גליון

מים אחרים באותם הנהרות

מאיה ערד | קנאת סופרות | מודן – חרגול פלוס, 2021 | 412 עמ'

כמקובל בספריה של מאיה ערד, יותר משזהו רומן זוהי חקירה פורנזית של העולמות שבהם ערד מתמחה; הספר מרים את המסך ובוחן את קרבי המציאות שבה הוא עוסק.

קנאת סופרות, ספרה החדש של מאיה ערד, עוסק בעולמה המקצועי של הסופרת אביגיל שלו, אשר הגשימה את השאיפה לפרסם ספר ולהפוך לסופרת מוּכרת ומוֹכרת, אך עדיין נאבקת על מעמדה בעולם הספרות מול מגוון יוצרות אחרות, בכירות וזוטרות ממנה. ספרה האחרון של אביגיל נכנס לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר, ואביגיל מתמודדת לא רק עם התקווה שתזכה, אלא גם עם החרדה מכך שלא תיבחר לרשימה הקצרה. היא מתמודדת עם המתח בין האמת האומנותית לבין אהבת הקהל, ועם הרצון להתקבל ובה בעת לשמור על ייחודיות. סדנת הכתיבה של אביגיל מלאה בשואפי־כתיבה המאלצים אותה להתמודד עם שיעמום, מבוכה, ביקורת, חשש, תחרות ואולי גם קנאה. אביגיל מוזמנת למפגש קריאה העוסק ביצירתה, אולם הכבוד שבהזמנה נמהל בזלזול המנחה (שככל הנראה לא קראה את הספר הנדון) וקהל השקוע במסכי הטלפונים הסלולריים בעת המפגש. לעומת זאת, אביגיל מוזמנת למפגש קריאה אצל קוראות הבקיאות ביצירה ונרגשות ממנה, אך שם מתברר שהיוצרת אינה אביגיל והיצירה המסעירה – אינה יצירתה. כל אלה הם מהלכי הרקע המאירים את החוויה האנושית שבה מתרגלים מהר מדי אל הטוב – אולם הרע מכביד יותר; וככל שעולים, מתקדמים וזוכים להכרה, גדלה הסכנה שבנפילה, בקבלת ביקורת לא אוהדת ובחוסר רלוונטיות.

לצד אלה, אביגיל בת ה־42 מתמודדת גם עם התבגרותה־שלה, שאף היא מהלך של עלייה ונפילה; של שיא אשר עשוי להיתפס כמוביל לחוסר רלוונטיות. אביגיל מנהלת חיים בורגניים נורמטיביים לעילא: היא גרה בתל אביב, נשואה לניב, חבר סגל באוניברסיטה, ומגדלת איתו בת ובן. בינה לבין עצמה אביגיל בזה לחדוה, אישה מבוגרת שמגיעה לסדנת הכתיבה שלה כדי לכתוב ספר לנכדיה; למירה, הפנסיונרית המארגנת את חוג הספרות שבו אביגיל מתארחת ומקוששת כתיבת ביקורת על הספר שהוציאה, וגם לחמתה, אשר אביגיל סבורה כי היא מנצלת את בת המצווה של יסמין נכדתה כדי לחגוג את עצמה. בה בעת אביגיל מרגישה שהיא נדחקת הצידה על ידי סופרות מבוגרות המשתתפות בפאנל בכנס שבו הוזמנה להשתתף ומשתלטות על השיחה. החשש מהזדקנות ומאובדן רלוונטיות והיחס המורכב להתבגרות ול״מיינסטרימיות״ הופכים את מהלך חייה הבטוח והמיושב של אביגיל למאיים, לא אהוב ולא רצוי. 

בעוד שבעולם הספרות אביגיל מבקשת להתקרב לבורגנות השבעה (פרס ספיר), בחייה האישיים היא מתאהבת או חושבת שהיא מתאהבת באחינועם, אקדמאית רווקה המגדלת בת בהורות משותפת, ונדמית לאביגיל כאישה נאמנה לעצמה ולא לדרישות החברתיות – הן מקצועית והן אישית. התאהבות זו משקפת ניסיון או בחירה להתנתק מהבורגנות ולהתחבר לאורח חיים אלטרנטיבי, ״אומנותי״ יותר, הכולל גירושין, זוגיות שאינה ממוקדת בילדים, וחיים עם אישה שעיקר המשיכה אליה היא רוחנית ואינטלקטואלית. כל אלה הם נושאים מאתגרים אשר ערד מציגה במבנה רב־שכבתי. 

זהו ספרה התשיעי של ערד, והוא מתכתב באופן מעניין מאוד עם העולמות שבהם עסקו קודמיו. הקישור הטבעי ביותר הוא לספר אמן הסיפור הקצר, שאף הוא עוסק בעולם הספרות ותככיו. אולם לצד זאת, הספר חוזר גם לנושאיהם של ספרים אחרים. למשל, זה של הספר שבע מידות רעות העוסק בעולם האקדמיה – בעיקר דרך בני הזוג – הקיים והרצויה – של אביגיל; זה של הספר חשד לשיטיון העוסק בחייהם של בני זוג ישראלים אשר בילו את מרבית חייהם בקליפורניה סביב הקריירה האקדמית של האיש – דרך בני הזוג אביגיל נגבי וניר תלמי, אשר בניגוד לזוג שלו נשארו בחו״ל לצורך הקריירה של ניר; זה של הספר העלמה מקזאן העוסק בדרכה להורות של רווקה בת 39 – דרך דמותה של אחינועם, אם רווקה במבנה משפחתי אלטרנטיבי; ולזה של הנובלה Make New Friends מהספר המורה לעברית, העוסק בהתמודדות של אם עם התבגרותה וקשייה החברתיים של בתה – התמודדותה של אביגיל עם בתה המתבגרת. 

כמקובל בספריה של מאיה ערד, יותר משזהו רומן זוהי חקירה פורנזית של העולמות שבהם ערד מתמחה; הספר מרים את המסך ובוחן את קרבי המציאות שבה הוא עוסק. ברמה הגלויה, הספר דן בברנז׳ה הספרותית המתקיימת במרחב שבין נס ציונה להרצליה וליבה בתל אביב, והוא עושה זאת בצורה מדוקדקת ומשכנעת מאוד. מאיה ערד מוכרת לקוראיה כמומחית בתיאור תמונות מדויקות כאלה. אלא שבתוך התמונה הגלויה לעולם ישנה גם תמונה סמויה יותר, ובספר הזה תמונה זו עוסקת בהתבגרות האישה בעולם האישי, המשפחתי והמקצועי. לא כל המהלכים בספר משכנעים. כך למשל מוזר שאביגיל נוסעת לקיימברידג׳ בעקבות אחינועם בהחלטה של רגע, בלי כל סימן לכך שהדבר רצוי או נסבל מבחינתה של אחינועם ומבלי להכין הסבר להימצאותה שם או סידורי שהות כלשהם. גם התאהבותה של טל, תלמידתה של אביגיל, על בסיס מבט חטוף – אשר מחזיקה שנים רבות ומזינה פרויקט ספרותי שלם – אינה זוכה לביסוס משמעותי מספיק בסיפור. אולם למרות זאת, הספר מוצלח מקודמיו בכך שהוא אינו רק מתאר את התמונה, אלא בשונה מקודמיו מתאר את דמויותיו באופן מפורט ועגול מעט יותר, ומגלה כלפיהן גם מידה של הבנה; ועל ידי כך מייצר מידה של רגישות כלפי הדמויות וחוויית קריאה קרובה ומעניינת יותר.

ספריה הקודמים של ערד היו כולם מפגנים של יכולת כתיבה מרשימה. כולם הצטיינו לא רק בעלילה מושכת ומשכנעת, אלא גם בדמויות עלובות שקל ללעוג להן ולבקר אותן, וקשה להזדהות איתן. העובדה שהספרים התחבבו מאוד על הקוראים למרות ההזרה שיצרו ביחס לדמויות משקפת את איכותם. אלא שבספר הזה – לטעמי, הבשל והמפותח מבין ספריה של ערד עד כה – ולמשוך את הקוראים גם בלי לספק להם קתרזיס. ערד מודעת לביקורת זו, והיא אף מעלה אותה במפורש בתוך הספר כנגד הגיבורה וכתיבתה. אומרים על אביגיל שלו שהדמויות שלה אינן מעוררות הזדהות ושנראה שהיא אינה אוהבת אותן. ושלו משיבה (ואולי ערד משיבה מפיה) שאהבת הדמויות אינה ממין העניין, ״זה לא התפקיד שלי לרחם עליהם״ (עמ׳ 31). אבל ערד של קנאת סופרות היא סופרת בשלה יותר, ולצד העמדה העקרונית הזו, היא מתמודדת עם הביקורת גם באופן אחר, מרוכך יותר. משום שבקנאת סופרות, למרות השם המנבא ביקורת קשה לגיבורה, ערד דווקא נוטה חסד לדמויותיה, ומגלה מידה של קבלה ביחס לעליבות הקיום. אגב כך, כמו גם בשם הספר עצמו, ערד מגלה מודעות למהלך שספרה מבצע, והיא מבקשת ״להרבות חוכמה״ – לכן החזרה לזירת הספרים הקודמים נקראת כמעשה של עיון מחדש (גם אם לא תיקון) וגילוי הבנה, אנושיות וחמלה לצד הווירטואוזיות הספרותית. קנאת סופרות משלים ומעדן את המסרים שעלו מקודמיו, ובכך הוא בוגר מהם ובשל יותר. הוא מוכן לראות את הספרות בקטנוניותה ובנדיבותה (המשולש אביגיל שלו – אביגיל נגבי – מירה תלמי); את האקדמיה בעליבותה אבל גם בגדולתה (אחינועם וניר מעבירים הרצאות מעולות); את ההורות על טווח הרגשות שהיא מעוררת (יחסי הורים־ילדים של אביגיל, בן זוגה, אחינועם ומשפחת ההורות המשותפת שלה עם ילדיהם). הוא מציע גיבורה בעלת דמות עגולה יותר ולכן משכנעת יותר, וכזו שהקורא מפיק יותר מהעיסוק בסיפורה. הוא ממתן מעט את הבינוניות והטיפשות האנושית, ולצד הצלילה לסיטואציות מביכות הוא מציל את הדמויות רגע לפני שהן נופלות לתהום. כך למשל להתאהבותה של אביגיל באחינועם נמצא מוצא שאומנם אינו משכנע במיוחד מבחינה עלילתית, אך הוא משיב את הסדר על כנו ומונע מחייה של אביגיל להמשיך בסחרור אליו נכנסו. 

כקודמיו, ספר זה הוא חוויה אינטלקטואלית (נהדרת) יותר מאשר ספרותית. בשונה מקודמיו, הפער בין העולמות מצטמצם, ואיכותו הספרותית של הספר גדלה. אולם בסופו של דבר נראה כי הספר לא משלים את המהלך שאותו הוא מבטיח. הוא עדיין לא מוחל לדמויותיו על פגמיהן האנושיים ומבטא אותם נאמנה בעלילותיהן ובאופן שבו הן מתוארות. הוא גם אינו סומך לחלוטין על קוראיו, ודואג להבהיר להם את האנלוגיות הניגודיות שבמרכזו באמצעות שימוש חוזר בשמות דומים או זהים (ניב-ניר, אביגיל שלו-אביגיל נגבי, יסמין-יסמין). מכל מקום, זוהי יצירה שלמה ובוגרת המבטאת התפתחות סגנונית, נכונה להחליף את נקודת המבט ביחס לדמות מ״היא״ ל״אנחנו״, וגם מגלה, אולי, מידה של אמון בכך שהיא קרובה מהרגיל לביוגרפיה של ערד עצמה, וסומכת על הקורא שידע להבחין בין האמת לבדיה. על ידי כך הספר מציג לא רק ספרות מהנה, טכניקה מעולה, יכולת אינטלקטואלית וסיפור טוב, אלא גם עומק רגשי המוסיף ליצירה ולקוראיה. 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

כמקובל בספריה של מאיה ערד, יותר משזהו רומן זוהי חקירה פורנזית של העולמות שבהם ערד מתמחה; הספר מרים את המסך ובוחן את קרבי המציאות שבה הוא עוסק.

עוד במעלה...

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה