בשנה האחרונה הפכה חוויית המציאות לשבורה ונספגה בה תחושה חריפה של אובדן כיוון ודרך. מאז אירועי 7 באוקטובר, נוכח ההרג ההמוני, גילויי הברבריות והריקבון המוסרי, רבים חשים כי איבדו את ביתם, הן במובנו הממשי הן במובנו הסמלי. רבים חשים כי התייתמו מאם ואב, רבים חוו התפרקות של קונספציות, התפוררות של נורמות ערכיות, קריסה של מבנים חברתיים, של קהילות, של האבחנות השגורות בין אמת לשקר ובין מציאות לבדיון. דומה כי מנגנוני ההדחקה (הבריאים) של האובדן האיום אינם עומדים עוד, והאסון חוזר להציף שוב ושוב את התודעה. בהיעדר יכולת למצוא דבר מה להיאחז בו, רבים חשים בפשטות כי הלכו לאיבוד. ובשיחות לעת ערב עולות מחשבות על הגירה, על טובת הילדים, על אפשרות לעתיד במקום זר ועל אפשרות הפרידה מן הבית.
חוט מחשבה דומה שזור בספרו של יעקב שבתאי סוף דבר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984). בעיניי זהו אחד הרומנים הגדולים שנכתבו בעברית, פסגת יצירתו של שבתאי, חשוב מ"זיכרון דברים" המוכר והאהוב יותר. קראתי אותו לראשונה בהיותי סטודנט צעיר, שבתי אליו עשור מאוחר יותר כחוקר, ונדמה לי כי בימים אלה סוף דבר הוא רומן שכדאי וראוי לחזור לקרוא בו. בשונה ממסורת הרומן המערבי, המעמידה גיבור בעל שליחות וייעוד, היודע את דרכו, ובעיקר את דרך השיבה, ייחודו של סוף דבר בכך שהוא מעמיד גיבור שהולך לאיבוד. הולך ולא שב. הרומן של שבתאי עוסק, כל פעם מזווית אחרת, באובדן האפשרות למצוא מקום, לחוש מקומי, להכיר, להתמצא, להיות מעוגן כהלכה אל בית.
תשוקתו של מאיר, גיבור הרומן של שבתאי, למצוא מקום ביתי מוגן, שלובה לאורך הרומן בניסיונות כפייתיים כושלים למצוא "מקום" לאירועים שהותירו בו פצע, בתחושה כי לו רק יצליח למקם את האובדן הטראומטי יוכל להשתחרר ממנו. לדוגמה: אימו של מאיר בחרה לתרום את גופה למדע ולכן לא התקיים עבורה טקס אשכבה ולא נקבע עבורה מקום קבורה. לאם המתה אין "מקום", והדבר מעורר מחשבות כפייתיות שבהן מאיר מנסה לדמיין את מיקומה של אימו לאחר מותה; "אלא שהיא נעה ונדה בלי הרף ממקום למקום, כל המקומות לא היו אלא תחומים ערטילאיים שלא ניתן היה להחזיק בה בהם" (עמ' 114, ההדגשה שלי). במקרה אחר פוקדות את מאיר מחשבות טורדניות בנוגע ל"גבר ההוא" – הגבר שאיתו אביבה, רעייתו, שכבה פעם לאחר היכרות חטופה, "במכוניתו או בבית־מלון זול, ואולי בביתו, אילו אך ידע היכן ומתי זה התרחש" (עמ' 79, ההדגשות שלי). הטראומה הופכת להיות כפויה וטורדנית נוכח אי־היכולת למקם אותה בזמן, במרחב או בייצוג. בשני המקרים מאיר נרדף בידי רוחות רפאים: גופים שלא נקברו כהלכה, שלא הגיעו אל המנוחה.
אובדן המקום מעורר במאיר תשוקה כבירה "ליצור מקום" שיסמן את ההיעדר ויקבעַ אותו: "להקים עמוד מנירוסטה, שיתנשא עד גובהי לב השמיים ויציין לדורי דורות את עובדת היותה של אמו ואת המקום שבו היתה בנהר הדורות האינסופי" (עמ' 117). אך מחשבות אלו נותרות בגדר פנטזיה. בפועל נוקט מאיר גישה שונה בתכלית, ובאופן לא מודע פועל כדי להיעשות להיעדר בעצמו: אמנם אי אפשר להשיב את האם המתה ("גם אם יאזור את כל כוחותיו וירוץ עד כלות נשימתו, הרי יהיה כאיש הרודף אחרי צילו המוטל לפניו"), אך באפשרותו להגיע אליה אם "ייבלע באותה עלטה שלתוכה צנחה" (עמ' 113). "ומכאן גם תשוקתם של אלה [השואפים] למות", הוא מסביר, "רק במותם יוכלו לחזור ולהתאחד עם זה שהם כל־כך מתאווים אליו וזקוקים לו" (עמ' 121). האבדה משליכה אפוא את גיבור הרומן אל הדרך. הוא אינו נשאר בביתו לקונן על אובדנו אלא הולך בעקבותיו וכתוצאה מכך אובד בעצמו. מכאן ואילך דומה כי דמותו של מאיר נשלטת בידי דחף המוות – כוח הרסני, מפרק וממית שמתגבר וגובר עליו, מכתיב תהליכים של התרוקנות ומשריש ייאוש ותחושת חוסר תוחלת. בהמשך הרומן יתנתק מאיר מביתו בתל אביב וייסע לסביבה הזרה של העיר אמסטרדם, שם יעמיד את עצמו בניסיונות קיצוניים לאבד את דרכו. הוא יצא לשיטוטים בלי מפה, יעלה וירד מרכבות באופן אקראי, כמנסה להגיע למקום שאליו הולכים ההולכים לאיבוד.
המחשבה על ניתוק מן הבית, או על אובדן הבית המוכר, מחשבה שכאמור מהדהדת היטב בימים אלו, מופיעה כבר בפרק הראשון של הרומן. אמו של מאיר מתאוננת על כך שהבית שהיה לה התקלקל וכי תחושת השייכות והבעלות שהיו קודם מנת חלקה אבדו: "מאז שהרוויזיוניסטים עם בגין זה עלו לשלטון היא ממש לא מוצאת לעצמה פינה" (עמ' 82). היא איבדה את מקומה ועורגת במחשבותיה לחיי נוודות ולקיום מנוער מבית. לעומתה, מתואר ידידהּ מיסטר ביל, אשר עובר מעיר לעיר, בארץ ובחו"ל, ומעיסוק לעיסוק; הוא קושר קשרים רופפים, מתנתק מהם בקלות וקושר קשרים חדשים. ביל הוא "אזרח העולם", שאינו מחויב לסיפור הלאומי ומרגיש בבית בכל מקום וכל מקום הוא ביתו. במסיבת הפרֵדה שעורכים לו לאחר שהחליט לעקור סופית לאמריקה כל הנוכחים נרתמים למאמץ אחרון לשכנעו לא לעזוב: "תישאר, ביל. תישאר ותחשוב שנסעת" (עמ' 84), מפצירה בו אימו של מאיר, אך ביל משיב: "אני חוזר הביתה, לאמריקה". "אמריקה זאת גלות", מטיח בו אביו של מאיר. "ומה זה פה?", משיב ביל, "פה זאת הגלות הכי גדולה".
דרך דמויות משנה אלו מגלגל שבתאי מחשבה על מהות הדבר שמעניק למקום את תחושת הביתיוּת שלו. הביתיות מתוארת כמעין ניחוח יהודי עדין אך נוכח. מיסטר ביל, למשל, מתואר כמי שחי בקרב לא יהודים זמן רב כל כך עד כי "נהפך לנוכרי, המנהגים היהודיים נשכחו ממנו כמעט לגמרי וכך גם היידיש, ואיתם יחד נמוגו, או דהו, אותן נימים לא נתפסות של יהודיוּת, ובעיקר נמוג אותו אוויר דק, כחוט ריח לא נתפס אבל קיים, שהוא הוא היהודיוּת" (עמ' 53). במקום אחר אימו של מאיר פונה לביל בתוכחה ושואלת: "מה מחכה לך שם? פה יש שמש יהודית. יש לך גשם יהודי. ויש יהודים. ומה מחכה לך שם? כלום" (עמ' 54). בפרקו השלישי של הרומן, כאשר מאיר ביקר באמסטרדם, מנותק מסביבתו הביתית, הוא ניסה לשכנע את עצמו כי הגשם היורד הוא "גשם תל־אביבי", אך הדבר לא הצליח לשפר את הרגשתו. ואולם, מוטיב ההליכה לאיבוד נוכח ברומן במובנים עמוקים יותר מאשר בדיון על אובדן או עזיבת הסביבה הביתית המוכרת. גדולתו באופן שהוא נושא עדות לתהליכי ההתפרקות של הגיבור, להימשכות הבלתי נמנעת שלו אל נקודת האפס עד היעלמות ממש, עד כי נדמה כי הוא הולך אל האיבוד עצמו.
במהלך הרומן מאיר הולך ומאבד את נקודות האחיזה שהיו לו בעולמו: אימו מתה עליו בפתאומיות ואביו הזקן מתרושש מכוחו הגופני והסמלי, שוקע בדיכאון ומתנתק מסביבתו. בהמשך, מאיר נוסע לבדו לאמסטרדם וללונדון אך נסיעתו נוחלת כישלון חרוץ. מחוץ לסביבתו המוכרת בתל אביב אובדת עצם האפשרות לחוש נוכח במציאות. מאיר מרגיש כצופה מן החוץ ומדווח על תחושה כללית של "ריחופיות ושיבוש". בשונה מאופן נוכחותו של מאיר בעירו תל אביב, ששיטוטיו בה מלאי עונג ומצביעים על מעורוּת והשתייכות לסביבה, נוכחותו באמסטרדם מתאפיינת בחרדה ומועקה קשה. בעוד ששיטוטיו בתל אביב מאופיינים בתחושה הנעימה והמשוחררת של החלום בהקיץ, שיטוטיו באמסטרדם נחווים כסיוט. הזרות שהוא חש מתוארת כקרום שעוטף ומפריד אותו מסביבתו, כחומה שאי אפשר להבקיע או כקליפה שאי אפשר לבקוע מתוכה. דומה כי קיומו של מאיר מוחזק בשני מכלים: האחד הוא הוריו (ובעיקר אימו), והשני הוא העיר תל אביב. קריסת מנגנוני האחזקה האלו חושפת ביתר שאת את אישיותו החלולה והמרוקנת, שרק הולכת ומתרוששת ככל שמתקדם הרומן, עד שלבסוף היא אובדת בתוך הנעלם. וכך, בסוף מסעו חווה מאיר קריסה נפשית וגופנית שממנה כבר לא יקום.
אירוע ההתמוטטות של מאיר ממזג את קריסת הגוף והנפש עם קריסת הספרות והלשון: הוא מתרחש בשעה שמאיר בחנות ספרים לונדונית. הספרים נשמטים מידיו. כשהוא מנסה לדבר, המילים שבוקעות מפיו נשמעות לו כאילו נאמרו בידי אדם זר. בהמשך הוא מאבד את יכולת הכתיבה ("המילים נקטעו והתפוררו והתפזרו", עמ' 197) ולבסוף גם את יכולת הדיבור. אירוע זה הוא חלק ממהלך רגרסיבי מתמשך של מאיר, שחוזר כאן למצב תינוקי ממש, שלפני רכישת השפה. אך יותר מכך, בפואטיקה של שבתאי מדובר בהתפתחות כמעט הכרחית: רומן זה מנכיח בדרכים שונות את החומריות של הלשון, המילים מתפרקות, "השתבשו השמות […] התפוררו והיו לערימה של הברות קטועות וחסרות מובן" (עמ' 35). ולכן, עבור שבתאי ההתפרקות הפסיכולוגית והפיזית הן ממילא חלק בלתי נפרד מהתפרקות הלשון.
סיום הרומן אינו משיב את גיבורו אל ביתו. מאיר אינו חוזר למצוא או להתמצא. אך באופן משונה, בסיום הספר נותר מאיר כבן לוויה של הקורא, עד כדי כך שלא ברור אם הצטרף הקורא לשיטוטיו של מאיר או שמא זהו מאיר שהצטרף כעת לשיטוטיו של הקורא. ידידה יקרה הפנתה לאחרונה את תשומת לבי לכך שבקריאתנו העכשווית בסוף דבר שנינו לראשונה מבוגרים ממאיר. תל אביב שלו היא היום תל אביב שלנו, עיר שאיבדה מהביתיות הסגולית שהייתה לה אז בעבורו, ושבה ודאי היה חש כיום כזר גמור. ועם זאת, המרחב שנפרש ברומן של שבתאי, שמשתרע בין בית לאי־בית, עודו רלוונטי, בעיקר בימים שבהם מתפשטת תחושה כי נשמטת הקרקע תחת הרגלים, שהבית הופך זר, שאי אפשר להרפות מאיזו משאלה נואשת לשוב לתקופה שקדמה לאובדן גדול. סוף דבר של שבתאי, ככל יצירת ספרות גדולה, אינו מציע מפת דרכים ליציאה מן התהום, אך מצליח להניע תהליכי חשיבה, חלימה ועיבוד, שחושבים באופן מורכב ומעמיק את השאלות האלו בדיוק.
