מי היה רוברט ואלזר ומה היה הקשר שלו לקרל זליג? תשובה אפשרית עשויה להיות:
רוברט ואלזר, סופר שווייצרי נודע ומוערך, פעל בעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה־20. הוא פרסם בין היתר שירים, סיפורים קצרים, פיליטונים ורומנים, וזכה להערכתם של סופרים כמו פרנץ קפקא ורוברט מוסיל. בשנת 1929 התאשפז במוסד הפסיכיאטרי בברן בעקבות התמוטטות נפשית, לאחר תקופה שהתקשה להתפרנס מכתיבתו. בשנת 1933 הועבר למוסד פסיכיאטרי אחר בצפון–מזרח שווייץ, שם שהה לשארית חייו וככל הידוע הפסיק לכתוב. שלוש שנים לאחר מכן הוא נפגש לראשונה עם קרל זליג, מוציא לאור צעיר שהעריץ אותו. ב־20 שנותיו הנותרות של ואלזר נהג זליג לבקר אותו פעמיים בשנה ולצאת איתו לטיולים. השיחות שניהלו במהלך טיולים אלה שימשו בסיס לספרו של זליג, שיטוטים עם רוברט ואלזר, שיצא לאור לראשונה בשנת 1957, שנה לאחר מותו של ואלזר.
מובן שתשובה זו היא תשובה חלקית לשאלה שהצגתי בפתיחה, אחת מני רבות. ייתכן אפילו שחלק מן הפרטים שצירפתי כאן אינם מדויקים או בדויים. אולי הגילוי הנאות הזה מיותר, מסויג בלי צורך. הרי ברור שאין בכוונתי להטעות את הקוראים. למרות זאת, דווקא הסייג הזה נראה לי מתאים יותר לוואלזר ולכתיבתו מאשר הדרך שבה בחר זליג להציג אותו בספרו.
לכאורה, הספר מציע הזדמנות נהדרת להתוודע מקרוב לדמותו של ואלזר, מעין "פפראצי" לאינטלקטואלים, החושף את חייו האישיים של הסופר למעריציו. בהתאמה, כריכתו האחורית של הספר שתורגם ויצא בעברית השנה לראשונה, מכריזה: "זוהי פנינה ספרותית של ממש, מסמך תיעודי יחיד במינו". עם זאת, לצערי, שיחותיהם של ואלזר וזליג בנושאי ספרות ותרבות מורכבות לרוב מהערות קצרות הנטועות בתקופה שבה נכתבו, מה שמגביל את ערכן עבור קוראים שאינם בקיאים בהקשר תרבותי זה. למשל: "תאמין לי או לא, אבל יום אחד המליץ לי ברונו קסירר להתחיל לכתוב כמו גוטפריד קלר. צחקתי בקול רם", (עמ' 29). זאת לצד תיאורים מייגעים מעט של המסעדות שבהן אכלו והמשקאות ששתו בכל מקום. יש בספר תיאורי נוף ותיאורים של ואלזר שיש בהם ערך אסתטי, גם אם לא הגותי. לדוגמה: "אנחנו חולפים על פני מפלי מים שקפאו כמו באורח פלא. בעיצומו של טיפוס במדרון מיוער, רוברט מחליט פתאום לסטות מהשביל המסומן… הוא אחוז הרפתקנות ונלהב כמו ילד; מפעם לפעם הוא נעצר וממלמל: 'איזה יופי!'" (עמ' 83). אך בעידן שבו לכל ייצוג נלווה חשד מובנה באשר להליך יצירתו, הספר מעניק בעיניי הזדמנות להתבונן בתופעה אחרת דווקא: תהליך עיצוב דמותו ההיסטורית והספרותית של ואלזר, כפי שהשתמרה בזיכרון הקוראים על ידי קרל זליג. תהליך זה עשוי לעורר עניין בקרב קוראים דוברי עברית בדרך שחורגת מהמקרה הפרטי של ואלזר. זאת מכיוון שהשאלה על אודות היחס בין אדם לבין ייצוגו בטקסט תקפה ביחס למסורת שלמה של "ספרי זיכרונות" (דוגמה מקומית מוכרת היא פגישה עם משורר מאת לאה גולדברג, ספרית פועלים 1952), ואפשר אף להרחיבה לסוגי מדיה אחרים כמו קולנוע תיעודי למשל.
"יהיה זה חסר טעם לנסות להרכיב תמונה משופצת של רוברט ואלזר, שאינה תואמת את המציאות" (עמ' 160), כותב זליג. הצהרה זו נדמית כנה, מודעת לעצמה, צנועה כמעט. אולם לאחר הקריאה, נדמה שהוא חוטא דווקא במה שהצהיר שיימנע ממנו. יתרה מכך, ייתכן שהצהרתו של זליג נועדה להסוות את הכרתו בעובדה זו ממש. מה שמסתתר מאחורי האמירה הזו איננה הכרתו בכך שכל דמות של ואלזר שתצטייר מבעד לתיאוריו תחטא למציאות, אלא טענה יהירה בדבר יכולתו של זליג להרכיב תמונה "תואמת מציאות", המתעלמת מנקודת המבט והאינטרסים האישיים שלו עצמו כמחבר הספר.
מעניין בעיניי לבחון זאת ביחס לכתיבתו של ואלזר, שחיבר לעצמו מספר בלתי מבוטל של "קורות חיים קצרים" ספרותיים. חלקם הופיעו בעברית במבחר "אפר, מחט, עיפרון וגפרור" בהוצאת עם עובד (2013), ואחד אפילו תורגם וצורף בסוף הספר המדובר, שיטוטים עם רוברט ואלזר. אפשר להבין פעולה זו של ואלזר בשתי דרכים מנוגדות. מחד גיסא, ריבוי הטקסטים המתעדים את העצמי הכותב עשוי להיות מובן בתור ניסיון מתמיד לקבע את העצמי המשתנה במסגרת של טקסט. מאידך גיסא, ניתן לראות בכך מעין סירוב של ואלזר ליצירת דימוי אחד ויחיד של עצמו. זאת, מתוך צורך בשינוי והחלפה מתמדת של ייצוגי העצמי כפי שהם מנוסחים עבור עצמו ועבור הזולת. התנועה, הדמיון, המשחקיות וההומור המאפיינים את כתיבתו הספרותית של ואלזר גורמים לי להאמין יותר באפשרות השנייה. בין כך ובין כך, ואלזר מודע מאוד לקיומם של קוראים בצדו השני של הטקסט, ומודע גם לרצונו שלו ביצירת דימוי מסוים של עצמו בקרב קוראים אלה. "מעולם, מן הסתם, לא היה סופר שבלי הרף נתן את דעתו על קוראיו בעדינות וברוך גדולים כל כך כמוני", הוא כותב למשל באחד הטקסטים שלו ("טיול", בתרגומה של טלי קונס), בנימה מגחכת קלות, כמובן.
מה שעולה מן הספר, אם כן, הוא שזליג מתיימר לתאר את ואלזר "כמו שהוא", ולא רק להוסיף גרסה משלו לאוסף הקיים זה מכבר של דימויי עצמי ספרותיים שיצר ואלזר בעצמו. אך למעשה, זליג משנה חלק מן הפרטים בטיוליהם המשותפים בניסיון להציג אותו בתור סופר בודד ומסוגר, שרק הוא הצליח להבינו. כך זליג מאפשר לעצמו ליצור דימוי רומנטי של ואלזר שיעורר את עניינם של הקוראים, ובו בזמן שומר על בלעדיות הגישה שלו אליו ואל הטקסטים שלו, ומבסס את מעמדו כמתווכו הרשמי לעולם הספרות.
כדי להתחקות אחר הדרך שזליג עושה זאת, ניקח לדוגמה את כותרת הספר. המילה "שיטוטים" מעניקה רושם נינוח של הליכה ספונטנית, חסרת כיוון ויעד מוגדרים מראש. היא מזכירה גם את המשורר המשוטט, מעין "flâneur" המופיע ברבים מסיפוריו של ואלזר. בניגוד חד לכך, טיוליהם המשותפים של ואלזר וזליג כפי שהם מופיעים בספר, תמיד מוגבלים מראש בזמן. נוסף על כך, הם בעלי יעד מוצהר ברוב המקרים, אשר ואלזר וזליג נעים אליו בדחיפות ובעקשנות, גם בתנאי מזג אוויר קשים. מלבד היעד הגיאוגרפי, טיוליהם משמשים בסיס לפרויקט רחב שזליג מנסה לממש בהמשך, כתיבת ביוגרפיה מלאה של הסופר. ביחס לפרויקט זה, המילה "שיטוטים" מעלימה מן הקוראים את הממד המתוכנן של המשימה ומתאמצת להעניק לה רושם אגבי.
אפשר לתהות גם על תפקידה של המילה "עם" בהמשך הכותרת. אני סבור שההבדל בין "שיטוטיו של רוברט ואלזר" לבין "שיטוטים עם רוברט ואלזר" הוא מהותי. לכן זליג עושה שימוש בדיבור ישיר בזמן הווה, וכותב בסגנון קצר המזכיר סגנון עיתונאי. זאת בניסיון להגביר את תחושתו של הקורא שהוא נחשף ל"דיאלוג של ממש", ולא רק לנקודת מבטו האישית. רק בסופו של הספר, בתיאור "השיטוט האחרון", זליג עובר לכתוב כ"מספר כל יודע". בכך, הוא חושף את עצמו בתור כותב של טקסט שפערי המידע שבו הושלמו באמצעות יסודות בדויים שלא הייתה לו גישה אליהם במציאות. אם כן, כמו בסיפור של ואלזר "קלייסט בתון", זליג יוצר דמות בדיונית לסופר אהוב, ומנסה לתפוס את מחשבותיו האחרונות. אין בכך דבר רע כשהוא לעצמו. אך הפער בין עמדה זו לבין עמדת המתעד הנאמן למציאות, אינו של מה בכך.
באשר לחלק האחרון של הכותרת, "רוברט ואלזר", נדמה לי שצריך לשאול על מי הכותרת הזו בעצם מדברת. האם על האיש הפרטי שנקרא רוברט ואלזר או על דמות המחבר שכתב בין היתר את "האחים טאנר", "עוזר לכל עת" ו"יאקוב פון גונטן"? במסה שכתבה אלנה פרנטה היא טענה: "אם הייתי צריכה לתת למעשה היצירה של "שבעת מעשי החסד" את השם קרוואג'ו, ולאדם שפרטיו האישיים ידועים את השם מיכלאנג'לו מריזי [שמו המקורי של הצייר, י"ד], הייתי בוחרת להקדיש את עיקר זמני לקרוואג'ו, ולא למריזי" (בתרגומה לעברית של רמה איילון). ייתכן שזליג התעקש על ביטול ההבדל הבסיסי שבין המחבר הממשי לבין המחבר המדומיין. ייתכן שהמניע שלו לכך היה ניסיון אנוכי לתבוע בעלות הדרגתית על הישגיו הספרותיים של ואלזר נוסף על ניהול רווחיו הכלכליים, כפי שמציעה חלק מספרות המחקר בנושא. למרות זאת, ומבלי לדעת מה הייתה השפעתו של זליג על ואלזר האדם, אין ספק שהיה לו חלק גדול בשמירת הפופולריות של דמות המחבר "רוברט ואלזר" וייתכן שבלעדיו יצירתו הייתה נשכחת. באחרית הדבר שכתבו עורכי המהדורה הגרמנית לספר הם מתארים את קשריו של זליג עם מקס ברוד ומעלים את ההשערה שזליג רצה להיות עבור ואלזר מה שהיה ברוד בשביל קפקא. הניסיון הזה, ולא ואלזר עצמו, הוא־הוא מה שמתועד יותר מכל בשיטוטים עם רוברט ואלזר.
