גליון

למה לאה?

הילה בלום | איך לאהוב את בתך | כנרת-זמורה-דביר, 2021 | 238 עמודים

הסצנות מחיי המשפחה נערמות זו על זו וכולן נחוות כגישוש אחר התשובה לשאלה מה הוביל לקרע. העלאת האופציות השונות להסברת הקרע היא התחליף לעלילה האחדותית, אבל הן לא היוו עבורי תחליף הולם, ולו משום שאפיון העלילה של אריסטו ("שאם אחד החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה") לא מתגשם.

הרומן איך לאהוב את בתך מסופר מפיה של יואלה, אימה של לאה, אישה בשנות העשרים לחייה. כבר בתחילת הרומן אנו מתוודעים לעובדה המרה שלאה בחרה לנתק את הקשר עם אימה, והיא חיה עם בן זוגה ההולנדי ושתי בנותיהם בעיר חרונינגן שבהולנד. על בן הזוג והבנות מגלה האם רק כתוצאה מתחקיריה, ולא משיחות הטלפון הנדירות עם בתהּ, שבהן לאה מעמידה פנים שהיא מטיילת ברחבי העולם. בפתח הרומן יואלה מספרת לנו על מסע שעשתה להולנד ובו רק הציצה בבתהּ ובנכדותיה:

"בפעם הראשונה שראיתי את נכדותי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונות הפרוורים של חרוניגנן החלונות גדולים ונמוכים, התביישתי בַּקלוּת שבה השגתי את מבוקשי, נבהלתי מהיותן שלל זמין למבּטַי, אבל גם אני הייתי חסרת הגנה, אילו הסבו מעט את פניהן הן היו רואות אותי שם." (עמ' 7)

מה קרה? מדוע לאה ניתקה בברוטליות כזו את קשריה עם אימה?  גם יואלה לא יודעת מה התשובה: "היא חידה, אמרתי לאַרט. אבל גם אני הייתי חידה לאמי, ואמי הייתה חידה לאמהּ, וכך הלאה לאחור עד אפס הדורות. ובכל זאת ילדות אינן נוטשות את אמותיהן כמעט אף פעם, אמרתי לו. גם לא את האיומות ביותר או קשות־הלב ביותר, הן נשארות בנותיהן, הן בנותיהן מאז ומעולם, אין דרך לבטל את זה. למה לאה? כל חיי הכרתי רק קומץ אנשים שהעידו על ילדות מאושרת, כל השאר ניצולים, לכולם ניתן הכל יותר מדי או פחות מדי, החיים הם תמיד מסע ארוך של החלמה מהילדות. למה לאה?" (עמ' 118)

השאלה המהדהדת כאן פעמיים – "למה לאה?" – מופיעה בעמ' 118 מתוך 235 עמודי ספר, כלומר ממש במחציתו של הרומן. ולשאלה "למה לאה?" הרומן דווקא נותן תשובה. ותשובה מוצלחת מאוד. סיפור דחוס והדוק, שמתחיל פחות או יותר בעמ' 206, מתאר התערבות בעייתית למדי של האם בחיי בתה המתבגרת; התערבות שהיו לה תוצאות טרגיות לצד שלישי, והיא זו שעשויה להסביר את ההתרחקות של הבת מאמהּ בבגרותה. לא זו אף זו, לסיפור המוצלח מבחינה עלילתית הזה, הטמון בסוף הרומן – שבו בעלילה הדוקה דבר הוביל לדבר עד לתוצאה הסופית: הנתק בין הבת לאם – מתלווה סיפור קצר מקביל המתרחש בזמן ההווה של הרומן (ומופיע גם הוא בסופו), ובו חוזרת האם ומתערבת בבוטות בחיי בתה הבוגרת.

כל הדרמה הזו מתרחשת החל מעמוד 200 עד סוף הרומן במשך 35 עמודים תמימים – אורכו של סיפור קצר־ארוך של אליס מונרו (הדוגמה לא נבחרה באקראי, ראו מייד) – והספר ניעור לחיים בזכות עלילה לופתת שלה נלווית, כאמור, עלילה לופתת מקבילה בזמן ההווה של הרומן, שמאירה בתחכום את קודמתה.

אבל לפני כן ישנם 200 עמודים! ואלה לא מכילים רומן, כי אם "תיאור מקרה": ניסיון להבין מה קרה בין האם לבתה על ידי העלאת זיכרונות שונים מחיי השתיים בגילאים שונים. ההבדל בין "רומן" לבין "תיאור מקרה" מצוי ברכיב אחד שבלעדיו אין רומן: עלילה. את כל זה ידע אריסטו בפואטיקה כשהסביר את ההבדל בין האודיסיאה, יצירה עלילתית, לביוגרפיה. הביוגרפים, טוען אריסטו, סבורים בטעות:

"שמאחר שהרקלס היה אדם אחד, יוצא שגם העלילה שלו היא אחדותית. אבל הומירוס […] בחיבור ה'אודיסיאה' לא גילם את כל הדברים שקרו לאודיסיאוס, כגון פציעתו בפרנסוס ושגעונו המדומה בזמן הגיוס, שאף לא באחד מהם, על ידי התרחשותו, אין הכרח או הסתברות שגם השני יתרחש, אלא הוא בנה את ה'אודיסאה' על פעולה אחדותית […] שאם אחד מן החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה ותתמוטט" (פרק ח' בתרגום שרה הלפרין).

הספר של הילה בלום, שכתוב ברגישות ועוסק בעדינות בנושא טעון ביותר – יחסי הורים וילדים בכלל ויחסי בנות ואימהות בפרט, ללא עקיפה של רגעים לא פוטוגניים בנושא הזה (למשל: "ואולי זה הרגע שבו עולה על דעתי שבתי חלקלקה, שזיהיתי בה משהו שלא אוכל ללמד את עצמי לאהוב", עמ' 91) – כשל מבחינתי בהיעדרה של העלילה: סיפור שיש בו "פעולה אחדותית" שאם אחד מחלקיה "יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה" – עד שלב מאוחר מאוד בו, מאוחר מדי.

קוראת שאני מעריך את טעמה, שאהבה את הספר, טענה שמה ששימר עבורה את המתח אומנם לא היה עלילה במובן האריסטוטלי של המונח, שבו אירוע מוביל לאירוע באופן סיבתי, אלא החידה מה הביא לקרע בין האם לבת, השאלה "למה לאה?". ואכן, הרומן, עד עמוד 200, מתארגן סביב החידה הזו. הוא מעלה תמונות שונות מחיי הבת והאם שמציעות, אולי, פתרון לחידת הקרע שנִבְעה בבגרותה של לאה. בין ההצעות המרומזות שיש כאן לפתרון החידה ניתן למנות את אלו: עברה הפסיכיאטרי של יואלה; אותה תקופה שבה מאיר, אביה של לאה, ניהל רומן, ויואלה נשענה על בתה יותר מן הדרוש; אהבתה המגוננת מדי של יואלה.

הסצנות מחיי המשפחה נערמות זו על זו וכולן נחוות כגישוש אחר התשובה לשאלה מה הוביל לקרע. העלאת האופציות השונות להסברת הקרע היא התחליף לעלילה האחדותית, אבל הן לא היוו עבורי תחליף הולם, ולו משום שאפיון העלילה של אריסטו ("שאם אחד החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה") לא מתגשם. ברומנים רק במקרים נדירים שבהם ישנם גורמים מפצים בצורה יוצאת דופן ניתן לעמעם את חסרונו של הרכיב העלילתי. לא זה המקרה כאן.

הספר של הילה בלום הוא ספר תרבותי. יואלה, המספרת, שוזרת בפרקי הסיפור הקצרים את חוויות הקריאה שלה בספרים שונים, חוויות העוסקות ברובן ביחסי אימהות ובנות. בסוף הספר אף מופיע דף וחצי של "מקורות" המונה את היצירות שיואלה מתייחסת אליהן (עין החתול של מרגרט אטווד, המפגש של אן אנרייט, בריחה של אליס מונרו וכן הלאה). האינטרטקסטואליות הזו היא דבר־מה שאני נרתע ממנו מאוד בסיפורת. אני נרתע מאינטרטקסטואליות כיוון שלתפיסתי פרוזה נרטיבית (סיפורת) היא ניסיון לקיים מגע עם הקיום העירום, ניסיון לארגון שלו, לעיצוב אסתטי שלו, להלבשתו בשֹלְמת מילים על מנת להביאו בציבור בצורה נאותה. התייחסות מופרזת לטקסטים אחרים מרחיקה את היצירה הספרותית מהקיום העירום הזה, ואגב כך פוגעת בוויטאליות שלה ואף בעילת הקיום שלה. היא הופכת את הספרות, בפרפרזה על אפלטון, ל"חיקוי של חיקוי". אך לעתים קרובות האינטרטקסטואליות פסולה כי היא מעידה על דבר־מה פשוט בהרבה: על כך שלסופר אין סיפור מספק, ועל כן הוא "מעבּה" את הטקסט שלו בהתייחסות לטקסטים קודמים.

לא מן הנמנע שזה מה שקרה כאן. אם כי נדמה לי שבמקרה הזה מקורה של האינטרטקסטואליות שונה מעט; הוא מעודן יותר. בלום חשה, במודע או שלא במודע, שהיא לא בדיוק כותבת "סיפור" אלא היא כותבת על "נושא". "הנושא" הוא "יחסי אם ובת", ולפיכך היא מביאה תקדימים לכתיבה על "הנושא" הזה. כך היא נוטלת חלק ב"שיח" קיים.

אבל "נושא" הוא דבר־מה שיוצר לכידות ביצירה עיונית או מסאית, לא ביצירה סיפורית. ביצירה סיפורית הלכידות נוצרת על־ידי העלילה. וזו, כאמור, מגיעה כאן בשלב מאוחר מדי.

בשנים האחרונות ספרים רבים זכו לפרופיל תקשורתי גבוה יחסית מאחר שעסקו ב"נושא" חם ועכשווי. בין הספרים הללו שעסקו בנושאים "נשיים" או "פמיניסטיים" ניתן למנות את פתח גדול מלמטה של אסתר פלד, אהבה של מעין איתן, ספר הגברים של ננו שבתאי, שנות העשרים של יערה שחורי ועוד. אני חושב שכיצד לאהוב את בתך שייך לגל ה"נושאי" הזה. אלה ספרים שחסרו לעיתים בדיוק את הרכיב שאני מדבר עליו כאן – העלילה – שעל חסרונה פיצה כביכול ה"נושא" (זנות, יחסי גברים ונשים רגילים וכו').

ייתכן שאני מפספס משהו. לא סתם הזכרתי את האהדה שזכה לה הספר מצד קוראת שאני מעריך את טעמה. אני חסיד גדול של המסה של דיוויד יוּם על אמת המידה של הטעם. במסה הגדולה הזו מהמאה ה־18 מביא יוּם כמה נימוקים חזקים לכך שיש כזה דבר "טוב" ו"רע" באומנות, וניתן בהחלט לדרג ספרים לפי היררכיה של איכות. עם זאת, יוּם גורס כי יש תחומים מסוימים שבהם אכן "על טעם ועל ריח אי אפשר להתווכח". הוא מביא כדוגמה סוגי ספרים שקורצים לאנשים בגילים שונים: ספרי אהבים לאנשים צעירים, ספרי חוכמה שלווה לאנשים זקנים וכולי. בהמשך לכיוון המחשבה הזה, אני סבור שהזהות המגדרית אינה בלתי רלוונטית לאהדה שלנו לספרים כאלה או אחרים; אומנם אין צורך להפריז בחשיבות מקומה של הזהות המגדרית במשיכה שלנו לספרות כזו או אחרת, ובטח ובטח שלא צריך להגיע לקיצוניוּת בסגנון "את אישה, את לא יכולה להבין את הקסם שבהמינגוויי" (או להיפך), אך אין צורך להתעלם מהזהות המגדרית של הקורא/ת בהקשר הזה.

בכל אופן, לקורא הגבר הנוכחי, ה"נושא" או ה"תימה" של איך לאהוב את בתך ואף החידה שהוא סובב סביבה, לא היוו תחליף לזניחת או דחיית אחת ממשימותיו המכריעות של כותב הרומנים: הפיכתם של החיים לסיפור.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

הסצנות מחיי המשפחה נערמות זו על זו וכולן נחוות כגישוש אחר התשובה לשאלה מה הוביל לקרע. העלאת האופציות השונות להסברת הקרע היא התחליף לעלילה האחדותית, אבל הן לא היוו עבורי תחליף הולם, ולו משום שאפיון העלילה של אריסטו ("שאם אחד החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה") לא מתגשם.

עוד במעלה...

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה