גליון

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

יונה וולך | אנדרטה של צרעת | עורכים ומהדירים: עודד כרמלי ושני פוקר, הבה לאור, 2021 | 367 עמ'

המעבר לכתיבה התיאטרלית, המפורטת והעלילתית הוא בדיוק מה שמאפשר את ההרחבה של שירתהּ ומעניק לדוברת השירית ביוגרפיה בדויה. רוב ההפניות של העורכים חשובות ותורמות, וזו בדיוק מסגרת הדיון הנחוצה בעיניי לפרסום הזה; אך לעיתים קריאתם מתבססת על דמיון מילולי לא משכנע.

עודד כרמלי ושני פוקר הוציאו לאור שלושה מחזות אבודים של יונה וולך. זו מציאה גדולה בהיקפה ומרגשת, והם התקינו אותה במסירות ובבהירות: בהקדמתם הם מפרטים את תהליך מציאת המחזות ומעניקים הצצה שקופה וברורה של תהליך עבודתם. הם מבהירים: "השתדלנו להיות ענווים במלאכתנו. לא ניסינו לתקן את שנראה טעון תיקון, ובעיקר לא באנו להתקין סד זה או אחר. וולך הייתה ענקית רוח. אנחנו סמכנו על רוחה" (עמ' 14), ואכן, הספר מאפשר להיפגש עם וולך כמו שהיא – לטוב ולמוטב – ולהיחשף לתהליכי העבודה שלה, למחיקות, לתיקונים. בפרסום המחזות וולך מקבלת את הבמה והעצמאות לה קיוותה בחייה. 

בהקדמתם מצביעים פוקר וכרמלי על יופיהּ של השורה המשובצת בטרילוגיית המחזות: "לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה" (עמ' 367). זו שורה יפיפייה משום שהיא מכילה בתוכה ניגודים של משקל, עוצמות וכיוונים: מצד אחד משהו חולף, קליל כביכול, ומצד שני כובד; מצד אחד הבלחה – משהו שמפציע ונעלם, ומצד שני תאווה – כוח סבוך ומטביע שמוציא את האדם מן העולם. זו שורה יפה גם משום שהיא לוכדת בתוכה את השירה המאוחרת של וולך – הבלחה כבדה חולפת כתאווה – שירה ארוכה, אקספרסיוניסטית, לא ערוכה (הבלחתית); שירה שקול התאווה מהדהד בה כבד מאוד, לוכד מאוד. "הבלחה כבדה": לאוקסימורון הזה בדיוק התפללתי בשביל לתאר את שירת וולך המאוחרת.

אולם האם בשביל שורה אחת יפה צריך ספר שלם? מה משמעותו ומה חשיבותו של הספר הזה? ובעיקר: האם אנדרטה של צרעת היא אנדרטה בלבד?

השאלות הללו עולות לא פעם באשר להוצאות של יצירות נוספות לאחר מותו של המשורר. יהושבע סמט־שינברג כתבה רשימה יפה על צאתם של השירים הגנוזים של לאה גולדברג. ברשימה היא הצביעה על החשיבות שבפרסום יצירות גנוזות עבור החוקרים ועבור הקוראים, אך גם על האכזבה הצפויה מכינוס כישלונותיה הפואטיים וחשיפתה בדלותה. בשונה מהוצאת השירים הגנוזים של גולדברג, כאן מדובר בטקסטים שוולך רצתה מאוד להוציא ולהעלות על במת התיאטרון, אך נדחתה; ועורכי הספר מתפקדים כאבירים המצילים, באיחור מה, את מחזותיה של וולך ומביאים אותם לחיים בדפוס. אלא שהשאלה היא אותה שאלה: האם אלו יצירות שנדחו בצדק, ואולי אין צורך בהעלאתם מן האוב?

אין להכחיש שוולך היא סלבריטאית אמיתית ו"שם המחבר" שלה עובד בפני עצמו: ספרים וסרטים עליה יוצאים לא מעט (רק בשנים האחרונות יצאו "שבעת הסלילים" בסדרת "העברים"; פרק על וולך בסדרה "המקוללים" והסרט "יונה"). לכן המציאוֹת הללו הן גם חגיגה של "אספנים" ומעריצים: נדמה כי מוולך כולם רוצים עוד קצת דם לקינוח הדבש. אולם לדעתי, מעבר להערצה העיוורת ולרצון הכמעט פרוורטי (במובן הטוב) להניח יד על עוד מילה ממנה, יש בספר הזה גם אפשרות ממשית לשמוע עוד מהקול שלה ואחרת. כך, כפי שהעורכים הראו יפה בהערות בספר (שבהן הם מפנים לשירים ורשימות נוספות שמניחות תשתית לדיון), המחזות תורמים להבנת תהליכי הכתיבה של השירים וכמו מרחיבים את מאחורי הקלעים של השיר – לא במובן הביוגרפי, אלא במובן של יחסי פרוזה ושירה: המחזות מפרטים, מרחיבים וממללים את שירתהּ של וולך, והם מייצרים איזה נפח חדש לשירה.

המעבר לכתיבה התיאטרלית, המפורטת והעלילתית הוא בדיוק מה שמאפשר את ההרחבה של שירתהּ ומעניק לדוברת השירית ביוגרפיה בדויה. רוב ההפניות של העורכים חשובות ותורמות, וזו בדיוק מסגרת הדיון הנחוצה בעיניי לפרסום הזה; אך לעיתים קריאתם מתבססת על דמיון מילולי לא משכנע. כך למשל הגיבורה מתארת את אחת המשוגעות שהיא רואה בבית המשוגעים, שחשה שהידיים שלה הם כמו סמרטוטים ו"היא לא יכולה לעשות כלום" (עמ' 304). על סמך הדמיון הזה בלבד פוקר וכרמלי מפנים לשיר הידוע של וולך "לא יכולתי לעשות עם זה כלום", אף שבבסיס השיר הזה עומדת חוויה שונה כל כך שלא יכולה להצטמצם לדמיון המילולי האקראי מאוד הזה. 

במחזות עולים רבים מהנושאים שעולים גם בשירתה של וולך, אבל נדמה לי כי יותר מכל המחזות מתארים בדייקנות מערכת יחסים סבוכה והדוקה מדי, מלאה באלימות. בספר ארץ אחרת, ג'יימס בולדווין מייצר זוגיות טרופה ומתאר את רופוס (השחור) וליאונה (הלבנה) שנכרכים זה בזה, ואת האופן שבו הקשר הזה נתון מלכתחילה בצורך להשמיד זה את זה – לטרוף ולהיטרף. זוהי אהבה רוויה בדם, קנאה ורגשות נחיתות, אהבה שלא מאפשרת לאהוב. המחזות, על הכרוניקה המפורטת והבלתי מתפתחת שלהם, מצטרפים לעיסוק הזה ביחסים סבוכים שאי אפשר להינתק מהם. זהו תיאור רגיש של האופן שבו האהבה והאלימות צמודות זו לזו, ושל ההתמזגות של בני הזוג אחד בשני עד לאימה. מוטיב ההתמזגות עד כדי חוסר הבחנה שב ומופיע באופנים שונים בכל המחזות: "אני רוצה \ שתהיה \ כמוני עצמי" (עמ' 15). נושא הקול המקורי עולה כמובן בשירים רבים של וולך (למשל השיר "בעיות זהות", אור פרא), אך פה הוא מקבל נרטיב, דמויות ועלילה. ההידמות הזו היא תכונה כה טבעית וכה מאיימת: "מה הצבע של הזיקית באמת – […] ניסיתי לדעת את טיבי האמיתי, שאינו – \ בהתאם לסביבתי הוא" (עמ' 339); "אתה נעשה מדיום, אתה נעשה אני, אתה מוציא לי \ מילים מהפה וחושב שזה אתה, בטוח שזה אתה" (עמ' 55). האלימות היא צידו השני של החיבור, מגיעה כדי לחתוך בו, ומתפרצת מתוך אימת הדמיון (וולך קוראת לו "גנב רוחני" [עמ' 17]; האשמה שמזכירה את ההאשמה שהיא הפנתה כלפי ויזלטיר ש"גנב רעיונות מראשהּ"). המכות והאלימות השגורות ביחסים הללו מהפנטות ומכאיבות, והן מתוארות בטקסט הזה כדבר הדדי למדי.  

אולם לצד ההדדיות, לאלימות יש גם את הפנים הייחודיות המופנות כלפי אישה כותבת, ויש משהו פמיניסטי ראשוני מאוד בכל המחזות הללו. ברור שרבים מהכותבים על וולך התייחסו לפריעת המגדר אצלה, ולהיבטים הפמיניסטיים של כתיבתה, אך תמיד נדמה היה שהיא מעבר למגדר, שהיא כבר אחרי המאבק, ובעיקר שהיא אישה יוצרת וחזקה. בדיוק בגלל זה יש משהו מכמיר לב ומרגש בפגישה עם וולך באנדרטה של צרעת – שם מתגלה המאבק של הגיבורה להפוך לְמה שהיא, לפלס את דרכה ולהתייצב בעולם כמשוררת, וגם עד כמה שזו לא עמדה מובנת מאליה. באחת הסצנות הגיבורה שומעת קולות של דמויות שונות: "היא תהיה עקרת בית בסוף \ למה שלא תלמדי פקידות? \ למה את לא מתפרנסת \ את קורבן \ את יכולת להתחתן איתו" (עמ' 35) כמה מפתיע לגלות שאפילו הגיבורה של וולך נדרשת לעמוד בפרץ אל מול הציפיות שתהיה "עקרת בית"; זה כמעט מצחיק, אבל בעצם זה כל כך יפה ונוגע ללב. 

כך גם הגבר מקנא לה כשהיא רוצה לפגוש את העורך שלה, ובמקום אחר הוא אומר לה "מטומטמת, אני עשיתי אותך, בלעדיי לא היית כמו שאת" (עמ' 249) – משפט שממשיך את סוגיית הדמיון והזליגה ההדדית, אך הוא כבר מכיל בתוכו אלימות נוספת, ייחודית, של גבר כלפי אישה כותבת.

לפני סיום אני רוצה להעיר על המסגור של הפרסום הזה. אפשר לחלוטין למסגר את המחזות כמרחיבים את הביוגרפיה של הדוברת השירית, אולם כרמלי ופוקר מייצרים קריאה ביוגרפית ממשית: הגבר בשלושת המחזות מתקבל אצלם כטדיאוש ללא כל יצירת מרחק, ולו קטן, בין הביוגרפי לספרותי, והוא מנוסח אצלם כבסיס ממשי לשירים רבים שלה (עמ' 7). כלומר, כרמלי ופוקר מייחסים את כתיבתה לאירועים אמיתיים וחותרים להצמיד את הביוגרפי לשירי הצמדה הדוקה מדי. זה בעייתי בעיניי מבחינות רבות, ואף על פי שגם הם מנמקים את עמדתם הפרשנית בציטוטים מוולך, גם אני אביא תנא דמסייע לדעתי. וולך מלמדת במחזה את סוד הקריאה: "תשמע, מה שאני אומרת לך הוא סוד גדול. אם אתה רוצה לקרוא נכון, ולקבל מספרות מה שהיא רוצה לתת, תקרא את הספר, כאילו שכל הדמויות נמצאות בך, זאת אומרת הרפתקאות באישיות שלך, מגע בין חלקים שונים והמעשים והיחסים שיש בין אחד לשני" (עמ' 135). אני סבורה שההצמדה ההדוקה הזו בין הביוגרפי לשירי מגשימה את אותה הטחה של ולאדימיר לשולמית שציטטתי קודם – "מטומטמת, אני עשיתי אותך" – ומחמיצים את הבחירה שלה לשנות, לכתוב, להמציא ולבחור. 

 

*אני רוצה להודות מקרב הלב לאילאור פורת ולנועה שקרג'י על המחשבה המשותפת בכתיבת הרשימה.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

המעבר לכתיבה התיאטרלית, המפורטת והעלילתית הוא בדיוק מה שמאפשר את ההרחבה של שירתהּ ומעניק לדוברת השירית ביוגרפיה בדויה. רוב ההפניות של העורכים חשובות ותורמות, וזו בדיוק מסגרת הדיון הנחוצה בעיניי לפרסום הזה; אך לעיתים קריאתם מתבססת על דמיון מילולי לא משכנע.

עוד במעלה...

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה