נתחיל בסילוק הסייגים: אני לא אוהבת חתולים, וגם אתם לא צריכים לאהוב אותם כדי ליהנות מהספר הזה. בחלוקה בין אנשי חתולים לאנשי כלבים אני עם האחרונים, ובכל זאת מצאתי ערך ומשמעות רבה בקרתגו, ספר הביכורים של זהר כוכבי. כוכבי הוא בעל תואר דוקטור בפילוסופיה, עוסק בעריכה ותרגום, ומנגן בבס. קרתגו הוא התוצר המעמיק, הצלול, והמוזיקלי של כל אלה. קרתגו הוא ספר צנום המספר, דרך שורה של פרגמנטים באורכים משתנים, את סיפורו של קאטו החתול והגבר שחלק איתו את חייו. קאטו החתול אינו סמל. הוא אינו מתואר דרך הקודים התרבותיים המקובלים ביחס לחתולים, כמו חמידות, תחכום וכדומה. במקום זאת, הוא הדבר עצמו, והקשר איתו אינו משמש כאלגוריה לדבר אחר, אלא קורא להתעכבות על המציאות היומיומית על חדגוניותה והפלא שבה. מערכת היחסים משמעותית בדיוק מפני שקאטו אינו ״חתול״ אלא חתול. הוא עצמו, זהותו החד־פעמית, הם הדברים שאליהם נקשר הכותב ועל אובדנם הוא אבל.
כמה מהפרגמנטים בספר, כולל כמה המופיעים מייד בראשיתו, מתארים את קאטו החתול החולה והזקן, על אי הנוחות והגועל הנלווים למצבו: ״כל הזמן ביקשת לאכול. אי־אפשר היה להסתובב בבית, וגם לא לנוח במיטה בלי שתבקש לאכול […] וזה עייף, בעצם התיש, וזה קצת הסריח (עמ׳ 8); ״ואני ידעתי שבסוף אקום, לא כי אני רציתי אלא כי אתה רצית, וכבר נהניתי מעצם הרעיון, אבל גם כעסתי עליך ברגע הזה, וגם אהבתי והערצתי אותך״ (עמ׳ 9); ובהמשך: ״הוא אכל את מה שאכל והשאריות של האוכל נשרו ממנו ברחבי הבית. כמעט מדי יום ניקיתי את פיו ואת שפתיו מבשר שנדבק בהם ושהחל להדיף ריח רע״ (עמ׳ 51); או: ״הוא הקיא המון. המון. הבפנים שלו תמיד היה בחוץ וכעת יותר מתמיד״ (עמ׳ 52). הם אינם מכחישים את המציאות: ריח הבשר הנרקב והקיא הם מגעילים, החתול התובע שוב ושוב לאכול עשוי להכביד, שותפו האנושי של החתול לפעמים לא רוצה לחזור הביתה ולהתמסר לחתול (״בשבועות האחרונים של חייו הייתי ממתין לעיתים כמה דקות ברכב אחרי שהחניתי. נושם, מרוויח זמן לפני שאכנס הביתה. התגעגעתי אליו ברגעים האלה, גם געגוע עתידי. אבל הייתי עייף, עייף מאוד, מתובענותו״ [עמ׳ 62]). כל אלה תוחמים את מסגרת הסיפור: בלי האנשה, בלי אידאליזציה, אך בכנות רבה ומלאת אהבה. הייחוד הזה הוא שהופך את הקשר עם קאטו למשמעותי, ואת האבל על מותו למשכנע. האיפוק הרגשי הזה הוא חלק מהדיוק העמוק שבספר; דיוק שניכר גם ב״תמונות״ שבספר, עד כדי כך שהן חולקות עם הקוראת את התחושה, הצבע, הריח, קרני השמש שבחדר.
הוויתור על החמידות החתולית, שהיא קוד מרכזי ומוכר בתרבות המודרנית, ובפרט בהקשריה האינטרנטיים, מתקשר באופן מעניין גם לצורתו של הספר, הכתוב כאמור כשורת פרגמנטים באורכים משתנים, ומהווה אף הוא התרחקות מסחר בדימויים אינסטגרמיים לטובת עיון מעמיק. עידן האינטרנט מתאפיין, בין היתר, בכתיבה ״שירית״ ככלי ביטוי, ריגוש ורכישת מעמד. פוסטים סתמיים לגמרי בפייסבוק הנכתבים במחי מקלדת, מוצגים, ולעיתים גם נתפסים על־ידי חלק מהקוראים, כביטוי אומנותי ורגשי משמעותי, גם אם מילותיהם אינן שקולות ואין בהן ערך לירי או הצדקה מהותית לבחירה הצורנית. בניגוד חריף לכך, הפרגמנטים שמהם מורכב קרתגו אינם שירה, והם אינם מתיימרים להיות כאלה – ובכך חלק מאיכותם. הקורא המודרני מוצף בטקסטים המתיימרים להיות שירה, ומשקפים משוואה שטחית שבה טקסט מרגש הוא בהכרח שיר, ושיר כתוב בהכרח בשורות קצרות. קרתגו כתוב בחסכנות, אולם בשורות ארוכות. הוא חף מסופרלטיבים, אך מעורר תגובה רגשית משמעותית. בכך הוא הופך לאלטרנטיבה בעלת משמעות המציעה התבוננות סבלנית לא רק בתוכן אלא גם בצורה. ניתן אומנם לקרוא את הטקסט כעיסוק בפער בין הפיזי למטפיזי. ניתן גם לקרוא את הטקסט כאלגוריה מוזיקלית על היחס בין קצב למלודיה (שנדמית טבעית במיוחד לבסיסט), אולם ההתבוננות שבספר, והמשקל הפרשני האפשרי שלה, אינם מכבידים או הופכים נושאים לעצמם. במקום זאת, השחרור הג׳אזי מההגבלות הצורניות של הטקסט משרת את התוכן ומתכתב יפה עם המטמורפוזה החתולית שהטקסט מתאר. הפרגמנטים מה־ווים דוגמה יפה לפרוזה שיכולה לשאת על עצמה את משקלם של רגשות ורעיונות עדינים, אינטימיים ומורכבים. כאלה הם משפטים כגון ״הדיוק, אני מרגיש בבית הצלעות, מסיח את הדעת ממה שמצדדיו״ (עמ׳ 11); או ״מאז שקאטו הזקן מת – ואולי עוד קודם – מתחוור לי שקרתגו, בהדרגה, שוב מלווה אותי, כמו ריצוד על קיר לבנים, שמאיר להרף עין דבר מה לא ברור. לכאורה. ואני יודע, בכדוריות הדם הלבנות שלי אני יודע, שאין לי כוחות להחריב אותה״ (עמ׳ 26); או ״הזיכרון שלי מקאטו הופך לקאטו. מידקק, מרזה, צולע לפרקים, מאבד משקל. ועדיין עוצמתי. וכמה שלעיתים אני רוצה לשכוח אותו, יש בי צורך עז לחלץ את הזיכרונות״ (עמ׳ 38); ולבסוף: ״היינו חשופים זה לזה. הוא היה וידוי מתמיד. ליחסים בשניים אין עדים. כאן הדברים קורים כפי שהם קורים, והם לא יכולים לקרות כאשר אנחנו נצפים״ (עמ׳ 66).
גיבור הספר נקרא קאטו, אולם הספר אינו נקרא על שמו, אלא דווקא קרתגו. האסוציאציה המיידית, שהכותב מבהיר שאינה מקרית, היא קאטו הזקן, אותו סנטור רומי קפדן ורב השפעה אשר למרות מוצאו הצנוע הגיע לגדולה ונותר נאמן לאמונותיו. אולי יש בשם הזה הכרה מראש, כבר בעת כינון מערכת היחסים, בסוג הקשר הצפוי בין החתול לידידו האנושי; קשר שיתקיים משני צידי הרוביקון, תוך שהאדם שומר על אנושיותו והחתול על חתוליותו. קאטו ההיסטורי ידוע בקריאתו החוזרת להחריב את קרתגו, מתוך הסברה שרומא לא תהיה בטוחה כל עוד קרתגו עומדת על תילה. נראה שבמציאות של קאטו החתול, המימרה התהפכה על ראשה. החתול קאטו עסק דווקא בבנייה. למרות התכונות המיוחסות לחתולים והופכות אותם לשותפים מורכבים יחסית עבור האנשים שמגדלים אותם, תכונות שהכותב אינו מתכחש להן, קאטו הצליח דווקא לבנות קשר עמוק ומזין עם האדם שאיתו, כזה שבו חייהם המשותפים יוצרים דבר־מה, ומות החתול הורס את הקרת שנבנתה יחדיו. אולם גם בזאת לא סוף פסוק, שכן הספר כולו מתאר את הבנייה וההרס כשלובים זה בזה. הפרגמנטים שמהם מורכב הספר אינם כרונולוגיים; הם נעים הלוך ושוב בזמן. אגב כך הם מתארים את אימוצו של קאטו, התבגרותם המשותפת של קאטו ושותפו האנושי, נדודיהם בעולם, והסוף הידוע מראש. הפרגמנטים גם חסרי נמען קבוע – חלקם פונים ל״אתה״ החתול, וחלקם מדברים עליו ופונים אל הקוראים. אולם כל הפרגמנטים מסתכלים על העולם מגובה עיניו של חתול, ומתוך התקשורת העמוקה שנוצרת בין אדם לחתולו כתוצאה מהקשבה, תשומת לב ומסירות.
קרתגו הוא אלגיה שכתובה בחסכנות אנטי־מלודרמטית, ודווקא כך מצליחה להעביר תחושה של עצב עמוק. התיאור הכן של קאטו החתול, לא כסמל אלא כמסומן, לא כמושלם אלא כאמיתי, הוא שהופך את האבל על לכתו למשכנע. לא מפני שקאטו הוא מטונימיה לאהבה שאבדה או לקשרים רגשיים או ליחסי טיפול ודאגה – אלה נוכחים וחשובים בחיי הדובר גם בחיי קאטו וגם לאחר מותו – אלא בשל אנושיותו של הדובר המתבטאת במערכת היחסים שטווה עם החתול במקביל למערכות היחסים האחרות שלו (אם תרצו, ה־basso continuo של היצירה); במחויבותו העמוקה לחתול הרחוב שאימץ; ובעיקר ביכולתו להכיר בחתול, להתמסר לו תוך כיבוד גבולותיו והעדפותיו האישיות. באותה רוח, הספר אינו מתמקד ב״אירועים״ ומקנה להם סמליות או משמעות מיוחדת, אלא מקדש את היום־יום: שכיבה על השטיח או על המיטה, מגע כף ביד, הליכה לווטרינר, כאבני הבניין שמהן בנויים מחויבות, אהבה, חיים. כך הופך הספרון הצנוע הזה, שעוסק במות חתול אהוב, לטור־דה־פורס של אנושיות צרופה. באופן זה, ובמפתיע, על אף נושאו העצוב כל כך, קרתגו מציע נחמה עמוקה. כזו שמאפשרת לנו להתמלא בתקווה ולצאת לחיים למרות מה שאנחנו יודעים עליהם ועל העולם; להתאהב ולהתמסר לבני זוג וחברים, ילדים ובעלי חיים למרות פרידות ואכזבות והמוות הבלתי נמנע; ליצור למרות הטבע הכאוטי; להאמין ולקוות.
