גליון

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

דוד אבידן | טיפים למשורר מתחיל | דחק, סדרת דרש לכתבי מופת בפואטיקה ואסתטיקה, 2021 | 65 עמודים

באופן מפתיע, הפרויקט המרכזי של הטורים איננו כינון ארגז כלים ספרותי, אלא מיפוי נתיבי התקבלות ומוקדי ומאפייני הכוח בשירתנו. במילים אחרות, הטיפים המרכזיים הם פרקטיקות התקבלות, אלא שהן מחייבות הכרה של שדה הספרות.

טיפים למשורר מתחיל הוא ספר מאמריו הספרותיים הראשון של דוד אבידן, שבאופן אירוני ראה אור באיחור עתידני אופנתי של 26 שנים. הספר כולל כינוס של 13 טורים שפורסמו במעריב (ינואר – מאי 1990) תחת הכותרת "טיפים למשורר מתחיל". זהו ספר הדרכה הכולל שלל עצות למשורר בן כל גיל הנמצא בראשית דרכו.

פואטיקה של אסופת מאמרים היא לאו דווקא מאפיין הנדון בביקורת, אלא שבטרם התוכן, הסגנון הוא המסר הראשון שנחווה בקריאת האסופה, משום שהטורים כתובים בפואטיקה השירית של אבידן. הספר הוא שלוחה סמויה של שירתו, מה שמעניק לו אופי ייחודי. היסודות העיקריים של שירת אבידן הבאים לידי ביטוי במאמרים הם אני־גדול, צעירוּת, גבריות, מהירות, כוח, קשיחות, חדשנות, עתידנות, אקספרימנטליות והומור; אלה מעניקים תחושה שהמשורר הפוטוריסטי שב מהמתים. המאמרים כתובים באינטנסיביות, בגודש קצרתי (לאבידן הייתה אסטמה), אך הודות למדיום התקשורתי (עיתון), לפורמט הצנום (65 עמ'), לתנופה ולהומור – הם צלולים ובהירים לקריאה.

הספר הוא לא רק שלוחת פואטיקה אלא אף שלוחה ביוגרפית – מרכיב נדיר בשירתו. הוא מתאר את ראשית דרכו כמשורר ולעיתים מוסיף לדבריו ממד רפלקסיבי. לדוגמה, הוא מעיד על עצמו במפתיע שאיננו באמת מגלומן (עמ' 29); הרושם הגדלותי הוא רק חליפת עבודה. ועוד: הוא משתף בנדיבות ובגאווה מניסיונו כמשורר בן 20 ואת תובנותיו כמשורר ותיק (בן 56 בעת כתיבת הטורים). כך למשל הוא מתאר שמימן את ספר ביכוריו (ברזים ערופי שפתיים, 1954) הודות להלוואה בנקאית בסך 200 לירות שפרס ל־20 תשלומים (עמ' 21). הוא לא ציין זאת, אך הספר יצא לאור בהוצאה עצמית המכונה ארד – ראשי תיבות של "אני רוצה דפוס". כלומר אפילו אבידן לא החל את דרכו בהוצאה נחשבת שמימנה את ספרו, אך הוא מחל על כבודו ויצא לדרכו הספרותית בסיוע בנק הפועלים. בפרספקטיבה היסטורית לא ניתן לדמיין את השירה הישראלית ללא ספרו פורץ הדרך – ללמדנו שהוצאת ספר במימון עצמי בהוצאה עצמית היא לעיתים חיונית ולגיטימית (וראו אף את מקרה וולט ויטמן).

אבידן מתאר את ההתמודדות ההרואית שלו עם הביקורות הקשות והמיידיות ("השירה כביוב לנפש" עמ' 21) וממליץ למשורר המתחיל לנהוג כמותו, באומץ וביושרה: "לְמד מראש להיות פתוח לביקורת בונה, אבל גם חסין לביקורת שלילית" (עמ' 20); "עצבים חזקים – כמו בתחום המשפט או הפוליטיקה או הבנקאות או הכלכלה או הביטחון והצבא. עצבים רגישים, אבל רגישים סלקטיבית – כמו במודיעין טוב. לקלוט הכל, לסנן ולא להיבהל. גם לא להיות פראייר של ביקורות חצי־אוהדות או של מחמאות־סרק. עדיפה תגובה קטלנית נטו על מחמאות מטפטפות ברוטו, שמכניסות אותך למשפחת השירה ביד אבהית או אימהית, ובעיקר מתנשאת" (עמ' 24).

בטוריו אלו אבידן מתגלה כמאסטר להוראת כתיבה, המשלב, לרוב באיזון, בין קשיחות לרוך, וכרטוריקן משוכלל היודע להדגיש בעוצמה ובחן את טענותיו. עם זאת, עקב אילוצי הפורמט המקורי, הצעות רבות לא מפותחות דיין ונשארות ככותרות בלבד (לדבריו במודע; עמ' 48). אלא שניסוחן המשחקי קולע דיו כך שהן מפיקות הנאה ותועלת: "המסר שלי הוא מהירות, בוזמניות, רב־לשוניות ותוך־לשוניות, קהל יעד גלובאלי במקום תפיסת השירה כפעילות קהילתית, פתיחת הלשון השירית לכלל המאגר הלשוני החוץ־ספרותי" (שם).

באופן מפתיע, הפרויקט המרכזי של הטורים איננו כינון ארגז כלים ספרותי, אלא מיפוי נתיבי התקבלות ומוקדי ומאפייני הכוח בשירתנו. במילים אחרות, הטיפים המרכזיים הם פרקטיקות התקבלות, אלא שהן מחייבות הכרה של שדה הספרות. לכן אבידן נדרש גם לדון בשני מהלכים מִשניים ההכרחיים להתקבלות: חיפוש אחר אני שירי (ראו הטור "מה זה כישרון שירי") ועיצוב סגנוני.

הדרכים להתקבלות כוללות בעיקר גיבוש מנטליות של לוחם־שירה ואיש שיווק על־ידי עצות פסיכולוגיות ורוחניות לטירון בשדה קרב סמנטי ושיווקי צפוף: "מלחמת הקיום בתחום השירה היא האכזרית והקשוחה ביותר בכל התחומים: מינימום כסף, מקסימום אגו […] ורק מתי־מעט מגיעים למעלה בכל דור" (עמ' 21). הוא ממליץ למשורר מתחיל לנהוג בחיילוּת – לוותר על צניעות ונימוס ולפתח ללא אשמה (עמ' 33) תדמית מטאפיזית המצויה מעל לכל הזהויות: זו של מגלומן יצירתי – מגלומן במידה. פיתוח כזה מפחית את סיכויי המשורר להתפתח למגלומן שהינו גרפומן נפוח (עמ' 29-28); מודעותו המגלומנית היא הכרה בכמיהה הגדלותית לכך ששיריו ייקראו בעולם של מיליוני משוררים ושירים.

כבר בשיריו אבידן ניסח באופן מקורי, אוונגרדי ופופואטי את תפקיד המשורר כאיש מכירות. בטור "אני מוכר מנטאליות" (עמ' 47) הוא ממליץ למשורר להתערב בעיצוב התדמית העצמית שלו ומפתח בווירטואוזיות את הבחנתו באמצעות הגדרת המשורר כ"משווק מנטאליות". מה שהקורא קולט הוא "מבנה מסוים של מנטאליות ייחודית, המקובע במערכת סימנים, והוא קולט אותי כאפשרות גם אובייקטיבית וגם כאופציה חלופית לתדמיתו העצמית. השיווק־העצמי, שהמשורר מבצע, בין באמצעות שיריו ובין באמצעים חוץ־שיריים, הוא סיוע הכרחי לשיווק המנטאליות שלו" (עמ' 49-48); בעידן הרשתות החברתיות דבריו מובנים מאליהם, אלא שאבידן הקדים את זמנו.

בטור "מי גילה את מי" (עמ' 55) אבידן ממליץ להישמר מניכוס: "אם תגיע לדרגה שירית, בה יתהדר מי שיתהדר בגילוייך, הקפד להעמיד אותו על מקומו" (עמ' 56). הוא מגבה את דבריו בטענה (אנטי־בלומיאנית) מעניינת של הדדיות: אומנם המשורר מגלה את עצמו, אך גילוי של משורר צעיר את המשורר המאוחר הוא לא אחת הגילוי המשמעותי מבחינה היסטורית, למשל הגילוי של חיים גורי הצעיר את נתן אלתרמן הוותיק (עמ' 57).

אבידן מייחד שני טורים ואת רוב טורו האחרון ("תשובות לתגובות") לשירת נשים. עמדתו הבסיסית היא הומניסטית, ערכית – לא פמיניסטית, פוליטית, אך איננה חפה מהתנשאות גברית. הוא טוען שלנשים קשה יותר להשתלב בשירה העברית מסיבות רבות ומביא כראיה את ריבוי המשוררים על פני המשוררות. הוא מונה מספר סיבות לפערים ולקשיים, חלקן מדויקות. לדוגמה, לאור זאת שהתחום נשלט בידי גברים, המשוררת הצעירה "חשופה יותר לסחטנות מינית ולהתיידדויות־לוואי לאו דווקא על רקע כתיבתה נטו והיא תלויה בהכרעות המין השני, שבו היא, בעצם, מתחרה" (עמ' 37). אבידן גם טוען לפער בביצוע: "הפיגור של השירה הנשית אחר שיאי השירה הגברית מוזר, מצער ובעיקר בלתי מוסבר עד עכשיו […] הרי לאישה הכותבת יש חומרים חווייתיים לא פחות מאשר לגבר, אולי יותר" (עמ' 35).

למרות דבריו הנאורים, אבידן יוצא למאבק פוטוריסטי במשוררות חזקות ללא ביסוס תיאורטי איתן, מה שמחליש את ההומניזם המוצהר לעיל. הוא מקטלג משוררות שהצליחו ככאלה שנותרו נאמנות לשירת נשים. הוא נותן כדוגמה את אלזה לסקר־שילר (שירתה זכתה לציון: "שירה עילית") ודליה רביקוביץ (עמ' 40) לעומת משוררות שפנו לשירת גברים כגון יונה וולך, שלהן "הישגים של ליגה ב' ומטה" (שם). זו לא הפעם הראשונה שאבידן תוקף את שירתה: לאחר מותה הטרגי הספיד אותה באמצעות גימוד שירתה (“יונה וולך, הערך הנקוב", ידיעות אחרונות, 8.11.1985). לדעתי הוא טעה בהערכתו והחמיץ את גדולתה, אך לזה ראוי דיון נפרד.

הספר הוא הברקה של המו"ל־עורך יהודה ויזן. מלאכת הכינוס משיבה את אבידן לבמה הן כמשורר רלוונטי הן כמבקר־מסאי מרתק. זהו ספר פרקטי המומלץ לכל משורר וסופר – בראשית דרכו ובכלל – ובמיוחד כשי לתלמידי סדנאות ובתי הספר לכתיבה יוצרת. בהקדמה לספר ויזן מציין שאבידן מתאר את עולם הספרות כשדה קרב שהוא "ההפך הגמור מהתמונה הוורדרדה, הלוטפת והמשיית, שמבקשים להציג בתקופתנו בעלי סדנאות ובתי ספר שונים לכתיבה". ענף הכתיבה היוצרת רחב ומגוון יותר מאשר הפריים שהוא מתאר. במיטבו הוא כולל הכנה מקצועית ועניינית לקראת המפגש עם התעשייה ושדות הקטל הסמנטיים בצד תמיכה המבוססת על יכולותיו ואופיו של התלמיד. עם זאת, למצער, בהיעדר מחקר תיאורטי ומתודולוגי של דרכי הוראת הכתיבה היצירתית, זהו תחום פרוץ המזמן תעשייה של מניפולציות וחנופה בגין אינטרסים עסקיים; וברוח הרשתות החברתיות נדמה שלתעשיית האשליות יש בסיס ערכי המוני.

מכאן, יש בעמדה האבידנית ראיית נולד. הוא תובע מהמשורר המתחיל לראות בשירה דרך חיים, גורל, זהות – לא תחביב או לייף סטייל (נועה שקרג'י, אינטרנטיקה, מוסד ביאליק 2021): "שוב, אני לא רוצה לייאש אותך, אבל כתיבת שירה בימינו היא מדע לא פחות מאמנות, ואין טעם, לדעתי – בהתחשב בקורבנות, שעיסוק זה מחייב – לעסוק בו אלא על הרמה העל־בינונית ומעלה".

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

באופן מפתיע, הפרויקט המרכזי של הטורים איננו כינון ארגז כלים ספרותי, אלא מיפוי נתיבי התקבלות ומוקדי ומאפייני הכוח בשירתנו. במילים אחרות, הטיפים המרכזיים הם פרקטיקות התקבלות, אלא שהן מחייבות הכרה של שדה הספרות.

עוד במעלה...

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה