אֶת דבר המערכת של הגיליון החמישי בחרנו להקדיש לדיון בשתי תופעות המעלות בנו תהייה: האם קוראים וכותבים עודם מעוניינים בדיאלוג כלשהו ביניהם? ואם לאו, איזה תפקיד ממלאת הספרות בימים אלו?
ככל אומנות, ובוודאי משום שהיא אומנות מילולית, לספרות פונקציה תקשורתית. הסיפור או השיר הם צורות ייחודיות ליצירת תקשורת בציר האורך ובציר הרוחב. הספרות היא דרך לשוחח עם טקסטים שקראנו; עם אנשים שאנחנו מכירים, ועם אלו שלא; היא דרך לשוחח עם החיים ועם המתים; היא אפשרות לשוחח עם העצמי על שלל התגלמויותיו וזמניו. יש דברים שאין שום דרך אחרת לומר אותם מלבד הספרות; נחוצה להם שפה אחרת, שאינה שפת יום־יום. הם זקוקים לטקס, לבמה, למערה, לחללים הקדושים (כלומר המובדלים) שהאומנות מאפשרת; חללים שמבלי הטקס, אפשר לחלוף על פניהם ולא לראותם כלל.
עם זאת, גם ספרות שמבקשת (ברוח האוונגרד) לקרב את הספרות אל החיים (כמעט מצחיק לומר זאת כשמסביבנו כל כך הרבה “נושאים״ מטופלים בצורה “שירית״), חותרת באופן מפורש או מובלע גם להתבדל מהחיים. כזהו למשל מעשה הוצאת ספר. כלומר, לא משנה עד כמה חזק הרצון לשבור את המחסום המרוצץ והדמיוני ממילא בין האומנות ובין החיים, הרצון הזה עודנו בנוי על האמונה שישנה דיכוטומיה והיררכיה בין השניים; שאין לחשוש מכך שיתמזגו; שיש איזה גבול בלתי עביר בין הספרות ובין החיים בתודעתו של האומן, וכדי למרוד בו הוא מציב בפני הספרות (לכל הפחות בדמיונו) את ה־muleta, יריעת הבד האדומה של המטאדור, בתקווה שתעוור מזעם את עיני השור הספרותי.
אנחנו חיים בתקופה טובה למדי מבחינה זו שלחיים בכלל – ולרווחה הנפשית של החי בפרט – מיוחס ערך רב בהרבה מזה המיוחס לאומנות (אף על פי שיש לא מעט אנשים שחייהם בעלי ערך בזכות האומנות). לא מעט יצירות אומנות עוסקות בשיקוף השינוי הזה ובצידוד בו במאה השנים האחרונות. אולם גם כאשר הספרות היא “בסך הכול״ דרך לשוחח עם העצמי, לגלות את העצמי, להבקיע אליו דרך, נדמה שככל שמתקרבים אליו, מתקרבים אל העולם כולו. ככל שמתקרבים, מתקרבים אל הכול. במילים אחרות, הספרות במיטבה מבקיעה דרך, רואה מבעד, ולא מסתפקת במונולוגים שאין בהם התגלמות כלשהי של זולת.
ובכל זאת, ישנן תופעות בספרות העכשווית שמעידות דווקא על ייתור של הזולת; תופעות שיש לתהות על קנקנן. כזו היא למשל הסימולציה הבאה: נניח שהתפרסמה עליכם ביקורת. הביקורת אינה חיובית דווקא (אולי גם לא שלילית), אבל היא מבקשת לפתוח עימכם דיון על יצירתכם – להצביע על האופן שבו היא משתנה ומתעצבת, אולי מתחזקת, אולי נחלשת. אך כשאתם מעבירים לקוראיכם את דבר הרשימה, אם ברשת החברתית ואם באופנים אחרים, אתם בוחרים להבליט לקוראיכם את הדברים הטובים בלבד. לעוות ולשבש את הציטוט, לחתוך אותו כך שיתאים לצורכי הקידום העצמי ולוותר על תוכן הדברים שהועבר לכם.
המשמעות העמוקה של המעשה הזה היא להפוך את היצירה שלכם למונולוגית, חסומה, לְמה שאי אפשר לדון בו. אתם מצביעים בפני הקוראים על גדולתכם, ולא על יצירתכם. אתם קוטעים את השיחה, וממילא את ההתרחשות החיה שהיצירה שלכם ראויה לה. כשאתם מצטטים ביקורות באופן כזה, אתם משתמשים בביקורת ולא מדברים איתה. אתם תורמים להפיכתה של הביקורת לכלי מעוקר ומיותר, שכן אתם בוחרים להדהד את הביקורת הלאה לא כמו מבוקרים, אלא כמו עורכים של עיתון – כלומר, על פי שליטתכם – ולא כְּמה שהוא מעבר לתחומכם.
במעלה אנחנו מבקשים לטעת כוח ביצירה שלכם, ומקווים שתעשו את אותו הדבר – שתאפשרו לה לפרוץ את תחומכם, את תחום השליטה שלכם, ולעוף אל המרחקים, אל הקוראים, אל הרוח, עד שקול כלשהו ישוב אליכם. ותרו על השליטה ביצירה, לא על השיחה על אודותיה. אם הספרות היא עדיין צורה של תקשורת, הימנעו מלהפוך לבעלי השליטה ביצירה שלכם במובן המפיוזי, מה גם שהשליטה הזאת מדומיינת ממילא. תנו לעוד קולות להישמע, לא רק לקולות שקיבלו את דף המסרים, אלא גם (ואולי בעיקר) לקולות מקוריים ורעננים שישחררו אתכם מלעמוד על המשמר; קולות שיאפשרו לכם לתת לגל להגיע אל שיאו ולשוב אל המים.
וישנה גם הדוגמה ההפוכה. אתם כותבים ביקורות על ספרים, אתם מבקשים לייחד מקום ומחשבה ליצירה שקראתם, ובכל זאת אתם מתקשים להשתחרר מהדובר, מהנאמר, או מפרספקטיבת הקריאה שהוצעה לכם על־ידי מחבר היצירה. אתם מדבררים את שנאמר לכם, חוזרים כמו הד באופן חלקי על מה שכבר נאמר במלואו ביצירה; מגבילים את תחום הקריאה, ההבנה והתובנה שלכם לגבול שצויר בידי המחבר; אתם קוראים מתוך אמפתיה והזדהות, ולא מצליחים להתנגד. זה מזכיר לנו את השיר הנבואי של אופיר משרקי “אינתיפאדה של אינפורמציה״ שהופיע בגב ספרו הראשון יותר מ־7. משרקי כותב שם: "כָּל הַמִּלִּים שֶׁאֵי פַּעַם אָמַרְתָּ / מִישֶׁהוּ אָמַר לְךָ אוֹתָן קֹדֶם / וְאַתָּה חַי עִם זֶה // אֵיךְ תּוּכַל לְהִתְנַגֵּד לַשִּׁיטָה / לְהִתְנַגֵּד זוֹ מִלָּה, שֶׁמִישֶׁהוּ / פַּעַם אָמַר לְךָ". צודק משרקי. בתוך אינתיפאדה של אינפורמציה קשה מאוד להתנגד לְמה שמישהו אמר. קשה לחתור אל מרכז פנימי כלשהו, אל מרכז הקריאה, המחשבה, הרגש. קשה לחשוב בכיוון אחר מהכיוון שחשבו בשבילנו. כל כך הרבה חושבים בשבילנו. מאפשרים לנו להעביר דרכנו הרבה מידע, כל כך הרבה מידע שהוא שדר ספרותי שלכאורה אנחנו יכולים רק לצוף עליו, לא לשחות בתוכו, ובטח שלא לשחות נגדו. אל לנו להסתפק בפסיביות הזו – לא רק בגלל הספר העומד בשדה הראייה שלנו כרגע, מחכה למבט שיוּשב, אלא גם בשבילנו עצמנו. בשביל יכולת החשיבה שלנו. הדברים מצערים כמובן גם לגבי מי שקורא טקסטים ולא כותב עליהם, אבל לגבי המבקרים, המתקרבים, זה כבר סיפור אחר.
הביקורת במהות שלה היא החתירה לעבר חשיבה עצמאית בנוגע לאובייקט ספרותי, לטקסט. והרי כבר כתבנו בדבר המערכת של הגיליון השני שהביקורת היא יצירה על יצירה; ואם היא יצירה, איך היא יכולה לוותר על המחשבה החופשית שהיא נחלתו של היוצר? לכן, לפני שאתם כותבים ביקורת, לפני שאתם שולחים אותה לכתב העת הזה או לכתבי עת אחרים, נסו לחשוב – האם דרשתם מעצמכם לעמוד מחוץ ליצירה? האם אתם מסוגלים לשוחח עימה, להיפגש עימה ולא לייצג אותה? זה הריחוק שאליו כיוונו בגיליון הקודם. ריחוק שמשמעו עצמאות ולא איבה, ריחוק שמהותו מחשבה חופשית, מקורית, שאינה נעשית בתוך גבולות היצירה אלא מרחיבה את גבולותיה.
וזו עוד הזדמנות להוציא את הדיון בביקורת מהציר העקר של הטוב והרע. מעתה אִמרו – ביקורת עצמאית או ביקורת מדבררת? ביקורת שמרחיבה את היצירה או ביקורת שנגזרת מתוך היצירה? ביקורת שטוענת אל מול היצירה, או ביקורת שמייצגת אותה?
***
בגיליון החמישי של מעלה שבע עשרה רשימות. את הגיליון פותחת רשימתו של אביב פטר המוקדשת הפעם לביקורת עצמה: ספר המאמרים והמסות של המבקר אמנון נבות. אחריה שתי רשימות על הומור אצל חיות ואצל אנשים: רותם עטר כותבת על חוכמת החיות במסעו של אריה אפריקני בפריז | מסעו של אנקור פריזאי מאת אונורה דה בלזק, ואלפרד כהן צוחק בהנאה בקריאת ספרו החדש של ירמי פינקוס, החמדנים. מייד אחר כך מופיעות שתי רשימות העוסקות בתרגום שירה – האחת, רשימה מאת נדבי נוקד על הספר נוסח עברי מאת צור ארליך, והשנייה, רשימה מאת תום בייקין־אוחיון על האנתולוגיה דור הביט שערכו דוד (ניאו) בוחבוט ורעואל שועלי. מעבודת התרגום הערנית והקפדנית הדיון גולש אל המשמעות, ואולי אי המשמעות, של השינה, המנוחה והעצלות: תחילה ברשימה של שרי שביט המוקדשת לספר שנת המנוחה והמרגוע שלי מאת אוטסה מושפג, ולאחר מכן ברשימתה של צליל ניב המוקדשת לספר הביכורים של תמר רפאל, שירי נסיגה. בעורק המרכזי של הגיליון מופיעה מסתו של גלעד מאירי “מורה נבוכים״, העוסקת בביטויים של קרינג׳ בשירה העכשווית. לאחריה ז׳יל אמויאל כותב על הפואטיקה השופעת של עאידה נאסרללה בספר יחפה, ואסף רוט מבאר את המהלך הקווירי בספר עם הזרם מאת ז׳וריס־קרל הויסמנס. מצרפת אל איטליה, אספיר בלה מילמן מדגימה ברשימתה על שבועת אמונים מאת דומינקו סטרנונה כמה חשוב שלא לומר הכול, בעיקר בספרות; וכנרת רובינשטיין עוסקת בחשיבות ההיסטוריה והזיכרון בספרו האחרון של יובל שמעוני, מבעד לקרקעית השקופה. רשימתה של מיכל זכריה עוסקת בחשיבותו של הקורא לתוקף של ההיסטוריה, כפי שעולה מסוף טוב של מורן וורנשטיין. אמיר חרש דן במחלה ובמטפורת המחלה בספר שעת האפס לטליה אפלבאום פלד. טפת הכהן־ביק תוהה אם יש פואטיקה של אנתרופוקן באנתולוגיה אנטיקליימט, ומורן שוב רובשוב מפענחת תצלום אוויר על כריכתו של הספר צריך לדבר על הרבי – סיפורו של רחוב קטן בין יפו לתל־אביב מאת אורי יואלי.
שלכם,
נועה שקרג׳י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי, אביב פטר
