גליון

לראות את הדברים באינסופיותם

אולגה טוקרצ׳וק | על עצמות המתים | מפולנית: מרים בורנשטיין | אחוזת בית, 2021 | 263 עמודים

מאת:

בעיניי הדבר המסעיר ביותר בספר הוא לא תעלומת הרצח, אלא נקודת מבטה של הגיבורה. למשל, היא מסרבת להשתמש בשמות פרטיים, כיוון שהם “חסרי מעוף, תלושים ובנאליים״, ולכן היא לא מציינת את האנשים סביבה בשמותיהם הפרטיים, אלא משתמשת בכינויים בלבד

אני אוהב לדפדף בספרים, ויש לי אפילו שיטה: אני נכנס לחנות ספרים, בוחר ספר מהערמה שעל השולחן, מריץ את הדפים, עוצר פתאום, מניח לעין לאתר נקודה סתמית בדף, וקורא כמה משפטים. אם בשלוש פתיחות אקראיות של הספר נפלתי על משפטים יפים, מעניינים, מעוררי מחשבה – אני קונה את הספר. אם לא, אני עובר לספר הבא בערמה. ככה הגעתי לעל עצמות המתים, ספרה של הסופרת הפולנית זוכת פרס נובל אולגה טוקרצ׳וק. זהו ספרה השני שתורגם לעברית; הקודם היה הרומן ההיסטורי ספרֵי יעקב (כרמל, 2020). לא קל למצוא ספר שעובר בהצטיינות את מבחן הפתיחות האקראיות – ועל עצמות המתים עבר אותו בהצטיינות יתרה. ויותר מזה, ככל שהתקדמתי בקריאה גיליתי שלא מדובר בהצלחה מקרית, אלא שכמעט בכל פסקה בספר יש איזה ניצוץ, פיוט; איזה רסיס של פילוסופיה או תבונת לשון. אתם מוזמנים ללכת לחנות ספרים לקחת את הספר מהערמה ולבדוק בעצמכם.

הינה כמה דוגמאות שאני שולף עכשיו מהספר, גם כן בפתיחות אקראי:

“אני חושבת שבגן העדן היינו כולנו נטולי שערות. עירומים וחלקים״ (עמ׳ 128).

“רציתי לבדוק אם מותו בא לו בזמן הנכון״ (עמ׳ 68).

“נשף לקטי הפטריות המבוסמים הפך לתהלוכת דיוניסיוס אחת גדולה״ (עמ׳ 192).

אלה משפטים שיש בהם משהו, הלא כן? ועם זאת, אחרי שקראתי את הספר כולו, אני מבין שפתיחות אקראיות הן לא המבחן האולטימטיבי לאיכות של ספר, ויכול להיות בהן אפילו משהו מטעה. אחזור לנקודה הזו בהמשך. אך לפני כן, כדאי שאציג את עלילת הרומן.

גיבורת הספר, שהיא גם המספרת, היא זקנה תימהונית ומיזנטרופית שגרה בכפר נידח, זעיר, מוכה שלגים ודממה, העומד נטוש מתושביו במהלך החורף הפולני הקשה. תחומי העניין העיקריים של הגיבורה הם אסטרולוגיה, זכויות בעלי חיים, תחלואים בלתי מאובחנים וכתיבת מכתבי תלונה לרשויות (שמתעלמות מהם בעקביות). הרומן מתחיל כאשר אחד משכניה המעטים, איש מפוקפק שעוסק בציד בלתי חוקי, מת בנסיבות משונות. אף על פי שהמשטרה פוסקת שמדובר בתאונה, הגיבורה חושדת שאירע רצח. במהלך החורף והקיץ שלאחר מכן מתים או נעלמים בכפר עוד כמה אנשים שקשורים לציד או לניצול בעלי חיים. הגיבורה בטוחה שזה איננו צירוף מקרים, אלא שמדובר בנקמתן של האיילות, השועלים הכסופים והחיפושיות. היא כותבת למשטרה מכתבים המסבירים שבעלי החיים נוקמים בבני האדם, ובתור ראיות היא מנתחת את המפות האסטרולוגיות של הנרצחים ומפצירה באסטרולוג המשטרתי שיבחן בעצמו את המפות. עלילת הבילוש מתפתחת יחסית בעצלתיים, שכן חלק ניכר מהספר לא עוסק ישירות בפרשייה הזו אלא בתיאור שגרת חייה של הגיבורה: היא מְתחזקת את הבתים הנטושים ומגינה עליהם מנזקי השלג, מכינה מפות אסטרולוגיות שמסבירות את סדר לוח השידורים בטלוויזיה, יוצאת להליכות תצפית כדי להביט על הכפר מהגבעה, ומדי פעם גם מוצאת גופה.

ועכשיו אפשר לחזור לנקודה שבה התחלתי – פתיחות אקראיות.

לכל טקסט יש כמה רמות שונות: המקומית, העלילתית והפרשנית. הרמות האלה מייצגות אסטרטגיות קריאה שונות, ואפילו סוגים שונים של עונג שאפשר לשאוב מהטקסט. פתיחות אקראיות מציבות במרכז הבמה את הרמה המקומית, היינו את רמת המשפט והפסקה. זאת משום שבפתיחות אקראיות אנחנו קוראים משפט מנותק מהקשרו או פסקה המבודדת מרצף העלילה. ברמה המקומית הספר מצטיין הודות לעושר ולייחודיות המאפיינים את נקודת המבט של הגיבורה, מה שהופך כמעט כל תיאור או מחשבה שלה למעוררי עניין. על עצמות המתים מתפקד מצוין ברמה המקומית, אבל מזניח את הרמה העלילתית. גילוי נאות: כותב ביקורת זו הוא חובב עלילות. אני אוהב סיפורים שקורה בהם משהו. ואם מדובר בסיפור בלשי, או אפילו בסיפור סמי־בלשי, אני רוצה שתגלית תוביל לתגלית ושהתעלומה תטריד את מנוחתי כשם שהיא מטרידה את מנוחת הבלש. כל זה לא קרה לי בקריאת על עצמות המתים. תיאורי הטבע וההגיגים הפילוסופים, יפים ומרתקים ככל שיהיו, האטו את העלילה והעבירו את מרכז הכובד של הטקסט למקום אחר. נכון, לא כל ספר מוכרח להיות מובל על־ידי עלילה, אבל דווקא משום שהספר הזה מכיל מוטיבים של רומן בלשי, הוא מייצר ציפייה לתנופה עלילתית, ועל כן חשתי את המחסור בה. גם האופן שבו פרסמו את הספר עודד אצלי את הציפייה לעלילה מותחת. על הכריכה האחורית של התרגום העברי כתוב “על עצמות המתים הוא מותחן ספרותי מכשף״. מכשף – בהחלט. ספרותי – ללא ספק. אבל מותחן? – זה לא.

בעיניי הדבר המסעיר ביותר בספר הוא לא תעלומת הרצח, אלא נקודת מבטה של הגיבורה. למשל, היא מסרבת להשתמש בשמות פרטיים, כיוון שהם “חסרי מעוף, תלושים ובנאליים״, ולכן היא לא מציינת את האנשים סביבה בשמותיהם הפרטיים, אלא משתמשת בכינויים בלבד, ובדרך כלל אלו כינויים שהמציאה בעצמה: “רגל גדולה״, “תפלצת״, “מעיל שחור״, “בשורה טובה״, ״הפרזידנט״, “המפקד״ או “הקונסול״ (שהוא דווקא שועל ולא אדם). הכינויים האלה מוסיפים לספר חן והומור, ובפרט בזכות האופן המשעשע שבו המילה “תפלצת״ משתלבת במשפט. התנגדותה של הגיבורה לשמות פרטיים היא חלק ממערך אידיאולוגי־פילוסופי גדול יותר, שכולל חשדנות כלפי המופשט, ניסיון לראות כל דבר כסימן בעל משמעות, וניסיון עיקש למצוא או לכפות על החיים חוקיות. דבר נוסף שמיוחד בנקודת המבט שלה הוא גוון פסימי מאוד, נואש, וכמעט אפוקליפטי, שנותן את הטון בתיאורי הנוף ובהגיגים הפילוסופיים.

מקור ההשראה לאפלוליות הזו נעוץ במשורר והמיסטיקן ויליאם בלייק, שלשירתו מקום מרכזי ברומן, והיא נוכחת בו בכמה אופנים. ראשית, כל פרק מתחיל בציטוט קצר מתוכה. שנית, אחד מידידיה של הגיבורה עוסק בתרגום של שירת בלייק לפולנית, ובזכותו משתרבבים מדי פעם ציטוטי שורות או אפילו בתים שלמים, מה שמגיע לשיאו בהשוואה נפלאה של תרגומים שונים לקטע מתוך הפואמה “הלך מטורף״. שלישית, וזהו ההיבט הכי משמעותי, מוטיבים מרכזיים מעולמו המושגי־הרוחני של בלייק ארוגים לתוך רקמת הרומן; למשל גן העדן והנפילה ממנו, געגוע לתום אבוד, תפיסת העולם הגשמי ככלא או מציאת משמעות רוחנית־סמלית כמעט בכל דבר (זו אותה יכולת בלייקית מפורסמת לראות “עולם בגרגר של חול״). האופן שבו המוטיבים ה״בלייקים״ האלה משולבים בנקודת מבטה של הגיבורה מוסיפים ממד מיתולוגי “גדול מהחיים״ גם למאורעות הפעוטים ביותר, ויוצרים פיצול בין “הטוב״: המואר, המלאכי והתמים, לבין ה״רע״: החשוך, המפלצתי והאכזר – שמזוהה ברומן עם היחס של בני האדם לבעלי החיים ולטבע. כך שבזכות נקודת המבט הבלייקית של הגיבורה מתאפשרים משפטים חביבים ומלאי תום כמו: “השביל המוביל לביתו של תפלצת מכוסה שכבה אחידה להפליא של חצץ, ונדמה שזהו אוסף מיוחד של אבנים קטנטנות וזהות שמוינו ידנית במפעלי החצץ התת־קרקעיים שמנהלים שדונים קטנים מצבא שומרי הבית״ (עמ׳ 30). אבל גם משפטי־פגיון כמו: “העולם הוא כלא מלא ייסורים, בנוי כך שכדי לשרוד צריך להכאיב לזולת. אתם שומעים?״ (עמ׳ 109).

פיצוי מסוים לחולשה העלילתית של על עצמות המתים אפשר למצוא ברמה של הקריאה הפרשנית – “קריאה עם עט ביד״. הקוראת הפרשנית קוראת, מסמנת ומדגישה, רושמת לעצמה הערות בשולי הדף, מוסיפה פתקים דביקים עם סימני קריאה וסימני שאלה, ובתום הקריאה הראשונית היא חוזרת ומעיינת בהדגשותיה ובהערותיה, הולכת לספרייה לקרוא ביצירות המצוטטות בספר, ורק אז מנסה לצרף הכול יחד ולפענח את המבנה החבוי.

על עצמות המתים מתמסר לקריאה פרשנית: אפשר לעקוב בו אחר מוטיבים, לגזור ממנו השקפת עולם, ולדון על חשיבותו בהקשר של אקו־אקטיביזם או פוסט־הומניזם. הקריאה הפרשנית מתבקשת, כיוון שהרומן מגיש לקוראיו, באופן גלוי ונוח, מפתחות פרשניים שלאורם אפשר לקראו. מפתח פרשני אחד הוא הקורפוס הלירי של ויליאם בלייק, והמפתח הפרשני השני הוא קריאה אסטרולוגית בספר. אך אני מודה שאני עצמי לא קראתי אותו כך. שכן את בלייק אינני מכיר מספיק, ובאסטרולוגיה איני מאמין. ואף שאני מודע לחיסרון היחסי שלי כקורא־פרשן של הספר הזה, אני מכיר בכך שאפשר לשאוב עונג גם מקריאה כזו.

אבל מה שטוב לקריאה הפרשנית לאו דווקא טוב לקריאה העלילתית, וניכר שהמחברת העדיפה את המקומי ואת הפרשני על פני העלילתי. נדמה לי שזו מגמה כללית בספרות, מגמה שמלווה אותנו כבר זמן מה. המקומי – שהוא הפואטי, הסגנוני, החכם, המכתמי – התחזק, והוא עשה זאת על חשבון הנרטיב העלילתי. אני שואל את עצמי אם יש בהכרח סתירה בין ספר שבו העלילה חזקה לבין ספר שמצטיין בפתיחות אקראיות. הפתיחות האקראיות דורשות משהו מיוחד מהטקסט: שיהיה אפשר להבין את המשפטים שלו גם מחוץ להקשרם, שהם יתפקדו טוב בקריאה שבה אין כל חשיבות לסדר המסירה. אבל עלילה היא בדיוק מה שנוצר כתוצאה מקריאה נאמנה לסדר המסירה. לכן בדיעבד ייתכן שדווקא ההצלחה של הספר הזה במבחן הפתיחוֹת האקראיות הייתה צריכה לבשר לי על חולשתו במישור העלילתי.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

מאת:

בעיניי הדבר המסעיר ביותר בספר הוא לא תעלומת הרצח, אלא נקודת מבטה של הגיבורה. למשל, היא מסרבת להשתמש בשמות פרטיים, כיוון שהם “חסרי מעוף, תלושים ובנאליים״, ולכן היא לא מציינת את האנשים סביבה בשמותיהם הפרטיים, אלא משתמשת בכינויים בלבד

עוד במעלה...

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה