גליון

מכתב מן העורף

עמליה כהנא־כרמון | להיות אישה סופרת | הוצאת הקיבוץ המאוחד 2020 (עורכים: גדעון טיקוצקי ויערה שחורי) | 150 עמודים

מאת:

אם נקטין מעט את הרזולוציה ונחשוב על העורף במובנו האנטומי, כאחורי־הצוואר, מתגלה איזו אמירה עדינה ויפה לגבי הדברים שקשה לראותם. שהרי ככלל האדם אינו יכול לראות את העורף שלו־עצמו – לא די בסיבוב קטן לאחור – וזה גם מה שהופך את העורף לאזור כה פגיע.

גדולות ונצורות

כשקראתי את אוסף המסות היפה של עמליה כהנא־כרמון התפלאתי לראות כמה פעמים מופיעה בו המילה "גדול". בייחוד כשמדובר בספר קטן (19X13.5 ס"מ, 150 עמודים), המאגד בתוכו שבע מסות בלבד שנכתבו בין השנים 1996-1984, מסות העוסקות בכתיבה נשית, שכפי שמציינת יערה שחורי באחרית הדבר: "כבר הסכימו רבים, אלה עניינים זניחים או לפחות עניינים שלכאורה סוכמו מזמן והם בגדר חדשות ישנות" (עמ' 116). 

במסה הפותחת כהנא־כרמון עוסקת בשאלת מיעוט הנשים בקאנון הספרותי, ולשם כך היא מנסה להבין מהי יצירה גדולה: "הביטוי עצמו כבר מספר על משהו שהוא גדול. נהוג אמנם לחשוב שהמושג 'גדול' […] לא מתייחס למספר הכרכים והעמודים, למשל, כי אם לחזון, למשקל של האמת שעל הכוונת, לעומק החדירה; ולכוח ההבעה, היקף היצירתיות, המקוריות ותוקף השכנוע" (עמ' 18-17). לכאורה, רשימה הגיונית למדי של קריטריונים להערכת יצירה מעולה ומשמעותית. אך כהנא־כרמון – המבקשת לחשוף רבדים נסתרים מהעין – מציעה לקוראים לתהות אם זו בכלל השאלה הנכונה: "כי מי שהחזון שלו מקיף, בתנופה, פנורמות רחבות ובהן נחשולי אנרגיה אדירים […] הוא מי שתופס את החיים כפנורמות רחבות עם נחשולים גואים של אנרגיות" (שם). כמו אומרת שהחיפוש אחר הגדול כסטנדרט נקבע (ורלוונטי) על־ידי מי שחי וכותב את הגדול. אך ייתכן שישנו דבר־מה – קטן או גדול נסתר מן העין – הקיים בכתיבה של מי שאינה יוצאת למסעות ולמלחמות, וכותבת על הפרטי־האישי. 

כהנא־כרמון מציעה לקוראים ללגום מבקבוקון קטן כמו של אליס, שאותו היא מילאה במילים ובמטאפורות, ו"להתקטן" כדי להתלוות אליה למסע אַחַר הָאַחֵר. מי שנענה להזמנה יכול להתחיל לקרוא את המסות כתיעוד, כסיפורה של אישה סופרת אחת שכתבה בעת שבה רוב הכותבים היו גברים, ובאמצעותן להיכנס למחילה הצרה לעבר אותו נסתר. 

והנה אזהרת מסע נוספת: מדובר במסע שתכליתו היא לתפוס את מה שלא ניתן לתפוס; ניסיון למצוא מילים חדשות שיתארו מה זה "להיות אישה סופרת", ומהו ערכו של הדבר שאינו במסגרת התכתיבים הגבריים המלווים על פי רוב תיאורים כאלה. כלומר, בשיח העוסק ב"למי יש יותר גדול", כהנא־כרמון מנסה לדבר בעד הקטן מבלי לקרוא לו קטן. כך היא חושבת שכדאי לנשים סופרות לכתוב, שכן כל אופציה אחרת תהיה עדות מפי השמועה ולא קול אותנטי (עמ' 21-20). 

כשמנסים לתפוס את מה שקשה לראות בעין רגילה, את מה שהוא כמעט שקוף, קשה שלא להרגיש את הספק, הפקפוק הפנימי (זה אמיתי?) הנובע בין השאר מפקפוק חיצוני "[…] 'המצאת לעצמך בעיה שאינה קיימת'," כפי שמתארת כהנא־כרמון את התגובות ששמעה (עמ' 26). האם יש הטיות ביחס כלפי נשים? כהנא־כרמון מתעקשת בפני הקורא ואומרת: "אמת. קורה לי כל יום" (עמ' 28). ההתעקשות הזו, הדרישה לקשב, טומנת בחובה גם את הפקפוק העמוק (ואת הרצון להיפטר ממנו) וגם את האמת הפנימית. בכך, לתחושתי, כהנא־כרמון מצליחה לזקק חוויה משמעותית של נשים כותבות (ושל נשים בכלל), לצד תיאור כואב של בדידות גדולה וזרוּת בתווך הזה.

המסע נקטע כשמגיעים למסה השישית, שהיא דברים שנשאה כהנא־כרמון בטקס קבלת פרס ביאליק בשנת 1994. המסה נפתחת בסוגריים: כהנא־כרמון מציינת כי מתוך כמאה חתני פרס ביאליק רק חמש היו נשים, ומתוכן רק אחת לפניה – דבורה בארון – קיבלה את הפרס על כתיבת סיפורת. אחרי הערה זו סוגרת כהנא־כרמון את הסוגריים ועוברת לדבר בערגה על העבר: "בימים ההם, הגאונות של ענקי הרוח הייתה גאונות. מעוררת הערצה." (עמ' 102). למעשה, למעט אותה הערה בפתח הדברים, אין במסה זו עניין עם התמה הכללית של הספר, ואולי היא אף מנוגדת לה. 

ראשית, כהנא־כרמון מתעקשת לקבוע מהי זירת הפעולה היחידה שבה צריכים לפעול הסופרים (והסופרות?). זירה זו יפה כשלעצמה: הספרות כניסיון לכתוב חשמל עד כדי שיהא ממשי ויחשמל גם את הקורא (עמ' 104); אך עצם הניסיון לצמצם את הזירה כמוהו כאותו דבר־מה ממנו כהנא־כרמון עצמה ניסתה לברוח וכפרה בו במסותיה הקודמות – עוד חסם; ונדמה שאותו מרדף אחר חִשמול או אחר "אורים ותומים" דומה לחיפוש אחר הגדול. שנית, כאשר כותבים בערגה ובגעגוע על העבר שלא יחזור ועל הקושי בשינויים (המדומים באופן לא מפתיע לקניון גדול [עמ' 102]), הדבר מנוגד לקריאה העקשנית במסות האחרות, אלה המבקשות לפרוץ גבולות, להתקדם ולהשתחרר ממגבלות העבר. לבסוף, אם עורכי הספר אכן הכלילו את המסה רק בשל ההערה הנוגעת למיעוט הנשים הזוכות בפרסים, גם בכך אין כדי להצדיק את הכללתה. הרצון להוכיח לקורא שאכן קיימת בעיה חוזר לנרטיב הגברי הדורש מאיתנו להתייחס רק למה שאנחנו רואים (האם אנחנו באמת זקוקות להוכחה כזו?), במקום להמשיך לשוחח עם הקורא באותו הטון של המסות האחרות בספר – הטון שכופר בנרטיבים הללו. 

לא על התיעודי לבדו 

צודקת יערה שחורי באחרית הדבר היפה שכתבה, כי לצד העדות האישית ניתן למצוא במסות גם יופי ספרותי בדמות מטאפורות מיוחדות. שחורי מתייחסת למשל לדימויי החיות המיוחדים שבהם משתמשת כהנא־כרמון, חיות שאינן רכות וחמודות, כדוגמת העטלף והמדוזה (עמ' 129-128). במילים עדינות ובאמצעות אותם דימויים חושפת כהנא־כרמון את הקוראים למוזיקה בתדר שלא הורגלו לשמוע; אֶת המוזיקה הזאת היא מכנה שירת העטלפים במעופה. שחורי ממשיכה ומבארת את שירת העטלפים כשירה שהאוזן האנושית אינה מסוגלת לקלוט את יופיה, מורכבותה או תוכנה (שם). 

בין הדימויים של כהנא־כרמון אהבתי את הדימוי של כתיבה נשית כ"מכתב מן העורף" (עמ' 81-80). שם היא מתייחסת לגבר היוצא למלחמה, לחזית, והאישה שנותרת מאחור יכולה, בהקשר הלאומי והספרותי, לכתוב לכל היותר מן העורף, או במילים אחרות, התוכן קובע בין השאר את ערך היצירה, ולכן לנשים, המודרות מעולמות התוכן המשמעותיים בחברה הישראלית, לא תהיה אפשרות ממשית לכתוב עליהם, ולהיות במרכז בהתאם. אם נקטין מעט את הרזולוציה ונחשוב על העורף במובנו האנטומי, כאחורי־הצוואר, מתגלה איזו אמירה עדינה ויפה לגבי הדברים שקשה לראותם. שהרי ככלל האדם אינו יכול לראות את העורף שלו־עצמו – לא די בסיבוב קטן לאחור – וזה גם מה שהופך את העורף לאזור כה פגיע. כך גם נדרשת פעולה מהפכנית יותר מסיבוב לאחור (שהוא החיפוש אחר ההפוך) כדי לראות את היופי בכתיבה הנשית. 

מן הפרט אל הכלל 

נקודת השיא של רוב פסקי הדין בישראל נקראת "מן הכלל אל הפרט". זהו רגע שבו השופטים עוברים מהדיון המשפטי הרחב להכרעה קונקרטית בתיק שלפניהם, תוך יישום עובדות המקרה לתאוריה המשפטית הכללית. אני מציעה שהפעם נעשה בדיוק ההיפך: נצא מסיפורה של כהנא־כרמון אל סיפורו של הכלל. 

התחלתי רשימה זו בהצעה לקרוא את מסותיה של כהנא־כרמון כעדות פרטית של אישה סופרת. אך לאחר (כך אני מקווה) שהאמנתן לאישה הסופרת הזו, אציע לכם להתעופף, להביט על המסלול ולראות בו גם את הכלל. אני אוהבת מאוד לקרוא מסות, אך נדמה לי שבמקרה הזה מהותן כיצירות־כלאיים ספרותיות הנעות בין הפואטי לעיוני, מהווה גשר נוח למעבר מהאישי לכללי. סיפורה של האישה הסופרת הזו הוא כנראה סיפורן של סופרות נשים אחרות, משוררות ויוצרות (צרובה בי בהקשר זה ביקורתו של דן מירון על לאה גולדברג, ששירתה נעימה ואינה מתעלה לפסגות – כלומר קטנה, מינורית), והרעיונות שבו רלוונטיים ליצירתן – ובפרט לתוכנהּ – גם היום. 

במסה השנייה, "להתבזבז על הצדדי" (1985), עורכת כהנא־כרמון הבחנה מעניינת לפיה כאשר סופר שהוא גבר (המכונה "מר־עיפרון") כותב סיפור פרטי (למשל על גבר מזדקן והקשיים הנלווים להזדקנותו), הוא ייתפס כעוסק ב"שאלות יסוד מהותיות, אוניברסליות וכלל אנושיות" (עמ' 38-37); אך סופרת, מרת־עיפרון, העוסקת בספרה בהזדקנות של אישה והקשיים הנלווים לכך, תיתפס כמי שעוסקת ב"מקרה פרטי של אישה אחת שלא מסתדרת". ואף מעבר לכך, במסה החמישית טוענת כהנא־כרמון כי ניתן להחליף את דוגמת הזקנה בכמעט כל סיפור אחר, כלומר "כשהוא ממין זכר, סיפורו יהיה ביטוי למצבו של האני הקולקטיבי של האדם הישראלי", ואילו הסיפור הנשי "לעולם הוא 'סיפור מהחיים' של אחת אישה וגורלה" (עמ' 92-90). 

במסות שאוגדו כהנא־כרמון מורדת בתפיסה זו ובמוסכמה של מהו "הכלל". היא מבקשת שננסה לראות אמת קולקטיבית אחרת, נוספת, ואת היופי שניתן למצוא בה, והדברים רלוונטיים אף היום. כך מתגלה קריאה עדינה אך עקשנית בעד היופי והאותנטיות של האחר הקטן לכאורה –המינורי, השולי. אחרי גילוי היופי מתגלה לנו דבר נוסף, נסתר, מסורת ספרותית נסתרת כפי שמכנה זאת שחורי, שפתאום כלל לא בטוח אם היא באמת השולי או שמא היא במרכז, היא (גם היא) הכלל. 

במובן זה, במסות השונות כהנא־כרמון למעשה מאירה את אותם שוליים לכאוריים, ומציעה לקוראים להרים משם ספר שכתבה אישה, ולנסות לקרוא אותו בעיניים אחרות, תוך זניחת החיפוש המתיש אחר "הגדול" והגדרתו, וגילוי של משהו אחר, עדין; צלקת קטנה על העורף. 

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

מאת:

אם נקטין מעט את הרזולוציה ונחשוב על העורף במובנו האנטומי, כאחורי־הצוואר, מתגלה איזו אמירה עדינה ויפה לגבי הדברים שקשה לראותם. שהרי ככלל האדם אינו יכול לראות את העורף שלו־עצמו – לא די בסיבוב קטן לאחור – וזה גם מה שהופך את העורף לאזור כה פגיע.

עוד במעלה...

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה