לקראת ספרות עברית של המוזר

ביגפוט, עב״מים, רוחות רפאים שרודפות בתים נטושים, עיירות שכוחות אל למודות מקרי היעלמות מסתוריים, ילדים שעורכים סיאנס במרתף, דלתות חורקות, שדוני גינה, מגרשי מכוניות ריקים בליל ירח מלא, יום שישי ה־13, חטיפות חייזרים, סוכנויות ביון שמסתירות את האמת, קריפטוזואולוגיה, ממדים מקבילים, נוכחות מטרידה. התרבות הפופולרית האמריקאית משופעת בארכיטיפים ואובייקטים ששם התואר המדויק ביותר עבורם הוא ״מוזר״.

המוזר הזה — Weird, יש לציין, בשונה מ־Strange או Odd — הוא אבן פינה בתרבות האמריקאית. הוא מופיע בספרות, בקולנוע ובאומנות, ויש לו שורשים עמוקים שעוברים מאדגר אלן פו, לקומיקס מפלצות משנות החמישים ועד ל״דברים מוזרים״ בנטפליקס. על פי אריק דיוויס, היסטוריון דת ותרבות שעוסק רבות בהיסטוריה ובפילוסופיה של המוזר, המוזר הוא דרך האמצע בין הרציונליזציה המדעית, הסברים על־טבעיים והחוויה הדתית של הקיום. אלא שהאמצע הזה הוא למעשה הדרך הצידה אל המחוזות המתוירים פחות של העולם הרעיוני הזה. המוזר בא לידי ביטוי כחוויה אסתטית וקיומית והוא נמצא בתווך שבין המקודש לחילוני. דיוויס טוען שהמוזר מתאר ממלכה משונה של רגשות ודימויים המקושרים לתמונות, למרחבים, לאווירה ולמצבי רוח שמתייחסים לאלביתי, לפנטסטי, לסוטה ולצד המקברי של העל־טבעי. על פי הפילוסוף מארק פישר, המוזר הוא פשוט נוכחות של דבר מה שאינו שייך, שאינו אמור להיות שם.

למוזר הזה יש שתי שכבות תרבותיות־ספרותיות: נמוכה וגבוהה. מפתה לראות בחלוקה הזאת מקבילה לתרבות נמוכה ותרבות גבוהה, אך המוזרות לא מתמסרת בקלות לדיכוטומיה המוכרת הזאת. השכבה הנמוכה של התרבות והספרות של המוזר היא כל מה שאנחנו מכירים מסרטי אימה, מ־B movies, מספרי וחוברות פאלפ ומצ׳יזבטים: מפלצות גרוטסקיות ומגעילות, ישויות על־טבעיות, נוכחות מטרידה שמאיימת להקריס את תפיסת העולם היציבה שלנו. נוכל למצוא את המאפיינים האלה גם ביצירות שאפשר לסווגן כתרבות נמוכה אך גם ביצירות שכיום נהוג — לפחות בחוגים מסוימים — לראות בהן תרבות גבוהה ויצירות בעלות ערך ספרותי ממשי, למשל אלה של סופר האימה פורץ הדרך ה״פ לאבקראפט או של סופרים שפועלים היום תחת הקטגוריה New Weird, כמו הסופר המעוטר צ׳יינה מיוויל.

ומה מאפיין את ה־Weird Fiction הזאת? נופים ביזאריים, יצורים מחרידים, אירועים על־טבעיים וארכיטקטורה בלתי אפשרית הם רק המאפיינים שעל פני השטח. מה שעושה ספרות מוזרה למוזרה באמת היא האימה שמקורה בנשגב, החרדה מפני הדברים שנמצאים מאחורי המציאות ומאיימים לעבור אל החזית, ההזרה הקיצונית של היומיום וההכרה בכך שאין בכוחה של השפה לתאר את המראות והתחושות המוזרים שמתגלים בפני הגיבורים.

ב־1937 שיתף לאבקראפט את קוראיו איך ראוי בעיניו לכתוב ספרות מוזרה. במאמר "Notes on Writing Weird Fiction", כתב: ״אחת השאיפות הגדולות והעקביות ביותר שלי היא להשיג, לרגע, את האשליה של איזו השעיה משונה או הפרה של המגבלות המרגיזות של זמן, מרחב וחוקי הטבע שלנצח כולאים אותנו ומסכלים את הסקרנות שלנו לגבי המרחבים הקוסמיים הנצחיים שמעבר לטווח הראייה והניתוח שלנו״ (כל התרגומים ברשימה הם שלי).

״כל סיפור מוזר — ובפרט כזה המשתייך לסוגת האימה — כולל חמישה יסודות״, כתב ופירט: ״א. איזו אימה בסיסית ויסודית או חריגות — מצב, ישות, וכו׳. ב. ההשפעות הכלליות או ההשלכות של האימה. ג. אופן ההתגלות — חפץ המגלם את האימה והתופעות הנחשפות. ד. סוגי תגובות הפחד הקשורות לאימה. ה. ההשפעות הספציפיות של האימה ביחס למערכת התנאים הנתונה״.

במאמר מוקדם יותר, שפרסם ב־1927, "Supernatural Horror in Literature", כתב: ״המבחן היחיד של המוזר באמת הוא פשוט זה — האם מתעוררת בקורא תחושה עמוקה של חרדה, ושל מגע עם ספירות וכוחות לא ידועים; עמדה מעודנת של הקשבה מלאת יראה, כאילו לפרפורן של כנפיים שחורות או לצורות וישויות חיצוניות שמגרדות את שוליו הקיצוניים ביותר של היקום המוכר״.

צ'יינה מיוויל מגדיר את הספרות המוזרה כסגנון הממזג אלמנטים של אימה, פנטזיה ומדע בדיוני כדי לעורר תחושה של יראה קוסמית. במאמר שפרסם ב־2009 באסופה The Routledge Companion to Science Fiction, הוא טוען כי המוזר מתפקד כנשגב שעבר הקצנה, הכופה שגב רוחני מבעית ובלתי ניתן להסבר על הפרטים הבנאליים של היומיום. לטענתו, זו תגובה ישירה לרציונליזם שנופץ לרסיסים בעקבות מלחמת העולם הראשונה. אחד המאפיינים הבולטים של הספרות המוזרה הקלאסית — מפלצות בעלות גופניות מחרידה, הכוללת לא פעם זרועות תמנוניות ושאר מרעין בישין — הוא התנערות ממסורות פולקלור מוכרות, ואימוץ של אחרות מוחלטת.

השכבה הגבוהה של המוזר מורכבת יותר. עבור ההגות שלו דיוויס מאמץ את המושג High Weirdness, מוזרות גבוהה (או מסטולה. האנגלית טובה יותר במקרה הזה). המושג הזה מתאר מצב עניינים אפיסטמולוגי ואסתטי, ביחד ולחוד. מוזרות גבוהה כמצב עניינים אפיסטמולוגי נוגעת בסוג של חוויה דתית־מיסטית, ואילו כאסתטיקה מדובר בניסיון להעביר את החוויה הזאת, או את ראיית העולם הזאת, דרך הספרות.

את המונח High Weirdness טבע במקור הסופר איוואן סטאנג. סטאנג, מייסד הדת הסאטירית Church of the SubGenius, פרסם ב־1988 ספר־קטלוג בשם High Weirdness By Mail — A Directory of the Fringe: Crackpots, Kooks & True Visionaries, שהיה מדריך לארגוני שוליים, כתות, תיאוריות קונספירציה, עב"מולוגיה, פסבדו־מדע ותרבות פרינג'. הרוח שבה נכתב הקטלוג — אירוני אבל אוהב, DIY אבל מקצועי, הומוריסטי אבל רציני — היא, לפי דיוויס, מפתח להבנה של השכבה הגבוהה של המוזר האמריקאי, שהושפעה מהספרות המוזרה הקלאסית, או הנמוכה, אך פנתה למחוזות אחרים. מאפיינים נוספים של המוזרות הגבוהה היא חיבה להרחבת התודעה באמצעים שונים — של היוצרים, של הדמויות או של הקוראים; וכן קריאה קונספירטיבית של המציאות וקריסה של היכולת להבחין בין אמת לבדיון. אם השכבה הנמוכה מתכתבת לרוב עם ספרות אימה, השכבה הגבוהה נבנית לתוך ספרות המדע הבדיוני של שנות השישים והשבעים. הנציגים הבולטים של תת־הז׳אנר הם פיליפ ק׳ דיק ורוברט אנטון ווילסון. מבחינה סגנונית, בעוד השכבה הנמוכה או הקלאסית של המוזר מתאפיינת בכתיבה דחוסה, רבת שמות תואר ותיאורי אווירה (מה שמכונה באנגלית Purple prose), הסגנון של כותבים אלה ישיר יותר ונוטה להציב את העלילה לפני האווירה.

בנאום שנשא ב־1978, ושפורסם כמאמר תחת הכותרת How to Build a Universe That Doesn't Fall Apart" Two Days Later", התייחס פיליפ ק׳ דיק לתמות המרכזיות המעסיקות אותו ולאופן שבו הוא כותב סיפורים. דיק טען כי החברה המודרנית רוויה בפסבדו־מציאויות שמיוצרות עבורנו באמצעי המדיה השונים, אך שמתחת לעולם הזה ישנו נוף רוחני בלתי משתנה שחושף את עצמו מדי פעם דרך חוויות מיסטיות קיצוניות. הסיבה שבגינה הוא כותב היא כדי לבחון מהי המציאות האמיתית ומה מהונדס. ובעוד רוב הסופרים מנסים לבנות עולמות שמחזיקים מעמד במהלך הסיפור, דיק מנסה לבנות עולמות שקורסים על גיבוריהם כדי לבחון מה קורה כשהמציאות מתרסקת וכוחות מוזרים מגיחים מאחורי וילון המציאות. אף על פי שהסיפורים של דיק החליפו את המפלצות של לאבקראפט בהזיות ובקונספירציות על עצם המציאות, איור שליווה כתבת פרופיל על דיק מגיליון 6 בנובמבר 1975 של הרולינג סטון מציג אותו יושב בסלון הבוהמייני שלו וקורא ספר, בעוד מפלצת תמנונית למראה זוחלת פנימה באימה מתוך החלון. המוזר הפאלפי תמיד מוצא דרך פנימה.

מקורותיה של המוזרות הזאת — נמוכה או גבוהה, כטוב בעיניכם — מגיעים ממקומות מגוונים, ואפשר להתחקות אחריהם דרך מבט היסטורי על דחיקתן של אמונות דתיות ורוחניות אל השוליים. על פי היסטוריון הדת וואוטר האנחראף, ידע אזוטרי שמקורו ברעיונות פגאניים שאתגרו לאורך ההיסטוריה המערבית את נקודת המבט המדעית או הדתית הדומיננטית המשיך להיות ברקע כל הזמן. מודחק, אחר, אך נוכח. גם הרעיון של הסרת הקסם מהעולם, תאוריה מרכזית במודרנה שעל פיה המחשבה המערבית מתקדמת בציר דת>מאגיה>מדע, הוא לא יותר ממיתוס. ג׳ייסון ג׳וזפסון סטורם וחוקרים אחרים מראים כיצד גם המדענים והאינטלקטואלים שהובילו את הנאורות היו ספוגים עד צוואר בחשיבה מאגית. לאורך ההיסטוריה, גם הרעיונות המוזרים ביותר, שלכאורה היו אמורים להידחק לשוליים כדי לפנות מקום לרציונליות, מעולם לא נעלמו באמת. השכבה שדרכה הידע האזוטרי הדחוי חוזר ומחלחל אל המרחב הציבורי היא התרבות האוקולטית, Occulture¹ כפי שקורא לה כריסטופר פרטרידג': דרך מוזיקת רוק, סרטי אימה, ספרות פאלפ וסדרות מדע בדיוני.

אבל למה דווקא באמריקה? ראשית, התיקון הראשון לחוקה של ארצות הברית יצר שוק חופשי של דתות. מרבית מדינות המערב נולדו יד ביד עם הכנסייה, אבל בארצות הברית חופש הדת החוקתי אפשר לאינדיבידואלים ליצור, לאמץ, לערבב ולקדם אמונות מבלי שתהיה סמכות מרכזית שתאמר: זה כן, זה לא. עד אמצע המאה ה־19 נוצרו במזרח ארצות הברית אין־ספור דתות, כתות ואמונות משונות: מורמוניזם, ספיריטואליזם, מסמריזם, מדיומים, סיאנסים. ההתעוררות הדתית של הפרוטסטנטים העבירה את המיקוד אל האינדיבידואל; מה שהאדם חווה ומרגיש בליבו, בנפשו, חשוב לא פחות ממה שאומר הכומר, בין אם זה אהבה לאלוהים או לכוחות מוזרים הרבה יותר. ואז הגיעה ההתיישבות במערב. בשעה שהעולם כולו כבר מופה ו־terra incognita הייתה למטפורה ולא יותר, נותר בארצות הברית — במשך עשורים — אזור שלם בלתי ממופה, ארץ סְפר רחבה שהכול יכול להיות בה, מילולית, כולל מפלצות וחיות אגדיות.

לגאוגרפיה מצטרפת הסוציולוגיה — מהגרים מכל כנפי תבל הביאו איתם אמונות ומסורות על־טבעיות משלהם: פיות מאירלנד, וודו מהקריביים, דיבוק מהיהודים, רוחות מסין; וכמובן, דתות שהביאו איתם העבדים האפריקאים ושולבו במערכות אמונה נוצריות, וכן הדתות הילידיות. התערובת הזאת הולידה אווירה של סינקרטיזם, והשאלה שיצרה כמה מהאמונות המוזרות ביותר בתקופה המודרנית, כמו התיאוסופיה, שנולדה בסוף המאה ה־19 בניו יורק עמוסת המהגרים וערבבה פילוסופיה מערבית עתיקה עם דתות הודיות, או ההוּדוּ האפריקאית־אמריקאית, שערבבה מסורות מאגיות מרכז אפריקאיות, רפואה עממית אמריקאית־ילידית ונצרות.

כל התערובת הזאת נזרקה לבלנדר של המאה ה־20 והפכה לתרבות המונים: מגזינים זולים להפקה כמו Weird Tales העלו על נס סיפורים ספקולטיביים שהושפעו מדתות אזוטריות ומפגשים עם ישויות קוסמיות, והמלחמה הקרה שהגיעה אחר כך הוסיפה נדבך של קונספירטיביות, פרנויה וסודיות לגבי כל הדברים המוזרים האלה. הדובדבן שבקצפת, או ה־High שב־Weirdness, הגיע עם הפוסט־מודרניזם והגישה המרוחקת, האירונית או הסקפטית, לגבי היכולת לקבל אמת אחת ויחידה.

ובישראל? באופן מסורתי התרבות הישראלית מצטיינת בדחיקה של נרטיבים לא נוחים ומתעדפת ריאליזם שאינו ריאליסטי. גיל הראבן עמדה על כך ב־2009 במאמרה המכונן ״על דברים שלא יעלו על הדעת״, וגם אמיר חרש התייחס לכך במאמרו על משבר הריאליזם הישראלי בגיליון 22 של "מעלה". כל מה שלא מסתדר עם הדהירה הישראלית לקונפורמיות בורגנית־ציונית מושלך או מטואטא היטב (או שמא נשאב בדייסון). הדרכים הצדדיות, המרחבים הלימינליים, המוזר — לכל זה אין מקום במיינסטרים הישראלי שמקדש את המונוליטי, מהשיכון עד התמ״א, ומפספס את העובדה שהמציאות עצמה לגמרי לא מתיישרת עם הריאליזם המוקפד והשמרני. הדימויים מעולם הגאוגרפיה או התכנון העירוני אינם לשם הדימוי בלבד; הם ממחישים את הקשר בין הפרויקט הריאליסטי הישראלי שבמרחב לזה שבתרבות. אזורי ספר, שבעבר עוד היה אפשר למצוא בשולי ערים, שכונות ובניינים בדמות שדות, ביצות או קרפף פשוט מלא סרפדים וחרקים, נעלמו כמעט לגמרי בתוואי העירוני. אפילו חצרות בניינים, שבהן לשיחים ועצים היה פוטנציאל להסתיר דברים שבחומר וברוח — תנאי הכרחי להתפתחות של תרבות מוזרה — נעלמו. חניוני התמ״א לא מאפשרים לגדל פלורה משמעותית מעליהם.

אך הראבן, חרש וכותבים נוספים שטוענים בזכות הספרות העברית הספקולטיבית, לא נותנים דעתם על המוזר עצמו כקטגוריה מובחנת. הטלת זרקור על סוגה זו, שאמנם משתייכת לספרות הספקולטיבית אך בעלת מאפיינים ייחודיים משלה, עשויה להאיר כמה דברים נסתרים מהעין לגבי התרבות הישראלית והעברית בימינו.

יש כמה גורמים שאפשר לתלות בהם את האשם לחוסר המוזרות של התרבות העברית. ראשית, הדת: המונותאיזם היהודי ביקש לגרש מתחילתו את כל מה שלא התיישר עם האל האחד המופשט, והזרמים הפרשניים המובילים ביהדות מאז לא מותירים הרבה מקום למוזר גם הם. יצורים על־טבעיים ומפלצות, שחלקם אכלסו את ארץ ישראל עוד מהעת העתיקה, גורשו. שנית, הלאומיות: הפרויקט הציוני היה גרסה יהודית של הסרת הקסם מהעולם; הציונות ביקשה רציונליזם מדעי מוחלט. בין שני הגורמים העיקריים האלה מתמרנת התרבות העברית כבמסלול מכשולים שמלא במעכבי מוזרות נוספים בדמות מלחמת אין־קץ, לחץ וחרדה, ורצינות. יותר מדי רצינות שהשתלטה על כל חלקה טובה ולא משאירה הרבה מקום וסובלנות למפגשים עם מה שמכונה באמריקאית paranormal או supernatural או liminal, מפגשים שבמסורת של High Weirdness מתובלים תמיד באירוניה, בסקפטיות בריאה ואפילו בהומור.

האזוטריה הדתית והפרינג' הרוחני, שמהווים את התשתית לספרות מוזרה, מוגבלים כאן מאוד. הומור וכיף כמעט ואין בכלל. נשים מוצאות תינוקות בהפרשת חלה, אבל כיף זה לא. רווקים הולכים לקברי צדיקים, אבל שעשוע אין שם. אפילו הקבלה נהייתה אופנה סופר־סחית. יש יוצאי דופן כמו אורן זריף, אבל הם באמת מיעוט.

אלא שלמרות הכול, ההיסטוריה התרבותית של ישראל מלאה ב־Weird. התנ״ך הוא אסופה של כמה מהסיפורים המוזרים ביותר בהיסטוריה. יש בו יצורים בשמיים, מכשפות, מתים שקמים לתחייה וענקים. ספרות הסוד היהודית וכן האגדות והפולקלור מאכלסים סיפורים מצמררים ובלתי אפשריים. ובתקופה המודרנית הסופר העברי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות אחראי לכמה רגעים מוזרים עד אימה, מ״האדונית והרוכל״, דרך ״עידו ועינם״ ועד ״ספר המעשים״. בכולם נרשמת נוכחות שאינה במקומה, ישויות ומצבים על־טבעיים ומשחק בין המקודש לחילוני. גם הפרויקט הציוני עצמו, חרף ניסיונו לצייר את עצמו כרציונלי לגמרי, נשען על רגש משיחי מודחק (הדחקה שפורצת בדרכים לא מיטיבות כיום). ישנה גם ספרות עברית ספקולטיבית בת זמננו שבה מתקיימים התנאים האלה או קרובים להם. שמעון אדף, שהרה בלאו, עודד וולקשטיין, שחר מגן, עינת יקיר ואחרים כותבים ספרות עברית עכשווית שאפשר להגדירה כמוזרה, או מתכתבת עם המסורת הזאת גם אם לא מאמצת אותה במלואה. אך אם נחפש מקבילות עבריות ל־High Weirdness, התחום הכולל גם קונספירטיביות, קריצה אירונית ומשחק עם הקריסה האפיסטמולוגית של זמננו, נתקשה למצוא אותן.

אנחנו, שחיים במדינה שבה הקונספירציה היא הפריזמה שדרכה נקראת המציאות; שבה החזקה של כמה אמונות סותרות במקביל היא המצב הטבעי; שבה מצבי תודעה משבריים או אלטרנטיביים הם עניין מוכר הודות לשימוש בסמים, אימוץ נרחב של ניו אייג׳ ולצערנו הלם קרב; ושבה קבלה של המסתורין שבקיום מסותתת לתוך סלע קיומנו הדתי, אנחנו זקוקים למוזרות הזאת, עכשיו יותר מתמיד — בעיקר למוזרות הגבוהה. למה אנחנו לא קוראים על יחידה צה״לית סודית שאמונה על שמירה על קרע במרחב־זמן בגדר המערכת של עזה שגורם לכל מי שמתקרב אליו לאבד את שפיותו ולעבור את הגדר? על תושבי התנחלות שטובעים במעיין בזה אחר זה עד שרב היישוב מחליט לצלול פנימה ומגלה מערה תת־קרקעית שבה עדויות לחיים בלתי מוכרים? על עדר צאן שמסרב להיכנס לשטח מסוים, והרועה שנכנס אליו מוצא עצמות של יצור שתואם לתיאור באגדות פלסטיניות ובספרים חיצוניים, ואז נחטף בידי גורם צבאי עלום? על ארכאולוגית שמגלה שתלמידי ישראל מציירים באופן בלתי תלוי את אותו בניין שאינו קיים כבר 78 שנים, כשעל חלק מהציורים יש גם אותיות, והן יוצרות הנחיות היכן לחפור? על פסיכיאטר שמגלה שכל המאושפזים במחלקה מסוימת מתארים את אותה ירושלים, אבל עם רחובות שונים לחלוטין, וכשהוא מתחיל למפות אותה הוא מגלה שהיא מתאימה להפליא לירושלים האמיתית אך קיימת בשכבה נפרדת מעליה? על חייל מילואים שמקבל שוב ושוב צווי מילואים למבצעים שהוא זוכר שכבר השתתף בהם, כולל תמונות הנופלים והמשפחות השכולות?

כל ספרות ספקולטיבית מאפשרת לקורא לתפוס מרחק מהמציאות ולקרוא אותה מחדש באופן ביקורתי. מוזרות מסדר גבוה, כשל פיליפ ק׳ דיק, מאפשרת משהו נוסף: מחשבה מחדש על היכולת להכיר את המציאות ואת האמת, והבנה שהכוחות שפועלים מאחורי הקלעים — יהיו אלה ישויות קוסמיות, שחקנים פוליטיים, כלים טכנולוגיים או אלמנטים נפשיים — מעצבים את מעשינו יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין. למעשה, בהינתן הפופולריות המקומית של הטענה בדבר ״בגידה מבפנים״ או ״דיפ סטייט״ ואפילו קונספירציה ליברלית עולמית, מפתיע שספרות כזו לא מוצאת את מקומה.

הארץ עצמה מוזרה. מדבר יהודה, מנזרים עלומים, חפירות ארכאולוגיות, יחידות צבאיות סודיות, תככים פוליטיים מסמרי שיער. גם התשתית התרבותית קיימת, כפי שראינו, וגם הפסיכולוגית. רק הספרות עוד מתקשה. המפתח נמצא אולי ברצינות הרבה שבה הספרות העברית תופסת את עצמה. רבה מדי. מבט אירוני ומשחקי על האלמנטים האלה עלול להיתפס כחילול הקודש, אלא שחילול הקודש הוא בדיוק מה שנדרש. הבה נתייצב.