי מיוסדת עליה ומשוקעת בה; שאלה שבמסגרתה הכתיבה היא ככוח החלוץ הסולל נתיבי הכרה: כיצד יכולה נפש האדם להיפתח אל מה שמעבר לגבולותיה? או בהדגש מעט אחר, כיצד יכול הדמיון היוצר לשוב ולנבוע מן העולם שממנו זה מכבר התנתק? למול הבעיה הזאת אני מוצאת את עצמי מגלמת תפקיד כפול: הן את בת הקול הצלול העולה מן החלום והן את החולמת המנסה לפרש את חלומותיה. במקום שבו אני ניצבת בגישוש אחר הבנה מושגית, השירה כבר עברה בדהרת הקולות. היכן שאני עוד מחפשת פתרון תיאורטי לקרע שבין תודעת האדם ובין העולם, הכתיבה עונה את מרחבי הדמיון החזיוני.
לשמוע את שטרם נהגה. לראות את שטרם התגבש. הדמיון הוא כוכב המאיר אל העתיד. הוא המגלה לנו, בזמן ההווה, את האור שיראה בעולם רק עוד אי אלו עידנים. כשם שאורם של הכוכבים מגיע ממרחק אלפי שנות אור ונגלה לעינינו רק בחלוף אלפי שנים, כך גם המראות הזרים הנישאים אלינו על גליו של הדמיון, מן המרחקים והעומקים. אך לא רק העתיד הוא הרחוק מאיתנו מרחק שנות אור, ואף לא רק האלוהי. הדמיון הוא מכשיר להכרה בכלל, וכעת הוא מגלה לנו — כבהפצעתו של אור רחוק — אף דברים שבעבר היו קרובים לנו וגלויים. הן כיום אף נפשנו רחקה מאיתנו, אף נפשו של העולם וכמוסותיו; והם מפציעים לעינינו, בכוח הדמיון, בדמותו של עולם אחר.
מה שרוחש בעולם חשאי ובלתי נגלה מתגלה כעולם אחר במראות הדמיון; ודומה כי הפצעתו החזיונית במרחבי הנפש אף איננה עניין חדש. עולמות שכאלו עלו והפציעו — כאיים בזרם הזמן — ביצירות מיסטיות־חזיוניות. הללו הציגו עולמות אלוהות חזותיים ופואטיים דרך הצפייה הפנימית במרחב הדמיון. בספרות המיסטית העברית עולם שכזה פרץ ועלה בספרות ההיכלות והמרכבה, ולאחר מכן לאורך ימי הביניים ובראשית העת החדשה, מפיהם של מקובלים וחוזים ששוררו את מרחבי ודימויי האלוהות. גם בתרבות המערבית, לאורך ימי הביניים והרנסנס, השתמרו זרמי הדמיון החזיוני בספרות האזוטרית. עיני הרוח שפקחו יחידים אל תוך נפשם הניבו ספרות חזיונית סוערת וענפה. אך ייתכן כי הסוגה ההתנסותית הזאת, שהייתה נחלתם של יחידים וחרגה מתודעת הכלל, מסמנת כעת נתיב כללי בהתפתחות המחשבה והדמיון. ייתכן כי כעת בשלה תודעת הכלל לשמש כבמת הדמיון — ולא רק להופעתו של עולמה שלה, עולם הנפש האנושית, כי אם להפצעתו של מה שמעבר לה.
אך מדוע אנו נזקקים לנפש בתור הבמה להתגלות? מדוע רחש האלוהות הנוכח בעולם אינו מופיע בפנינו עוד במרחב החוץ הנגלה? ואמנם, נדמה כי לא תמיד הייתה הנפש הבמה העיקרית להפצעת הדמיון. כי בעבר היה העולם הפיזי, הנגלה, הקרקע להופעתה וגילוייה של הרוח. כשאנו קוראים בספרותם של עמי קדם, בין אם בספרות מסופוטמיה, יוון או בספרות העברית הקדומה — ספרות שבה כוחות הטבע והחיים מונפשים לדמויות אלוהיות ומפציעים כקול בוקע רקיעים — אנו יכולים להעלות בעיני רוחנו עולם ואדם המשוקעים הדדית זה בזה. עולם שכוחות החיים והבריאה שבו מוצאים את ביטויים בציוריו של הדמיון היוצר של האדם המגבש אותם בדימוי ושירה — כמיתוס.
אך נדמה כי העולם החיצוני שהיה בעבר הקרקע למפגש עם האלוהי — בצורת מלאכים ודמונים, ניסים והתגלויות — נקרע מן המרחב הפנימי של נפש האדם והתרוקן מהשלכת הדמיון היוצר. מה שהיה נראה בעבר כחלק מהעולם החיצוני, נתפס כעת — עבור האדם בן זמננו — כהשלכה שמקורה בעולם הפנימי. את תחושת החיים בעולם שסר מעליו קסמו — בין היתר מפני שהוסר מעליו דמיונו של האדם — הגדיר הסוציולוג מקס ובר דרך המושג ”הסרת הקסם” כאחד מסמניו של העולם המודרני. העולם שהנפש כבר איננה מקרינה עליו את ציוריה הפך מנוכר, בהיר ואובייקטיבי, והנפש האנושית שנפרדה מן העולם הפכה מסוגרת, עצמאית ובודדה.
ייתכן כי המבט הרומנטי על ערש התרבות האנושית אינו מתאר מהימנה את הממשות ההיסטורית של עמי קדם. ייתכן כי הוא מעיד יותר מכל על ההשקפה המודרנית המקרינה את געגועינו כלפי אחור — לגן העדן האבוד של עולם הקסם. אך גם במקרה כזה מתגלה לנו, לכל הפחות, מצב העניינים של הנפש העכשווית — נפש המבקשת לשוב ולחדש, בדרך זו או אחרת, את קשריה העמוקים עם העולם. הן את הנפש המודרנית קשה שלא להרגיש ולהגדיר דרך תמונת הנפילה מגן העדן — דרך ההיפרדות מחוויית החיים הקמאית בעולם הטבע המיתי והאגדתי שאין בו הפרדה בין אדם ועולם, בין פנים וחוץ.
אך נדמה כי מה שאני מגדירה כעת כנפילה הוחש בידי רבים מאומני המודרניזם בתור הנסיקה וההרקעה האולטימטיבית; בתור רגע של חופש אדיר עבור התודעה שהשתחררה מכבלי העולם. הן התבססותה של התפיסה המודרנית על אי־יכולתה של התודעה לתפוס את העולם באורח ישיר ובלתי אמצעי (אלא באמצעות הקטגוריות שלה עצמה) חוללה קרע בין ההוויה כשלעצמה ובין התודעה האנושית. אם התודעה אינה תופסת את המציאות אלא את כליה ומושגיה שלה עצמה, הרי שהיא עצמה הופכת לעולמה ולמושאה הבלעדי, ותמונת העולם היא בראש ובראשונה ייצוגה של התודעה עצמה. אם כן, התפיסה המודרנית, על יכולתה הלקויה של התודעה בתפיסת הממשות, גזרה על התודעה יחסים מוגבלים עם העולם, אך בה בעת הושגה עבורה גם עצמאות חדשה וחירויות רוח חדשות. בתוך כך הותרו מכבליהן גם הספרות והאומנות, והוזנקו הלאה למרחבים שטרם נודעו — לבחינת האפשרויות העומדות לפתחה של התודעה המתנתקת מצורות העולם ומגבלותיו.
והנה, אנו מוצאים ביטוי מובהק לאותן אפשרויות חדשות בספרות ובאומנות הסוריאליסטית. אסכולה שפיתחה את מושג הדמיון באופן חדש לפי מעמדה האוטונומי, המודרני, של התודעה. ב”מניפסט של הסוריאליזם” שתרגמה לעברית עירית עקרבי ב־1986 קבל אנדרה ברטון על מקומו הזניח של הדמיון בתרבות האירופאית המודרנית, באופן שבא לידי ביטוי בין היתר במצב העניינים הספרותי של זמנו, כלומר — במעמדו העולה של הרומן. ברומן, מסכם ברטון, ההתרחשויות מעוצבות באמצעות חוקי הסיבתיות והזמן המציאותיים ותיאורי הסביבה והרשמים החיצוניים (תיאורים מייגעים ונטולי כל חשיבות ועניין, לדידו). אף הנפש, באשר היא נעשית סוף־סוף לאחד מחומרי הרומן, נבחנת ומעוצבת בצורה פסיכולוגיסטית — חיצונית, תבניתית ומוגבלת. למול המוגבלות והקטנות שבהיצמדותו של הרומן למציאות, מציב ברטון את האפשרויות הטמונות בדמיוני והמופלא: ”המופלא תמיד יפה, כל שמופלא הוא יפה, רק המופלא הוא יפה. בתחומה של הספרות, המופלא לבדו יש בכוחו להפרות יצירות הנמנות עם סוג נחות כגון הרומאן” (עמ' 27).
עניינה של האומנות הסוריאליסטית, אם כן, הוא ”בשיבה אל מקורות הדמיון הפיוטי, ויתרה מזאת — היכולת להשאר שם” (עמ' 30). אך דרך אילו טכניקות שב הסוריאליזם אל נביעת הדמיון, באיזה מן דמיון מדובר ומה ערכו? השיבה הסוריאליסטית אל הדמיון מתבצעת — איך לא — דרך ההתמקדות הבלעדית בתודעה. אך נראה כי השער שפתחו הסוריאליסטים לתודעה החופשית ולדמיון נעשה פתח לזרימה חסרת הבחנה. מן המניפסט עולה כי זוהי זרימה שבה תכני הדמיון היוצר, האשליה, ההזיה והלהג האוטומטי ניצבים זה לצד זה, בשורה אחת. זרמי התודעה הניבעים בתהליך החציבה הסוריאליסטית — בעזרת הטכניקה הסוריאליסטית שדוגלת באוטומטיזם של המחשבה והכתיבה — עשויים להתגלות כזרמי עומק תת־הכרתיים. באותה מידה ממש הם עשויים להתברר, בחשבון אחרון, כהצפה של להג אוטומטי ושרירותי, כהזיה נטולת תכלית ופשר.
נראה כי כבר בשעת כתיבת המניפסט נתן ברטון עצמו את דעתו על התפקיד הרב־ערכי שמשחק הדמיון ביצירה הסוריאליסטית. ”רק הדמיון” כותב ברטון, ”מראה לי מה שעשוי להיות […] ואף די בכך כדי שאתמסר לו לדמיון בלא חשש שמא אשגה […] היכן הופך הוא למכשלה והיכן אין עוד לסמוך עליו שלא תהא כאן רוח עועים? וכלום אין יכולתה של הרוח לשגות משום ברכה?” (עמ' 20). עבור ברטון, אם כן, גם רוח העוועים של הדמיון היא בגדר ברכה, והשרירותיות אינה מורידה מערכו של הדימוי יציר הדמיון, אלא זו המטעינה אותו בעוצמה הרבה ביותר.
ביחסו של הסוריאליזם לדמיון אנו מגלים הנחות יסוד מובלעות שנדמה כי דבקו במעמדו של הדמיון ובתפקידו עד ימינו אנו. הסוריאליזם לא מחזיק בהבחנה בין דמיון שווא — דמיון שרירותי והזייתי — ובין דמיון שמשמש ככלי להכרה, התגלות ודעת. כשהתודעה היא כלי ההכרה אך גם מושאה נדמה כי ההבחנה בין אמת ושקר, ממשות או שרירותיות איננה רלוונטית או מכרעת. אם אין מה לגלות — מלבד מציאות התודעה ותכניה — הרי שבאמת אין הבדל בין אופני הביטוי והתכנים השונים. גם הלהג השרירותי וגם זרמי התת־מודע מגלים לנו את טבעה הייחודי של התודעה ואת רכיביה. ובמילים אחרות, נראה כי היחס השווה לכל חידוש באשר הוא מבליע בתוכו את ההנחה שאין ממשות שאפשר ושיש לגלות בעזרת הדמיון — מלבד זו של התודעה.
המחשבה המובלעת ב”מניפסט של הסוריאליזם” מטילה זרקור על מצבה של התודעה האנושית העכשווית, זו שניתקה מהעולם והפכה למרחב אוטונומי רב־שפע ובלתי מוגבל. בדיוק בשל כך הפכה התודעה גם לתחום שנעשה פגיע במיוחד לשרירותיות של הדמיון ולעודפות של ההמצאה והחידוש שנובעים מן התודעה האנושית לבדה. שכן במידה והיצירה נובעת או נטענת אך ורק מן האדם — משרירות לבו ונפשו — היא פתוחה לכל חידוש, ניסוי ושינוי שבאפשר. כל ניסוי צורני, כל תחדיש לשוני, כל פירוק לגורמים וכל הרכבה מחדש, כל דבר שאפשר (או אי אפשר) להעלות על הדעת — ייעשה. את הדמיון המודרני — הדמיון שנובע מן ההכרה האנושית לבדה — אפשר לראות כאחד מן השערים לאינסוף הדל של זמן העכשיו. כי מהי תמונת המצב היצירתית של זמננו אם לא קליידוסקופ אין־סופי של שבירת צורות והרכבתן? אנו מוקפים בשפע לא נגמר של דימויים וחידושים שאינם מגלים לנו דבר; בשפע הדל של מחדל העשייה השרירותית. הבינה המלאכותית, במובן זה, היא רק צעד נוסף בדרך להצפה של חידושים נטולי ערך.
זהו, אם כן, מצבה של התודעה המנותקת. צדו השני של הניתוק ניבט אלינו מן החוץ: בחוויית החיים הכאוטית, האפיזודית והסתומה. זוהי תמונת העולם המתפרקת ומשתתקת בלא הצרנת הדמיון היוצר. בהעדר מה שהעזו בני האדם לקוראו בעבר ”התגלות” — אותה טביעת משמעות היוצקת את חומרי העולם לכדי צורה באמצעות דמיונו היוצר של האדם — אנו עומדים בפני אובדן מרכז הכבידה של הכרתנו — בפני אובדן העוגן לטוויית המשמעות בחומרי העולם הרבים העולים על גדותיהם להתפקע. נדמה כי בלא האל המתגלה בעולם כצורה ומשמעות באמצעות הדמיון היוצר כמו חדלה הבריאה מלהיברא. במצב עניינים שכזה הצורה המֻתוָוה לעולם (הווה אומר — המשמעות) נפרמת, והבריאה חוזרת אל מצבה החומרי, הבלתי משמעי, האילם; אל התוהו ובוהו שבלא ארשת הפנים הזורחת ורבת המשמעות של הבריאה.
והלא המילה היצירתית של האדם לקחה חלק מראשיתה במאמר של הבריאה — באותו משמוע עמוק של התארגנות בסדר וצורה. האדם הקורא דפוסים במופעי העולם, המזהה דמות, רגש ומשמעות בחומרי החיים הבאים לקראתו, בחי, בצומח ובדומם, מממש בבריאה את היסוד הצורני והלשוני המפעם בה. צורותיו הנגלות והחשאיות של העולם מופיעות בדמיונו היוצר של האדם כשירה, כדימוי וכמוזיקה, אך גם כמבנה נפשי וחברתי — כתורת נפש, כאתיקה, חוק וסדר. יצירת דמיון שכזו אינה שרירותית, ולעולם אינה חופשית לגמרי; אם היא נאמנה למלאכתה היא עומדת תמיד אל מול הכורח הכבד של העולם וצרה בו מתוך מצבו, נפשו ותכונותיו.
אך נדמה כי עיני הרוח שפנו בעבר אל החוץ נעצמו והותירו תחתן את עיני הבשר בלבד. עתה רואים אנו רק את מה שמופיע בקנה המידה של תפיסת החושים, לבלי הצורה הנוספת ומתגלה בפני העולם בעזרת קליטתה וציורה של הרוח. אך מה בדבר זוהרם הפנימי של החיים — הארשת רבת המשמעות, הקורנת במראה הדברים כאשר אנו חוזים בהם דרך לבנו ורוחנו? מה בדבר מבנה הדברים, חוקם וסדרם הטבוע ביקום ככוח שקוף, מכתיב כל, אף שאינו מתגלה בדברים באופן מפורש? מה בדבר הכוחות הרוחשים בתבל כדיבור אלוהי, אצור ומצפה, משעה שכבר אינם נגלים לנו כדמות וצורה בעולם?
גם אם אינם נתפסים באורח חושני וישיר — עודם פעילים, ומחפשים דרכים חדשות אל תודעת האדם. שכן האלוהי שבעולם רוצה להתגלות כשם שחושי הנפש רוצים לחוש בו. כשם שהפרח רוצה בצבעיו ובריחו את החרק המאביק כן האלוהי שבעולם רוצה את תודעת האדם בעתות ההתגלות. וכשם שהפרח מאמץ לו יכולת תנועה במעוף כנפי החרק, כן האלוהי שבעולם מוצא לו דמות וצורה בדמיונו של האדם ובתודעתו. אך כעת, משעה שדמיונו של האדם אינו נפקח עוד אל העולם חוצה, משעה שהתגלגלו עיני רוחנו פנימה אל עומק נפשנו, דמיון האלוהות אינו מוקרן עוד רק חוצה אל העולם, אלא גם פנימה, על במת נפשנו, בדמות עולם אחר.
אם בעבר היה העולם הנפש, עתה הופכת הנפש לעולם. על הבמה הגדולה של הנפש האנושית מפציע ברוב יופי ורחבות מחזה ההתגלות. בתהליך ההכשרה המודרניסטי של התודעה למרחב עצמאי — ולא רק ככלי שקוף להכרת העולם — הבשילו התנאים להפיכתה של הנפש למרחב העיקרי לפעולת הדמיון. ואם עד עתה פעלו בה, בתודעה, סוגי הדמיון השונים לבלי הבחנה והבדל, ייתכן כי עתה בשלו התנאים לעבודת הבירור. הנפש שעייפה מן הריצה החופשית והשרירותית, מחפשת לה נקודת אחיזה ועוגן; התודעה מבקשת לחוש בגבולותיה — בקירות הבית — ולשמוע קולות זרים מצידם השני. כעת, אנו נקראים לאמץ שוב את כוחות היקום אל חיקנו — להרחיב את נפשנו עוד ועוד אל מעבר לאזורי הספר של התודעה. את מה שמעבר לגבולותינו אנו נדרשים לגלות שוב בקנה המידה של הנפש והדמיון.
מה שמצוי מעבר לגבולותיו של האני נגלה לנו ראשית דרך חוויית ההתפעמות והאימה. המפגש עם מה שלא עובד ונוסח כחלק מן האישיות, מתגלה אלינו בראש ובראשונה כחרדה המאיימת על לכידות השפה והאישיות. אך אף אם כך מוחש המפגש הראשון והקמאי עם החומרים שחוץ לנפש, אין בכך כדי להסגיר את צורתו הסופית של המפגש. שכן את מה שמעבר לנו אנו נקראים להכיל ולהקיף כדימוי חדש בתוך נפשנו. כך, כוחות ההוויה שמעבר לגבול אישיותנו לא נתפסים עוד כחוויית הניגוד לאישיות וללשון — באי־הצורה, במופשט ובשתיקה העוינת לכל ביטוי — כי אם ככוח קמאי המרחיב את תודעתנו ואישיותנו בתהליך הפנמתו באמצעות כוחות הדמיון. יהא אותו תוכן מאיים שמעבר לאישיותנו למרכז הסוד המחדש משמעות ודעת: חור שחור בלב הגלקסיה הנפשית, נקודה ארכימדית במערכת הקוסמולוגית־תודעתית ולא ה”לאו” המחייב את התודעה אל דממה, מיאוס וכיליון. כך, בכוח הדמיון היוצר, יכול התוהו להפציע בדמות לווייתן, במי מבול או כשמש שחורה; דבר האלוהים הרוחש בבריאה יכול להתגלגל שוב בריתמוס שירי, בשירת מקהלה, בדמויות ומעשים.
במובן מסוים, אפשר לפרש את הספרות הספקולטיבית — המציירת עולמות בכוח הדמיון — כשלב בתהליך ההבשלה הזה. נראה כי התודעה המתרחבת מבקשת להקיף עוד ועוד חומרי חיים ולעצבם בכוח הדמיון. אלא שהשיח הספרותי והתיאורטי אינו מוקדש בדרך כלל להבחנה בין סוגיו של הדמיון על דרך מקורותיו השונים — בין הדמיון השרירותי הנטוע בתודעה האנושית לבדה, ובין הדמיון החזיוני שנובע מן העולם וכוחות ההוויה. כך, דומה כי אין די מושגים העשויים לסייע באפיון סוגיו השונים של הדמיון, בין אם על דרך אופני היווצרותם והופעתם בתודעה, ובין אם דרך המאפיינים האסתטיים והנרטיביים שהם באים בהם לידי ביטוי ביצירה הספרותית.
יתכן כי בירור שכזה נחוץ כעת במיוחד, שכן מן הספרות הספקולטיבית של ימינו עשוי להתפתח ולהתבחן ענף של ספרות חזיונית. ספרות שכלי עבודתה העיקרי הוא הדמיון היוצר, החש, החזיוני. אך מהו, למעשה, הדמיון החזיוני הזה? כיצד אפשר להבחין בינו ובין הדמיון השרירותי ולפתחו ככוח יוצר? השאלות הללו, שזקוקות לפיתוח ומענה נרחב, צריכות לשמש נקודת מוצא לבירור עתידי. אך כבר כעת אפשר להציב מוקד אפשרי לבחינה, בשיבה לנקודת הפתיחה של התפתחות ונביעת הדמיון החזיוני — זה המסור לנפש העולם והעולה ממנה ככוח מכוחותיה היוצרים. מפרספקטיבה הרואה בגוף העולם מערכת נפשית ורוחנית — הוויה חולמת ומדמיינת — אין עוד הפרדה בין הרוחני והביולוגי, ואף הדמיון האנושי, הרוחני, קשור בכוחות הטבע והבריאה.
גם כשאין העיניים רואות ואין האוזניים שומעות, עשויה התודעה לראות, לחוש ולשמוע. הבטה פנימה אינה רק בגדר ביטוי מטאפורי, אלא צורת הכרה מובחנת וממשית. אופן תפיסה של המוח המפעיל את מנגנון הכרת החוש גם בלא הקלט החיצוני. בהפעלה חושית־נפשית מעין זו לפרקים נחזים התכנים בתפיסה בלתי אמצעית, אינטואיטיבית; הם מופיעים בפני ההכרה במיידיות, כשם שהעצם החיצוני נגלה למבט. הדמיון החזיוני מותנה בחישה, ומפרשה לכדי דמות או שמע, הוא החש אף במושגים בתור הוויה ממשית־חושנית ומטמיע אותם כך באופן עמוק בתודעה. אין זה אלא מישוש של הרוח; גישוש כמו חושי במחוזותיה של מציאות רוחנית.
אך החישה הנפשית־חושית הזו, אם נשוב למקורותיה בהכרת העולם, אינה מיוסדת על המבט החושי האמפירי והאובייקטיבי. ההבטה והחישה הראשוניים בעולם אינם נפרדים ממחשבת הלב. האהבה אל העולם וההתפעמות מכוחות החיים הם המנחים את מבטה של הנפש. וכהד האהבה הזו נושקת נפש העולם לנפשו של האדם את נשיקת הדמיון היוצר.