שני חברים צמודי ברזל מודחים פסע מסיום מסלול ביחידה מובחרת, הנרמזת כשייטת 13. מצוידים בכעס תנכ"י ובמיומנויות חייליות מזהירות שנרכשו בעמל רב בתהליך הכשרתם הארוך, הם יוצאים לריקוד אחרון: מסע נקמה במפקד שגזל מהם את החלום. שני גיבורים נוספים ילוו אותם במסעם הסהרורי למחצה – הים ומתח הומו־ארוטי, שריחו החמוץ־חריף נישא מתחילתו ועד סופו של הספר. המספר הוא נער רגיש ובעל נטיות ספרותיות, הרושם בפנקסו שברי משפטים פיוטיים ההולמים את הפואטיקה הקצובה של הסיפור, המחולק למקטעים קצרניים. פרשיית ההדחה והנקמה מולכת בידי תום הדני נוה בחוטים דקים ועדינים שנראה שעומדים להיפגש, אך נותרים לבסוף מקבילים ופרומים: סיפור המעשה עומד ממש על סיפו של פענוח עלילתי ורגשי, אך נשאר מכווץ לפני פי התהום.
זהו ספר הפרוזה הראשון של הדני נוה. קדמו לו שלושה ספרי שירה, ועקבותיו כמשורר רגיש ניכרות גם בשפתו הפרוזאית: "קטנתי וקטנתי בתוך העור שלי. בכל מקום בו נגעתי בגוף הרגשתי דופק" (עמ' 11).
לצד הפיוטיות הלירית, זהו גם רומן על גבריות מתחספסת ועל מיניות פורצת־מודחקת. הצמד נוגעים לא נוגעים, מאוננים ואף שוכבים יחד עם חיילת שנקרית בדרכם. הכיסוי והגילוי מתקיימים בכינויים הנשיים, קים ודלורי, שמודבקים לגיבורים, ונלקחו משמה של להקת בנות מדומיינת בשם Ginger Braces: "'תן לי שם ודרגה בבקשה' זה דולורי, זאת אומרת דני. עידו ואני היינו חיילים בצוות אלון" (עמ' 57). הכינויים נדבקים כמו מסטיק עיקש לסוליית נעל, מסרבים להינתק גם כשהם כבר לא חלק מהצוות אלא יחידה נפרדת הפועלת לבד. לצד הלהקה המומצאת שזורים בספר עוד סופרים, משוררת סרטים ושאר רמיזות תרבותיות מומצאות: הגיבורים קוראים במסעם בסופרים שלא קיימים, כמו גלעד סעד או שמעון עובד, כולל הערות שוליים וציטוטים נבחרים מהכתבים, וחברתו של הגיבור נבחנת בבחינת הבגרות על שיר מאת משוררת נוּגה אך לא קיימת בשם מירי דר. ההמצאות החוזרות ונשנות מייצרות תל של משמעויות כוזבות – מסע סימולקרי של ניים דרופינג שכופה על הקורא להיחבט שוב ושוב בקיר המציאות.
הסדקים בתחושת הביטחון שסיפור ריאליסטי אמור לייצר מתחברים עם מסעם של הנוקמים לאורך הים. במקום לנסוע ישירות אל היעד, הם בוחרים להיצמד אל החוף וללכת על החול הטובעני ולא בדרכים סלולות וחרושות. על פניו, מדובר בתוכנית סדורה של שני צעירים להחזרת כבודם הנרמס, אך ככל שנעים קדימה דפי הספר, אפשר לחוש את הבועה החלומית ששני הגיבורים מצויים בה. מבעד לפרקים הקצובים ולרצף הפעולות התכליתי־צבאי שהשניים שקועים בו, מתבהר לנו הקוראים שהם למעשה בדרך ללא מוצא, משוטטים בנבכי תודעה צעירה ובוסרית שעוד צריכה להבשיל ולהתבגר. הם מבקשים להשיב לאחור את גלגלי הזמן בעזרת מסע מסכם משלהם, את הרע השרירותי שגזל מהם את הגביע הקדוש והותיר אותם הלומים ומופסדים, צוללים במי הים: "שחינו עד לנקודה שבה כפות רגלינו כבר לא נגעו בקרקעית. […] שחיתי צמוד לקרקעית, מרגיש את הים נשען עלי. הסתחררתי במהירות סביב הציר של עצמי במין ניסיון עיקש להתבלבל, עד שלא אבחין בין פני הים לקרקעית" (עמ' 117). מתוך הסחרחרה של הים, של החופש שההדחה כפתה עליהם, הם נולדים כדגמים מאוחרים של אליק הנולד מן הים, אך בניגוד אליו אין להם מושג לאן ללכת. הם מוינו ואומנו ואולפו להיות מכונות מלחמה חדות, אולם ההדחה הותירה אותם עירומים, לכודים בלולאה מבצעית שנותקה באחת. נותרו השיניים שחודדו, שבמקום לנשוך נוקשות בלי תכלית, ובוקעות דרכן בועות מימיות של אוויר.
לארוטיקה ולהומו־ארוטיקה בין לוחמים בפרט וחיילים בכלל הוקדשו בעבר יצירות תרבותיות חשובות ומכוננות, החל מ"מסע אלונקות" של ג'אד נאמן או "התגנבות יחידים" של יהושע קנז ועד למערכוני הצבא האירוניים־גרוטסקיים של החמישייה הקאמרית (ותודה לתותים וליונה וולך). אבל ביצירות שהוזכרו יש ממד בולט של השפלה, כשהמיניות הגברית מוצגת כנשית ולפיכך גם בהכרח כחלשה, כפופה ונתונה למרות. לעומת זאת, בצוות הלוחמים שדלורי וקים משתייכים אליו כולם "נשים": "כל חוליה בצוות שהודחנו ממנו נקראה על שמה של להקת בנות וחבריה קיבלו את שמן הפרטי של חברות הלהקה ככינוי" (עמ' 98). החלת הנשי על הכלל, כלומר גם על החזקים והמוצלחים, יוצרת מציאות ייחודית, שבה אין סימון של "אחר" יחיד שניתן לביזוי ושליטה. האורגניזם הצוותי פועל כיחידה אחת המורשית למתוח את המוסכמות. הרעיון המארגן של הספר לגבי ההומו־ארוטיקה הוא מקורי ומעניין, ומאפשר הרהור על הגבריות ההרמטית בנשימות איטיות.
הבחירה להפוך את המיניות והגבריות לנושא בולט בספר היא בחירה אמיצה, אולם מתקבל הרושם שאולי העורך דחף לשזור פעם בכמה משפטים רמז עבה כפיל להומו– ארוטיקה. יחסיהם של צמד הגיבורים אומנם מעוצבים דרך רשת הקשרים נסתרת וייחודית של קרבה והקרבה של לוחמים זה לזה, שמיניות חבויה היא חלק ממנה. אך זוהי גם נקודת חולשה, מכיוון שאת נפשם של שני הצעירים האלו היה אפשר להבין גם דרך זוויות נוספות. הצורך הדוחף להנכיח מיניות וחרמנות דרך אין־ספור אפיזודות שחלקן מוצדקות וחלקן לא נחווה כהדבקה. הספר לא היה נגרע אם היו מופחתים בו מעשה האונן. למשל, סצנה שבה הגיבור בוחר לאונן דווקא במחסן עבודה נטוש ולא בחדרו, כשתמונות עירום ישנות משמשות כתפאורת מתרצת. אלו אומנם מסרבלים ומעמיסים על המהלך הכללי, אך בסיכומו של דבר הם סרח עודף שלא מקהה את עוצמת הרגש, את עוצמת המבוכה של גבר/נער שהחיים במקום הזה עתידים לזמן לו הֶכְרֵחַים אחרים, כואבים ופוצעים, שמלח הים יצרוב שוב ושוב בציפייה לפורקן שלא יבוא.