ראוי שרשימה זו תתחיל בגילוי נאות. את איל חיות־מן, מחבר מסכת תהום, אני מכיר כמה שנים. בגלל תחומי העניין המשותפים שלנו, הצטלבו דרכינו פעמים רבות. שנינו אנשי מילה ירושלמים הפוקדים את אירועי התרבות של העיר, שנינו חובבי ספרות ספקולטיבית ומרצים בכנסי אייקון ועולמות. וכך יצא שפעם אחת, לפני כמה שנים, נפגשנו בנסיעה חזרה לירושלים מכנס אייקון שבתל אביב. במהלך הנסיעה הוא סיפר לי על רומן שהוא עובד עליו ואני סיפרתי לו על רומן שתכננתי לכתוב. אני הייתי שרוי בהנאה מלאת ההשראה של גיבוש צורה לרעיון, והוא, מפוכח יותר, כבר עבר לשלב המפרך של עיבוד החומר לדבר של ממש. השנים חלפו, את הרומן שלי דחיתי לימים אחרים, הרומן שלו יצא לאור בשעה טובה והוא ביקש ממני להיות הקריין של גרסת השמע של ספרו. עובדה זו מציבה אותי בעמדה מוזרה לכתיבת רשימה על ספרו. שכן, לא רק שהיא דורשת את הגילוי הנאות הבא בראשיתה, היא גם מונעת ממני את העמדה המרוחקת הדרושה לכתיבה ביקורתית. עם זאת, היכרותי עם הסופר ובעיקר עם אופיו הייחודי של המפגש עם הספר, כמי שקריין אותו, מאפשרים לי להאיר היבטים בספר באור אחר.
במלאכת הקלטת ספר שמע יש אינטימיות ייחודית. לא רק שהקריין חייב לקרוא לאט ולהטעים את המילים הכתובות, עליו גם לאמץ קול ייחודי לכל אחת מהדמויות וללוות אותן בקול זה דרך כל המנעד הרגשי שהעלילה מציעה. עניין זה חשוב פי שניים כאשר מדובר בפנטזיה אפית. הסוגה הזו מזמינה את הקורא לצלול לתוך עולם אחר, ולכן הקריאה צריכה להיות עשירה ומגוונת בדרך שתאפשר למאזין להיטמע בעולם הבדיוני. קריין המאמץ גישה כזו צריך להיות גם שחקן הנכנס לנעלי כל אחת מהדמויות וגם פרשן, הנדרש לקבל החלטות שהטקסט הכתוב השאיר פתוחות. האם המשפט הזה נאמר בענייניות אגבית, או בזעם עצור? האם דמות זו חושפת את רגשותיה, או עוצרת אותם? זוהי מלאכה מסוכנת מאוד, שכן הקריין אינו כוכב ההצגה, הוא כלי שרת בידי המילים והנאמנות שלו צריכה להיות בראש ובראשונה לחזון של הסופר ולא לפרשנותו האישית. לכן, לפני ההקלטה נפגשתי עם איל חיות־מן, ביקשתי ממנו שיתאר לי את הדמויות בספר, ויחד עבדנו על הקולות השונים.
מסכת תהום מתרחש בארץ ישראל בעשורים שאחרי חורבן בית המקדש ומגולל בגוף ראשון את סיפור נעוריו ועלומיו של אלישע בן אבויה. דמות אניגמטית מימי התנאים שהייתה לבר פלוגתא של רבי עקיבא. בערוב ימיו הוא כפר וזכה לכינוי "אחר" בעקבות זאת. אין זו הפעם הראשונה שדמותו של אלישע בן אבויה זוכה לעיבוד ספרותי. בהקשר זה, לצד סיפורים קצרים מאת קלמן שולמן ומשה שמיר, ראוי להזכיר את הרומן "כעלה נידף" של מילטון שטיינברג, שיצא לאור ב־1940 ותורגם לעברית לראשונה בידי יונתן רטוש.
הרומן של שטיינברג מבקש לתאר את דמותו של אלישע כמתייוון המבקש ליישב את הלכות היהדות עם עקרונות הפילוסופיה היוונית. מתוך כישלונו להוכיח את קיום האל לפי דרישות הפילוסופיה לוודאות הוא מתפקר, מתנכר לעמו ואובד בבדידותו. לעומתו, מעצב איל חיות־מן את הסיפור כספר פנטזיה יהודי המתרחש בתקופה היסטורית מוכרת, המשולבת עם מערכת מיסטיקה ומיתולוגיה יהודית מן המקורות, הפועלת בתפקיד של מערכת קסם בספרות פנטזיה. בסיפור מסגרת זה, תפקידו של אלישע בן אבויה הוא של מעין שוליית קוסם, וחיבוטי נפשו נוגעים לגילו ולהתנגשות בין מאווייו לייעודו. מפגש זה בין ההיסטוריה לסוגה הפנטסטית מחייב את הסופר להכיר את המרחב ההיסטורי הקונקרטי שבו סיפורו צריך להתרחש ולבנות את העלילה בהתאם הן לסיפור המעשה הידוע והן לדרישות של הסוגה.
חציו הראשון של הספר כתוב כרומן חניכה, הנע חליפות בין ראשית לימודיו של אלישע בן אבויה בחצרו של רבי עקיבא ורבי טרפון לבין ילדותו בביתו ולאהבתו הראשונה. אפשר לסמן את הייעוד של אלישע והכוחות השונים שמושכים אותו לקראת והרחק מהייעוד הזה כתמה המרכזית של חלק זה של הספר. אביו של אלישע חוזה לו ייעוד גדול כרב, ובעוד שאלישע בהחלט נמשך להצלחה בחדרי הלימודים ולהגשמת ייעוד זה, התחרות של חצרות הרבנים ורות, מושא אהבתו, דוחקים בו לפרוש לחיים אחרים.
כמרצה וחובב ספרות ספקולטיבית, ניכרת בספרו של חיות־מן השפעה ומחווה של ספרו של פטריק רות'פוס, "שמה של הרוח", ושל "הקוסם מארץ ים" של אורסולה ק. לגווין, שני ספרים שמתארים תהליך חניכה בבית ספר לקוסמים. הראשון אף מגולל את הסיפור בגוף ראשון. כד"ר לחקר הקבלה, איל חיות־מן מציג היכרות היסטורית מעמיקה עם התקופה המדוברת ומשלב אותה במערכת קסם המושפעת מספרות הקבלה של המאה ה־13. אפילו ניסיונו כאלוף דיבייט בא לידי ביטוי במקומות שבהם ביקש להציג פולמוס בין רבנים או בין תלמידים.
עם זאת, יתרונות אלו הם גם החסרונות של החלק הראשון של הספר. התנועה העקבית של העלילה הלוך ושוב מרגישה לפרקים מאולצת, התיאורים ההיסטוריים נוטים לכיוון דידקטי, רגעי הפולמוס מזכירים פה ושם טורנירי דיבייט מודרניים ולפרקים המחוות לרות'פוס וללגווין מזכירות מדי את מושאיהם.. כך למשל פתיחת פרק ב' במסכת תהום: "גדלתי בצלם של שלושה סיפורים: אחד שסופר פעמים רבות, שני שלא סופר מעולם ושלישי שסופר פעם אחת ויחידה." (עמ' 31). ההמשך מפרט את שלושת הסיפורים ומהדהד את פתיחת הפרק הראשון ב"שם הרוח", שם נכתב: "דממה שררה בפונדק אבן־הדרך, והיתה זו דממה בת שלושה חלקים." (עמ' 6), כשההמשך מתאר את אופיין של שלושת השתיקות.
אילו הספר היה נגמר כאן, הוא היה רומן חניכה מעניין, המניח את היסודות לפנטזיה האפית העתידה לבוא אחריו. ספרים רבים נעצרים בנקודה זו. סופרים רבים מקדישים את עצמם לכתיבת רומן, עמלים בקפדנות על מלאכת התכנון, התחקיר והנחת היסודות, עד שהמעשה מרפה את ידיהם מלהמשיך קדימה. כדי להשלים את המלאכה דרושה קפיצת אמונה מבית קירקגור או חסן אי סבאח. קפיצה שסופרים רבים, מותשים ממלאכת בניית הפיגומים, מוצאים עצמם חלשים מדי עבורה. שאלת הקפיצה הזו תמיד ריתקה אותי, ואני חושב שחלקו השני של הרומן יכול להאיר דבר מה לגביה.
בחלק השני של הרומן, אלישע, המתכונן להסמכתו לרבנות, נחשף לעולם המבעבע מעבר לחושים, שמרחפת מעליו עננה קודרת בעלת ממדים אפוקליפטיים. כדי לצלוח את האתגר הזה, נאלץ אלישע לבחור במחויבות הרוחנית של חייו של רב סנהדרין על פני הנאות וחובות חיי החומר והאהבה. כך, בפרק ד' אלישע קורא מכתב מאהובתו ולפתע מבין: "רות איננה מבינה אותי. היא אינה יכולה לתפוס את האש שבוערת בי, ואולי לעולם לא תוכל." (עמ' 218). הוא מחליט לקחת אתו את המכתב אל אולם הישיבה, שם, תוך כדי תפילת "אשמנו, 'בגדנו" הוא מעלה את המכתב עולה לאלוהים. "זוהי המנחה הטהורה, הקדושה ביותר שביכולתי להעניק." (עמ' 219). בדחייתו את רות, שסיפור אהבתו אליה ליווה אותנו לאורך כל החלק הראשון, אנו פוגשים את הקורבן הראשון של אלישע.
תמת הקורבן הופכת מפורשת בהמשך החלק השני, כאשר לכבוד חג הפסח נערך פולמוס בין כל רבי הסנהדרין שנושאו שאלת הקורבן. הפולמוס מתמקד בפעולת ההקרבה עצמה, והרבנים השונים מנסים לענות מי מבין האבות הקריב את הקורבן הגדול ביותר. הדיון נוגע גם בקשר שבין קורבן לקרבה, ולבסוף שאלת הקורבן באה לידי ביטוי בדרך מפורשת יותר כאשר… אבל כאן אנחנו עלולים לחרוג מחוקי הספוילר הנוקשים, שעליהם נהוג להקפיד שבעתיים בספרים מסוגת הפנטזיה.
עם השינוי המתרחש בגיבור הספר, מתרחש שינוי מקביל במלאכתו של הסופר. הקפיצות בזמן, שליוו בעקביות את החלק הראשון, נזנחות לטובת דהרה מהירה של העלילה, התיאורים ההיסטוריים נמסרים כעת מפיהן של הדמויות באופן אורגני לסיפור, ובמקום דיונים דיאלקטיים בין עמדות מנוגדות, הפולמוס הופך לדיאלוג של ממש – למפגש בין מתדיינים שנוכחים בו כל המשקל, הכנות והחולשות האישיות. שינויים אלה יכולים להיתפס כפערים קטנים וכבחירות נרטיביות שונות, אך יש בהם כדי לרומם את היצירה בכללותה, מסיפור מעניין הכתוב כהלכה ליצירה ספרותית המסוגלת לשבות את הקורא ולשאת אותו איתה למחוז חפצה.
כדי להבין את הפער בין החלק הראשון לשני, עלינו לחזור אל שאלת הקורבן. אנחנו רגילים לדבר על מעשה הקורבן בקשר למה שמקריבים אותו. יצחק בידי אברהם, השה בידי הכוהן הגדול בבית המקדש. בימי מלחמה כגון אלה, שבה המילה "קורבן" שבה אל התודעה, בדמות הקורבנות הרבים ובזעקתה של האם השכולה. אך למושג קורבן יש רכיב נוסף, שמפאת היותו כה מובן מאליו איננו נוטים לייחד לו מקום. תנאי מקדים לכל מעשה קורבן הוא קיומו של מושא גדול יותר שלרגליו מונחת המנחה: האל, האומה, הקהילה או המשפחה. ובלבד שייתפס המושא כנשגב מהמקריב. בלי יחס זה פעולת ההקרבה הופכת סמלית בלבד. וככזו, היא ריקה.
יחס כזה בין הפרט והנשגב יכול גם להימשל ליחס שבין הסופר לספרות. אם הסופר הרואה בספרות דבר נשגב, שומה עליו להכיר בכך שכל מקורות ההשראה, כל התארים וההתמחויות שדורש המחקר עבור הספר וכל העזרה והסיוע שיכולים להציע מומחים שונים (ולפי רשימת התודות החותמת את הספר, דומה שהיו רבים), אינם, ולעולם לא יוכלו להיות דיים כדי לרומם את הסופר למי ששווה לספרות. שכן, מה הוא הכהן או השה אל מול האל? מתוך יחס זה, מעשה הספרות חדל להיות טיפוס עיקש אל עבר פסגה נחשקת, והופך לקפיצת אמונה אל היכל המילה הכתובה. באספקלריה זו, הרומן אינו רק קורבן, הוא מנחה.
