במסגרת הוויכוח הנצחי על הגבול בין מדע בדיוני לפנטזיה, נהוג לומר בהכללה גסה, שאם יש בספר דרקונים, מכשפות וקסם זו פנטזיה, ואם יש חייזרים, חלל או טכנולוגיה זה מדע בדיוני. אבל לאיזה ז'אנר שייכים סיפורי מסע בזמן? עבור רבים התשובה האינטואיטיבית היא מדע בדיוני, על אף שבפועל אין למסע בזמן היתכנות מדעית, ורבים מהסיפורים הפופולריים מציעים מדע מרושל מאד על גבול הקסם, אם הם בכלל טורחים להתעכב על המנגנון. בשלוש השנים האחרונות נדמה כי מתהווה גל חדש של ספרות מסע בזמן ישראלית. כדי להבין מדוע דווקא עכשיו ומהן המשמעויות העדכניות של מנגנון סיפורי זה, אקח אתכם למסע בזמן בספרות המסע בזמן. הרעיון מפציע בספרות המערב כאלמנט פנטסטי, ללא כל יומרה מדעית.
אפשר לחשוב על ”זיכרונות המאה העשרים”, שכתב כומר אירי בשם סמואל מאדן ב־1733, בתור הספר שבו מופיע לראשונה הרעיון של שליחת מידע לעבר. במרכז הספר עומדת סדרת מכתבים דיפלומטיים מ־1997 ששלח למחבר מלאך שומר מהעתיד. מהמכתבים עולה כי ב־1997 הכנסייה שולטת בעולם ובריטניה היא מעצמת סחר ימית בעוד ששאר מדינות אירופה חלשות ונחשלות. מדובר למעשה בסאטירה פוליטית.
אולם הספר הראשון שתיאר מסע פיזי בזמן עסק דווקא במסע לעתיד. היה זה אחד מרבי המכר של המאה ה־18, ”השנה 2440”, שכתב בצרפתית לואי סבסטיאן מרסייה ב־1771. גיבור הספר הולך לישון ומתעורר בפריז של העתיד, חברה אוטופית שאין בה דת, צבא ומיסים, אבל גם לא זנות, תה או טבק — דברים שהמחבר תופס כלא מוסריים. המוטיב של התעוררות בעתיד לאחר שינה ממושכת הפך לקונבנציה נפוצה באוטופיות, שהשתמשו במנגנון הסיפורי של מסע לעתיד כדי למתוח ביקורת על חברת ההווה, אך חלקן עוררו בקוראיהן את הרצון לממש בפועל את העתיד המתואר.
אחת האוטופיות הפופולריות והמשפיעות ביותר בז'אנר הזה, ”במבט לאחור” של אדוארד בלאמי, שהגיבור שלה נרדם בבוסטון של 1888 ומתעורר בה בשנת 2000, יצאה לאחרונה בתרגום מחודש בהוצאת רסלינג, 120 שנה לאחר התרגומים המקוריים לעברית וליידיש. ספר זה תיאר את עתיד העבודה, המדינה והאדם באופן הרמוני ואסתטי בעיצומה של המהפכה התעשייתית, ופירט את ההשלכות האפשריות של תורת האבולוציה החדשה של דארווין באופן שגרם לקוראיו להקים מועדוני דיונים לתכנון הגשמת העתיד הזה. חברת העתיד של בלאמי הייתה סוציאליסטית, כאשר גם העבודה וגם התרבות אורגנו במבנה צבאי, מה שהשפיע גם על התנועה הסוציאליסטית בישראל לקרוא לעצמה ”גדוד העבודה”. על אף העניין של חסידי המדע הבדיוני המוקדמים באוטופיות אלו, המדע והטכנולוגיה מעולם לא היו במרכזם, אלא ההיסטוריה והפוליטיקה של החברה בכללה. זאת בניגוד לסרטים הפופולריים בני זמננו כגון ”בחזרה לעתיד” מ־1985 ו”אשתו של הנוסע בזמן” מ־2009, העוסקים בעיקר במסע לעבר ובתמות אינדיבידואליסטיות של חרטה, זהות ומערכות יחסים.
הספר ”ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור” של מארק טוויין, שיצא ב־1889, הוא ככל הנראה הספר הראשון שתיאר מסע פיזי לעבר, כאשר עובד מפעל תעשייתי מהמאה ה־19 חוטף מכה בראש, שבעקבותיה הוא מוצא את עצמו באנגליה של המאה השישית, הופך ליד ימינו של המלך ארתור ומנסה לחולל בממלכה מהפכה טכנולוגית מוקדמת אשר יוצרת עתיד חדש, אלים ונוראי. בספרות של המאות ה־18 וה־19, הגיבורים התבוננו באירועים באופן פסיבי, ואם ניסו להתערב גילו כי הדבר אינו אפשרי או יהיר והרסני. התמה של שינוי העבר כדי ליצור עתיד חדש טוב יותר הבליחה בכמה מסיפוריו של רוברט היינליין בסוף שנות החמישים של המאה ה־20, אך הפכה לפופולרית בשנות השמונים בעיקר בעקבות סרטי ”בחזרה לעתיד” של רוברט זמקיס, בעידן של אנושות שהחלה להאמין בכוחו של היחיד לשנות את העולם.
המכניקה של המסע בזמן מתחילה את דרכה הספרותית, אפוא, כתאונה מיסטית. הספר הראשון שהציע מסע בזמן בעזרת מכונה הוא ”השעון שהלך אחורה”, שכתב ב־1881 אדוארד פייג' מיטשל. שם המסע בזמן אינו מתבצע באמצעות הסבר מדעי מורכב, אלא דרך קשר מיסטי־פיזיקלי בין שעון קיר שמחוגיו נעים לאחור לבין בעליו, הנמצא בקרבתו כאשר זה קורה. חשיבותו של הספר היא בהמצאה של אחת התמות הנפוצות ביותר בסיפורי מסע בזמן עד היום — לולאת הזמן. הגיבור מגלה שהוא למעשה האב הקדמון של עצמו ושניסיונו להשפיע על העבר אינו משנה את האירועים אלא בעצם מחולל אותם, כך שהנוסע בזמן היה תמיד חלק מההיסטוריה.
שש שנים אחר כך, ב־1887 בברצלונה, פרסם אנריקה גספר את ”האנכרוניפטה”, העוסק במכונת זמן שהיא תיבת ברזל חשמלית המכילה נוזל שמונע מהנוסעים להצעיר כאשר הם נעים אחורה בזמן. גיבור הסיפור הוא מדען שבונה את המכונה מסיבות לא מוסריות, במטרה לקחת את מושא אהבתו לתקופה שוביניסטית יותר שבה יוכל לכפות עליה נישואין. על אף התיאור המדעי המעניין של המכונה, שיש בתוכה גם פלאים טכנולוגיים כגון מטאטא אוטונומי, בסוף הסיפור (אם יותר לי לספיילר ספר מלפני 140 שנה) הגיבור מתעורר ומגלה שהכול היה חלום, וכי הוא בעצם נרדם בתיאטרון בזמן צפייה במחזה המבוסס על ספר של ז'ול וורן. הקשרים הרופפים של ספרים אלו למדע הם כנראה הסיבה ש”מכונת הזמן” של ה. ג. וולס, שנכתב ב־1895, נחשב לטקסט שהפך את המסע בזמן מתירוץ מסתורי לרעיון טכנולוגי רציני והקנה לתמה את מעמדה הנוכחי כתת־ז'אנר של מדע בדיוני.
מסע בזמן נפוץ הרבה יותר בקולנוע ובטלוויזיה מאשר בספרות, אך הספרות של המאה ה־20 היא זו שמתמודדת בצורה מורכבת יותר עם הפן המדעי, הפרדוקסים והרעיונות הפילוסופיים שהנושא מעלה. על פי סטיבן הוקינג, אין ספק כי חור שחור הוא מכונת זמן טבעית, אך שום עצם לא יכול לשרוד מסע כזה. נראה כי האפשרות לנסוע אחורה בזמן היא פנטזיה בלבד, אך דווקא לנסיעה לעתיד באמצעות האטת הזמן יש סימוכין מדעי. בספרים כגון ”טאו אפס” של פול אנדרסון מ־1970 (שתרגם לעברית רז גרינברג ב־2009) או ”מלחמה לנצח” של ג'ו הולדמן מ־1974 (שתרגם לעברית אריה חשביה ב־1979) נעשה שימוש ברעיונות של מסע בחלל כמסע בזמן לעתיד. הרעיון מוכר גם מאין־ספור סרטים, החל ב”כוכב הקופים” מ־1968, שגיבורו חוזר ממסע בחלל לכדור הארץ בעתיד רחוק כל כך, שהקופים כבר הספיקו לעבור בו אבולוציה לדרגת בני האדם.
זיהויו של המנגנון הסיפורי עם המדע הבדיוני גרם לסופרים רבים לוותר על מסע בזמן של גוף פיזי ולחשוב על כיוונים מקוריים בעלי היתכנות מדעית גבוהה יותר. אפשר לציין כדוגמא את ”סיפור חייך” של טד צ׳יאנג מ־1998 (שעובד גם לסרט ”המפגש”), המבוסס על השערה מדעית כי הזמן נחווה כלינארי רק בשל מגבלות התודעה שלנו, כך ששפה חייזרית חדשה פורצת את המגבלה הקוגניטיבית הזאת ומאפשרת ”להיזכר” בעתיד כפי שנזכרים בעבר.
יישום אחר של הקשר בין זמן לתודעה הוא הרעיון שהתודעה עצמה יכולה לנוע בין זמנים, וכך אדם יכול למצוא את עצמו בתוך גופו הצעיר או המבוגר יותר, או בכלל להישלח לתוך גוף של אדם אחר בזמן אחר. הנובלה ”הצל מחוץ לזמן” של לאבקראפט מ־1936 והספר ”בהילוך חוזר” של קן גרימווד מ־1986 (שתרגמה לעברית אופירה רפן ב־1989)
נחשבים לחלוצים של מסע בזמן תודעתי, שהפך נפוץ מאוחר יותר ביצירות חזותיות כגון ”זינוק לאתמול”, ”קוד מקור” ו”אפקט הפרפר”.
ככל שחשוב לסופרים שמנגנון המסע בזמן יהיה מדעי יותר, אלמנט המסע עצמו הולך ונשחק. בספר ”טיימסקייפ” של גרגורי בנפורד מ־1980, מדעני העתיד שולחים הודעות למדעני העבר, אך רק מידע יכול לעבור בין הזמנים. התמה מהדהדת את הספר שפתחנו בו, ”זיכרונות המאה העשרים”, רק שאת המלאכים בתפקיד ערוץ התקשורת מחליף המדע. למעשה, סיפורי המסע בזמן משלימים את מסעם מהמיסטי אל המדעי, כאשר דבר כבר אינו נוסע בפועל. אצל אסימוב וארתור סי. קלארק מופיעות אפשרויות של התבוננות בזמן בלבד, המבוססות על פיזיקה תיאורטית של חורים שחורים, וסיפורי המדע הבדיוני עוסקים רק בהשלכות של הידע המדויק על אירועי העבר.
בישראל מתפרסמות מעט יצירות מקור בז'אנר המדע הבדיוני, וחלק קטן מאד מתוכן עסק במסע בזמן. עם זאת, אחד מספר המדע הבדיוני הישראליים המוקדמים ביותר היה ספר מסע בזמן: ב”מסע במרחבי הזמן” של עמירם פאל, שפורסם ב־1980, הגיבור, שחי בעולם שבו היהדות היא הדת הדומיננטית בעולם, נוסע במכונת זמן לעבר על מנת ליצור עתיד עוד יותר טוב, וממש כמו הינקי בחצר המלך ארתור, יוצר בשוגג את ציר הזמן הנוכחי והגרוע יותר. הספר לא פירט את העקרון המדעי של המסע בזמן והוא נותר שולי לעלילת ההיסטוריה החלופית, אך עדיין בלט בנוף המקומי שבו עלילות הכוללות מסע בזמן היו תירוץ ללמוד היסטוריה, כדוגמת סדרת ”מנהרת הזמן” של גלילה רון פדר־עמית מ־1997. בניגוד לסדרת הטלוויזיה ”מנהרת הזמן” ששודרה בישראל שני עשורים לפני כן, לא מדובר היה במבנה טכנולוגי, אלא במנהרה פיזית שהמעבר בתוכה הוביל לעבר באופן מיסטי.
בספרות המקור הישראלית, תמות של מסע בזמן מופיעות הרבה יותר בסוגת הפנטזיה, הרווחת הרבה יותר מהמדע הבדיוני. במקרים אלו מדובר במנגנון מיסטי או במניפולציה של הזמן כחלק מכוחות הקסם בעולם הנידון. אפשר לציין לדוגמה את ”להשביע את הדרקון” של מאשה צור גלוזמן מ־2019, ”הזמן השבור” של אריאלה בנקיר מ־2012, או ”מלאכיות עליון” של נעמה בר שירה, ספר ראשון בטרילוגיה שפורסם ב־2022. על רקע זה, בולט בשנים האחרונות הופעתו של גל יצירות מדע בדיוני מקומיות שבמרכזן עומד מנגנון של מסע בזמן. אפשר לאפיין את ראשית הגל הנוכחי עם פרסומם של ”כהרף עין” מאת יואב בלום ב-2023 ו”שעוני נוכחות” מאת יואב אבני ב־2024. מדובר בשניים מהסופרים המרכזיים של הז'אנר, ומהבודדים שספריהם מתפרסמים בהוצאות הספרים הגדולות בישראל. במרכזם של שני הספרים יש מסע בזמן מבוסס מדע, העושה שימוש במוסכמות המוכרות של הקולנוע האמריקני בז'אנר. אבני אף מאזכר במפורש, כחלק מהנרטיב, את ”בחזרה לעתיד” ואת ”אשתו של הנוסע בזמן”.
יואב אבני מגדיר עצמו סופר מדע בדיוני, ושניים מספריו אף זכו בפרס גפן של האגודה למדע בדיוני ולפנטסיה, אך בקבוצות החובבים בפייסבוק יש מי שדוחים עמדה זו, בטענה שמדובר לכל היותר בריאליזם מאגי כאלמנט שולי ברוב ספריו הפופולריים. ”שעוני נוכחות” הוא, אפוא, הצהרה גלויה ופומבית של שייכות לז'אנר, עם שילוב מסקרן של מסע בזמן ובינה מלאכותית. הספר נכתב ב־2024 אך נרמז בו שהוא מתרחש בעתיד רחוק יותר, שכן הוא מזכיר כבדרך אגב משבר בבחירות 2027 ונחיתה על המאדים כאירועים שקרו בעבר. עם זאת, לקוראים המפספסים את הפרט הפעוט הזה, נדמה שהספר מתרחש בהווה שלנו. טכנולוגיות הבינה המלאכותית המתוארות בספר היו אמורות לתת תחושה של עתיד, אך נראה כי יכולותיהן המוצגות בסיפור כבר קיימות.
יואב בלום הוא אחד מסופרי המדע הבדיוני הפורים בישראל, ומהבודדים שספריהם בז'אנר הגיעו לדרגת רב מכר ותורגמו לשפות רבות נוספות. ספריו הקודמים התרחשו לרוב בעולם המוכר לנו, פרט לטכנולוגיה בדיונית אחת שמשנה את הכול ויוצרת עולם ייחודי. ב”הקבוע היחידי”, למשל, שפורסם ב־2016, מדובר בצמיד שמאפשר לאנשים להחליף גוף עם כל אדם אחר באופן זמני, וכך למשל לגור רחוק ממקום העבודה, ולהשתמש בגוף של אדם אחר שגר קרוב כדי להגיע לעבודה כל בוקר. ב”כהרף עין”, לראשונה בלום לא בורא עולם משלו סביב מנגנון טכנולוגי, אלא בוחר במנגנון הקיים והמוכר של מסע בזמן כרקע לסיפורו. עם זאת, לקוראים המעמיקים מחכה עולם המשתרע מחוץ לספר, בצורת סדרת פודקאסטים של שיחות על זמן והרחבות ייחודיות ברשת. על מנת לא לספיילר, ארמוז רק שבתום הקריאה מומלץ מאד לגגל את ספרו המלא של הנזיר מיקלה, שמזמוריו על העתיד מפוזרים בספר.
”כהרף עין” הוא סיפור בלשי הסובב סביב חקירת הרצח של מדען שבנה מכונת זמן סודית, ורק כמה מחבריו הקרובים זכו לנסות אותה. הסיפור מסופר מנקודת מבטם של זוג בלשים מוזר, שחלק מהתעלומה היא מדוע דווקא הם נבחרו לחקירה הזו. זה סיפור על יחסים מורכבים בין חברי ילדות, לרבות משולש אהבה, וכמובן שכולם חשודים בתורם, אך סופו מפתיע ועתיר טוויסטים כמיטב המסורת של בלום. גם ב”שעוני נוכחות” של יואב אבני יש תעלומה בדמות פשע שצריך לפתור, אך היא קשורה ישירות לסיבה שבעטיה שלוש דמויות מופיעות באזור התעשייה של פתח תקווה בהווה של הספר: רועה צאן מתקופת התנ”ך שמכיר אישית את דוד וגוליית, יהודי צרפתי שרמנטי מראשית המאה ה־20 שמעורב בפרשת דרייפוס, ובלשית במשטרת בת ים משנות השמונים.
טכנולוגיית המסע בזמן קשורה לשעוני נוכחות, כפי שמרמז שם הספר, אבל עד מהרה אבני מוותר על הסבר מדעי אמין לטובת תאונה מיסטית באצטלה מדעית. בחלקו השני של הספר עלילת המסע בזמן נזנחת בהדרגה, והמטרה להשיב את הדמויות הביתה מוחלפת בקו עלילה הממוקד בבינה המלאכותית, אשר מצטיירת בהדרגה כדמות המשמעותית יותר בספר. גם אצל יואב בלום התעלומה והיחסים בין הדמויות הם המנה העיקרית, אך בלום מתעכב באופן חריג על המדע מאחורי המסע בזמן ומנסה להשתמש במנגנון מעבר לרקע בלבד. המשחק עם הזמן קשור לנסיבות ולביצוע הרצח, ונוכח גם במבנה הספר, כאשר הפרקים המתעדים את ההפעלות של מכונת הזמן בידי הדמויות השונות אינם מופיעים על פי סדר ההתרחשות.
מכונת הזמן ב”כהרף עין” מבוססת על רעיון מוכר של פתיחת ”חור תולעת” — דבר שאי אפשר באמת לייצב או לשלוט בו בתנאי מעבדה ודורש אנרגיה עצומה, ועדיין סופרים רבים בוחרים בו מבלי להתעכב עליו — אך לבלום חשוב להצדיק את היתכנותו המדעית דווקא במרתף ביתו של פרופסור ישראלי שולי. במהלך יוצא דופן, בלום פונה ישירות לקורא הדמיוני תחת הכותרת ”שאלות ותשובות לקראת פרק ההסברים הטכניים המתיש”, ומאפשר למי שרוצים לדלג על פרק שלם מבלי לפגוע בעלילה. בכך מאותת בלום שההיתכנות המדעית משמעותית וחשובה לו, והוא לא מיישר קו עם הנוהג לעמעם את המדע מאחורי המסע בזמן ולקוות שהקוראים ”ישהו את אי־האמונה” אם הסיפור טוב.
ההתחבטות הגלויה של בלום ב”כהרף עין”, חושפת את המתח המצוי בליבתו של כל סיפור מסע בזמן בין המדע לסיפור. נאמנות גבוהה מדי למדע מטילה מגבלות רבות מדי על הדמויות ולא מאפשרת לסיפור להתפתח. מתוך נאמנות למדע, גם בלום מייצר בהתחלה אפשרות של צפייה בעבר בלבד, אך בהמשך, הן הסופר והן הדמויות שלו לא עומדים בפיתוי ומוצאים דרך שבה גם גוף יכול לעבור בחור התולעת, על בסיס חוקיות פיזיקלית משוערת שמאפשרת זאת רק במקרים שלא ייווצר בהם פרדוקס. שהרי ללא התירוץ הזה, אין מעבר בין זמנים בפועל, והסיפור שבלום רוצה לספר לא מתאפשר כלל.
אם כך, נשאלת השאלה, מדוע סופרי וקוראי המדע הבדיוני, שבוחרים בז'אנר בשל העניין במדע, מוכנים להעלים עין מפסבדו־מדע הגובל במאגיה במקרה של מסע בזמן? הרי סיפור טוב אפשר לקרוא גם בז'אנרים אחרים, ובזמן אפשר לעסוק גם באמצעות אוטופיות, דיסטופיות והיסטוריות חלופיות ללא מסע בזמן. תשובה אפשרית אחת לכך טמונה בטשטוש הגבול בין מדע בדיוני לפנטזיה, כאשר מסע בזמן הוא משאת נפש, פנטזיה מדעית שהיתכנותה משנית להנאה שבלדמיין את ההשלכות שלה. אך בהקשר הישראלי, גל היצירות העוסקות במסע בזמן מאז 2023, מציע תשובה נוספת.
בעודי מהרהרת בשאלה מה מביא את המסע בזמן לקדמת הבמה בישראל דווקא עכשיו, נקלעתי להצגה ”מיקי מציל” של צעירי הקאמרי, שרצה ממרץ 2024 וזוכה להצלחה רבה. גיבור ההצגה הוא סוכן שב”כ צעיר שנשלח אחורה בזמן למנוע את רצח רבין, ורוב ההצגה היא קומדיה נוסטלגית מוזיקלית ומהנה, אך היא מסתיימת בטוויסט מטלטל, ביקורתי ונוקב, המבהיר כי ההצגה היא בעצם על ישראל שאחרי 7 באוקטובר. תוך כדי כתיבת מאמר זה התפרסמו עוד שני ספרי מקור העוסקים במסע בזמן: ”להציל את יובל” של גל אמיר ב־2025, ו”יום השישי” של העיתונאי אריאל שנבל במרץ 2026. ”להציל את יובל” עוסק גם הוא בסוכן מהעתיד הקרוב (2032) שנשלח דווקא למשימה הקלישאתית לכאורה של להרוג את היטלר, אך המשימה הזו אינה הפואנטה כלל, שכן המדע משתבש והסוכן מגיע לתקופות אחרות בהיסטוריה הישראלית, לרבות אוקטובר 2023.
לעומתם, ”יום השישי” עוסק ישירות באפשרות של אלמנה טרייה לחזור בזמן ולמנוע את 7 באוקטובר. הספר יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה ביתן ואינו פונה בהכרח לקוראי מדע בדיוני. ההזדמנות החד־פעמית לחזור אחורה בזמן היא מיסטית וסוגרת מעגל עם נקודת ההתחלה של ספרות זו. נראה כי הגל החדש של ספרות מסע בזמן ישראלית מפלרטט גם עם פנטזיה וגם עם מדע בדיוני, אך הוא חושף את משמעותו של מנגנון עלילתי זה כדרך לדבר על נוסטלגיה, זיכרון, עיבוד של טראומות ותקווה לעתיד טוב יותר. המטאפורה לטראומה מובהקת יותר ביצירות קלאסיות של מסע בזמן, כמו ”בית מטבחיים חמש” של קורט וונגוט מ־1969 או ”קשר דם” של אוקטביה באטלר מ־1979, אך בדיעבד אפשר לזהותה כתֵמָה סמויה בכל סיפור מסע בזמן. ואולי בזכותה הקוראים סלחניים יותר לחורים בעלילה ובבסיס המדעי.
הייתי רוצה לומר שזה מה שהופך את ”כהרף עין” ו”שעוני נוכחות” ליוצאי דופן, יצירות שוליים שמתעניינות במדע בדיוני ככזה. אבל גם הדמויות של יואב בלום ב”כהרף עין” משתמשות במכונת הזמן כדי לחוות מחדש טראומות שנוכחות עדיין בחייהן. ואולי בגלל זה יואב אבני לא טורח להחזיר את הדמויות של ”שעוני נוכחות” לזמן שלהן, כגרסה אחרת לתמה שאי אפשר באמת לשנות את העבר, שהמעגל לא נסגר ואת הנעשה אין להשיב. אבל העיסוק בטראומה הוא כנראה מה שגורם לסופרים, שיודעים שהנוסחה שחוקה עד דק ושזה הרבה יותר בדיוני ממדע, בכל זאת לכתוב בתוכה, כמו גירוד בלתי רצוני של פצע פתוח.
האמירה ”אנחנו לא יכולים לחזור ולשנות את ההתחלה, אבל אנחנו יכולים להתחיל עכשיו ולשנות את הסוף” מיוחסת לסי. אס. לואיס, על אף שאין כל סימוכין לכך שאי פעם אמר אותה. אבל בדיוק כמו שלאף קורא לא באמת אכפת אם מנגנון המסע בזמן הוא מיסטי או טכנולוגי, אני מצפה שגם קוראי מאמר זה לא יתקטננו איתי, ויניחו לי לסיים במסר של תקווה.