רק לא לפחד. יום יבוא ואדבר גם על כל זה בשפה האחרת, זו שכבר נתונה באוזניי אך עדיין לא על לשוני. היום עוד יהיה מוקדם מדי, ידעתי. אך האם אדע כשתגיע העת? האם אי פעם אמצא את השפה שלי? יום אחד אהיה זקנה. כיצד אזכר אז בימים אלו? האימה כיווצה משהו בתוכי, את הדבר שמתרחב בשעת שמחה. מתי הייתה הפעם האחרונה ששמחתי? לא רציתי לדעת מתי. היה זה בוקר קר ואפור בחודש מרץ והשעה כבר לא הייתה מוקדמת כל כך. מה שרציתי לדעת היה כיצד אזכור בעוד עשר או עשרים שנה את היום הזה שעודו טרי היה וטרם בא אל קיצו. קמתי בקפיצה, דריכות אחזה בי כאילו צלצל בתוכי פעמון ללא הפסקה. מצאתי את עצמי עומדת יחפה על השטיח עם ההדפס הנאה בחדר האמצעי בדירה, מסיטה את הווילונות ופותחת את החלון שפנה אל החצר האחורית, שהייתה עמוסה בפסולת בנייה ובפחי אשפה שעלו על גדותיהם אך ריקה מאדם. דומה היה שהילדים עם אופניהם ומקלטי הרדיו הניידים נטשו אותה בלי שוב ואיתם השרברבים ופועלי הבניין, ואפילו פראו ג., שעוד תרד מטה מאוחר יותר עם סינר וכובע צמר ירוק בשביל להוציא מתוך כלובי התיל את הקרטונים מהמשתלה, מחנות הקוסמטיקה ומהאינטרשופ, לדחוס אותם יחד לכדי צרורות שטוחים ולהוביל אותם בעגלה על ארבעה גלגלים לסוחר החומרים המשומשים בסמיכות מקום. היא תרטון בקול רם על הדיירים שהשליכו מטעמי נוחות את הבקבוקים הריקים לפחי האשפה במקום לנקות ולערום אותם בקופסאות המיועדות לכך, על אלו ששבו הביתה בשעה מאוחרת ושכמעט מידי לילה היו פורצים את הדלת הקדמית מפני שפעם אחר פעם שכחו את המפתחות שלהם, על הנהלת הבניין, שהתקנת אינטרקום הייתה מעבר ליכולותיה, אבל יותר מכולם על השיכורים ממסעדת המלון בבניין הסמוך שהטילו את מימיהם מאחורי הדלת הפרוצה בלי גרם של בושה.
הדברים הקטנים שהרשתי לעצמי מידי בוקר: לאסוף כמה עיתונים מהשולחן ולדחוק אותם יחד אל תוך מעמד העיתונים, להחליק עם היד מפות שולחן תוך כדי הליכה, לערום כוסות זכוכית זו על גבי זו, לזמזם שיר (״ידע כל מי שיש לו ראש, אחד ועוד אחד אינם שלוש״). כל זאת, בעודי יודעת היטב שעיסוקים אלו אינם אלא העמדת פנים, ושלמען האמת נמשכתי, כמו קשורה בחבל, אל החדר הקדמי, אל החלון המקומר הגדול שהשקיף אל פרידריכשטראסה ושדרכו לא חדרה אומנם אף קרן שמש, משום שהיה זה יום חורף אפלולי, אך תחתיה הגיח אור הבוקר ההוא שאני אוהבת, זה שרציתי לשמור לי ממנו צידה מספקת שתקיים אותי בזמנים חשוכים.
אין בכוחה של אף החלטה להפוך אוצר שמיימי המתרבה בחשאי לקניינו הפרטי של אדם. אני הרי יודעת זאת. כל מה שהינו מעבר לכלכלתו ההכרחית של הגוף הולך ומצטבר מבלי שיהיה מוטל עלינו לאסוף אותו ומבלי שנהיה רשאים לעשות כן. העודפים הללו מתקבצים מעצמם, וחשש מקנן בי שמא כל הימים הצחיחים הללו לא יגדילו במאום את מאגר הצידה לדרך ועל כן ייטמעו בזרם השכחה בלי שוב. חרדה ברורה ומבעיתה דחקה בי לכרוך את עצמי באחד מהימים הללו שנידונו לאבדון ולהיאחז בו, לא משנה איזה מהם אצליח להציל, אם יהיה נדוש או הרה גורל, אם ייכנע במהירות או ייאבק עד לסוף המר. כך עמדתי, כמו בכל בוקר, מאחורי הווילון הדק שמאחוריו יכולתי להסתתר ולהביט החוצה מבלי שישגיחו בי (כך קיוויתי לפחות) אל מגרש החנייה הגדול שמעבר לפרידריכשטראסה.
אבל הם לא עמדו שם. אם עיניי לא הטעו אותי (כמובן שהרכבתי את המשקפיים), כל המכוניות בשורה הראשונה וגם בשנייה היו ריקות. בהתחלה, לפני שנתיים (כך מדדתי את חלוף הזמן), היו כריות הראש הגבוהות שבחלק מהרכבים מוליכות אותי שולל. דימיתי לראות בהן ראשים שקיפאונם הדהים אותי. לא שכעת לא נפלה אף טעות, אבל עברתי את השלב הזה. ראשים אינם שווים בצורתם, הם זזים. לעומתם עשויות כריות הראש באופן זהה, מעוגלות בקצותיהן, משופעות. זהו הבדל מכריע שעוד אוכל בעתיד לתאר במדויק בשפה החדשה שלי שתהיה מוצקה יותר מזו שעודני חושבת באמצעותה. באיזו עקשנות לופת הקול את גובה הצליל שהתמקם בו לפנים, איזה מאמץ נדרש בשביל לשנות ולו נימה. לא כל שכן המילים, חשבתי בעודי נכנסת למקלחת, המילים שקלחו בשטף מתמיד ועיקש כשפתחתי את פי, מתפקעות מאמונות, דעות קדומות, יוהרה, זעם, אכזבה ורחמים עצמיים.
הדבר היחיד שרציתי לדעת הוא מדוע הם עמדו שם אתמול עד אחרי חצות והיום בבוקר נעלמו כלא היו.
צחצחתי שיניים, הסתרקתי, ריססתי תרסיסי שיער שונים בלא מחשבה אך ביד מאומנת, התלבשתי, הבגדים מאתמול, מכנסיים, סוודר. לא ציפיתי לאף אחד ויכולתי להיות לבדי, זו הייתה התחזית הטובה ביותר ליום זה. ניגשתי רק עוד פעם אחת במהירות לחלון, שוב לשווא. הרי יש בכך גם מן ההקלה, אמרתי לעצמי, או שאולי בעצם חיכיתי להם? יכול להיות שעשיתי מעצמי צחוק אתמול בערב. יום אחד עוד אזכר במבוכה כיצד גיששתי מידי חצי שעה את דרכי בחדר החשוך אל עבר החלון כדי להציץ מבעד לחרך שבין הווילונות. מביך, אני מודה. אך לשם מה המתינו שלושה גברים צעירים במשך שעות ארוכות בתוך וארטבורג לבנה בדיוק ממול החלון שלנו.
סימן שאלה. נא להקדיש תשומת לב רבה יותר לסימני הפיסוק, אמרתי לעצמי. ובכלל, יש להיטיב להיצמד למוסכמות הבלתי מזיקות. זה הרי היה אפשרי, פעם. מתי? כאשר בסופי המשפטים עמדו יותר סימני קריאה מסימני שאלה? אבל הפעם לא אוכל לחמוק מכך באמצעות הלקאה עצמית פשוטה. אני מרתיחה מים. את הווידוי על האשמה נשאיר לקתולים. וגם את התפילה לאבינו שבשמיים. כפרה על החטאים לא נראית באופק. לבנה, מדוע בימים האחרונים דווקא לבנה? מדוע לא אדומה או כחולה כמו בשבועות הקודמים? כאילו שהייתה לצבעים או לדגמי המכוניות השונים משמעות כלשהי. כאילו שעמד היגיון סמוי בבסיסה של התוכנית העמומה שעל פיה החליפו המכוניות זו את זו ותפסו מקומות חניה שונים בשורה הראשונה או השנייה. כאילו שהייתי יכולה לרדת לחקרו של היגיון זה לו רק הייתי מתאמצת מספיק. כאילו שכדאי בכלל היה להרהר בשאלה מה יש ליושבי הרכב הזה לחפש אצלנו, לאותם שניים–שלושה גברים צעירים וחסונים בלבוש אזרחי שלא עשו דבר מלבד לשבת במכונית ולהביט מעלה אל החלון שלנו.
(c) 2007 Suhrkamp Verlag GmbH Berlin
כריסטה וולף (1929–2011) הייתה מהחשובות והנודעות שבסופרי גרמניה המזרחית. את הנובלה ״מה שנותר״, שמתוכה מובאות כאן בתרגום פסקאות הפתיחה, כתבה וולף ב־1979, שלוש שנים לאחר שהמשטרה החשאית המזרח גרמנית (השטאזי) החלה במעקב גלוי אחריה בשל השתתפותה במחאה נגד שלילת אזרחותו של בן ארצה, הזמר והיוצר וולף בירמן. ״מה שנותר״ מגוללת בגוף ראשון יום בחייה של סופרת במזרח ברלין, בת דמותה של וולף, הנתונה במעקב צמוד של המשטרה החשאית ומתחבטת בשאלה אם, כיצד ועל מה אפשר לכתוב תחת משטר הפולש אל תוך נבכי הבית, הגוף והשפה. הנובלה ראתה אור לראשונה בשנת 1990, זמן קצר לאחר נפילת חומת ברלין ויותר מעשור אחרי כתיבתה, והייתה לספר הראשון שוולף פרסמה בגרמניה המאוחדת. עם פרסומה, הציתה הנובלה את מה שנודע כ״פולמוס הספרות״ שבמהלכו נמתחה ביקורת נוקבת על שתיקתה ארוכת השנים של הסופרת לנוכח חוליי המשטר המזרח גרמני, ובתוך כך גם על החלטתה להימנע מפרסום הנובלה בזמן אמת. הפולמוס הגיע לשיאו בשנת 1993, לאחר שוולף התוודתה במאמר בעיתון שבין השנים 1959–1962 אספה מידע עבור המשטרה החשאית תחת שם הכיסוי ״מרגרט״.
מתוך יצירתה של כריסטה וולף תורגמו עד כה לעברית הרומנים ״קסנדרה״ (בתרגומה של אילנה המרמן), ״מדיאה: קולות״ (רחל בר חיים), ״עיר המלאכים או המעיל של ד״ר פרויד״ (רוני לוביאניקר) וכן כמה סיפורים קצרים.
.