סיפורו של ביני מתחיל בגירושין ונגמר בחופה, והסצנה האוהבת מבין השתיים היא דווקא זו של הגירושין. ביני (בנימין), הוא בחור דתי־לאומי רגיש וירא שמיים שיודע שיש לו ״נטיות הפוכות״ אבל רוצה יותר מכל דבר שיהיה לו בית. ביני עושה כל מאמץ למצוא חן בעיני אלוהים ואדם, ולכן הוא בוחר להתעלם מההעדפות שהוא יודע שיש לו ומשיקולים של משיכה, ובמקום זאת משתדל למצוא אישה להינשא לה – אך בלי להטעות אותה. הספר מספר את סיפורו של ביני, ומתמקד בקשר שלו עם מי שהייתה אשתו ואם ילדיו, אסתר. הסיפור כתוב בצורה לא כרונולוגית, ומתנהל רצוא ושוב מילדותו של ביני ועד לאחרי גירושיו, וכך מאיר נקודות מזוויות שונות. ובכל זאת, יש בו תהליך לינארי של התפתחות.
כאמור, הסיפור מתחיל בטקס הגירושין של אסתר וביני, וניכרים האהבה והייאוש וחוסר התוחלת במצבם. מעט מאוחר יותר מסופר על רגע הקרע ביניהם, כמה חודשים קודם לכן. הרגע הזה הוא טבעי מאוד, גם אם הוא טעון בסמליות שקשה להתעלם ממנה. אסתר חוזרת מהמקווה בידיעה שביני אינו נמשך אליה ושכך אי אפשר להמשיך. ביני עצמו מתכונן לחזרתה של אסתר בנכונות אך לא בשמחה. התיאור הזה מתבקש. הגיוני שהביקור במקווה, שנועד לשרת את החיים האינטימיים בין ביני לאסתר, יעיר אצל אסתר את חוסר השמחה וההנאה בקשר שלהם. טבעי שגבר שנמשך לגברים אך מנסה מאוד לִרְצוֹת ולְרַצּוֹת את אשתו, אותה הוא אוהב מאוד אך לא כאהבת בני זוג, יהיה עצוב ומתוח.
הסצנה הזו, והעצב העמוק והעדין שבה, משקפים יפה את סגנונו הכללי של הספר. הוא כתוב בשפה רגישה וכנה (וגם נטולת סימני קריאה וסימני ציטוט – כל הקושי והצער נמסרים ברצף רך אחד) המשתדלת לתאר בכנות גמורה אירועים קשים. לצד העדינות הטקסטואלית, יש מקרים שבהם הכותב כמו אינו סומך די הצורך על הקורא: משתמש במטפורות לא מעודנות (התנפצות זכוכית התנור והשלכותיה בזמן ובמרחב), בעומס סמלים (מוטיב השיער, המופיע עשרות פעמים לאורך הספר), או לחלופין בשמות סמליים גסים כמו אסתר, המרמז על הסתר פנים, ובנימין, המאזכר את הצער שב״בן אוני״, או הצירוף ״אל״, המופיע בשמות כל אהוביו של ביני, בעוד הבחירה בהם משמעה דווקא ויתור על האל ופרידה מהדת, ועוד. אולם למרות פגמים אלה, הספר שובה לב.
בראשית הספר מצבו של ביני ואפשרויותיו נתונים בלי עוררין, והשאלה נוגעת ליכולתה של בת זוג להכילם. כך למשל, במערכת יחסים הקודמת של ביני, מבקשת בת הזוג לדעת אם ביני יוכל לאהוב אותה, ולא מסתפקת בהתפתלות שהוא ״רוצה לרצות לרצות״ (עמ׳ 31). היא דורשת אהבה קונקרטית, זוגית, וכשהוא אינו יכול להבטיח אהבה כזו, היא נפרדת ממנו. הפרידה מטלטלת את ביני. כאשר ביני מתחיל להיקשר לאסתר הוא עוזב אותה בשל החשש מהקושי שמעוררות נטיותיו. אסתר דווקא נכונה לקבל את המצב, אולם לצד זאת היא שואלת את ביני ישירות אם הוא נמשך אליה. במקום תשובה, ביני מספר שהקפה של אסתר מתקרר ולא נעים לה לבקש שיחומם. כלומר, אסתר היא אדם נוח שמקבלת קושי בלא התנגדות ומשתדלת לרצות ולהימנע מאי־נעימויות. רק כעבור שש שנות נישואין ושני ילדים – וכמה פרקים – מתברר שהגורם המכריע, ליבת האירוע, לא היה חוסר היכולת של אסתר להתמודד עם אי־נעימות, אלא התשובה של ביני שכן, הוא נמשך אליה, תשובה שהייתה מבחינת ביני משהו בתווך שבין שקר לבין טעות כמעט תמת לב, ומבחינת אסתר התנאי לנישואין.
עם התפתחות הדיון במהלך חייו של ביני ובנישואין לאסתר, ביני מפסיק להיות מתואר כגיבור טראגי חסר ברירות. במקום זאת הוא מתואר כגורם עצמאי בעל יכולת לבחור, ולכן כמי שאחראי לחלק מהסבל של אסתר. בחלקו הראשון של הספר, הקושי של ביני והמחירים שאסתר משלמת עבורו אומנם ניכרים, אולם מוצגים כפשע ללא אשמים, כסיפור עצוב שאין לו אחראי, ודאי לא ביני. כך, תלונתה של אסתר בחלק זה מתמקדת בשתיקתו של ביני ובכניעות שלו. ביני לכל היותר אשם בכך שהנישואין הם פשרה המקובלת עליו: ״איך בדיוק סחבנו את זה יחד כשאני זו שסובלת עם עצמי בזמן שאתה תקוע עמוק עם הראש בתוך האדמה ומצדך שנמשיך ככה בלי לדבר ובלי לעשות שום דבר עד מאה ועשרים, איך יחד כשמבחינתך ניצחת את היצר הרע ואני מה, אני מה, ביני, סוחבת כאילו בשבילך את הסוד הזה שהוא שלך והפך להיות גם שלי ומה אני קשורה לסוד הזה״ (עמ' 37). העמודים הבאים, המתארים את צמיחת מערכת היחסים של אסתר וביני, ממשיכים להסיר את האחריות מביני ומטילים אותה על אסתר בכך שהם מכחישים את ה״ומה אני קשורה״ שלה ומתארים שהיא לקחה על עצמה את הסוד ביודעין וברצון.
הזיכוי של ביני ממשיך גם כאשר הוא ואסתר מגיעים לטיפול זוגי ומתעמתים עם שאלת המשיכה של ביני ועם מה שנאמר בשיחה שהתוודה בה על מצבו: ״מצטער שלא דייקתי שם, שלא יכולתי להגיד את כל האמת ואת יודעת מה, אני לא בטוח שאני בעצמי ידעתי את כל האמת. […] לא נמשכתי אלייך במובן הרגיל והפשוט, אמרתי לאסתר, אבל נמשכתי אלייך במובן העמוק, נמשכתי להיות לידך, רציתי אותך. […] גם את לא ירדת לפרטים, גם את השארת את זה כזה עמום ופתוח לכל מיני אפשרויות […]לא ניסיתי לפתות אותך בשקרים, אל תציגי את זה ככה, גם אני הייתי בחור דתי ותמים ולא ידעתי איש ולא נגעתי באיש או באישה וסיפרתי לך בכנות […] אלו המילים שהיו לנו ורציתי אותך […] ועכשיו פה אני יודע שטעיתי ושלפני השלום שיש לבני זוג, צריכה שתהיה האמת ולא יכולתי לעמוד מול האמת הזו בעצמי ובטח שלא יכולתי לספר אותה לאישה שאיתה אני כל כך רוצה להתחתן״ (עמ׳ 89–90).
אולם ליבו של הספר מצוי בהתבגרות הנרטיבית של הסיפור וביכולתו של ביני לא רק להתחשב בקושי שנוצר עבור אסתר, אלא גם לראות את אחריותו שלו לכאב שהסב, גם אם לא מכוונה רעה. בשלבים המאוחרים של הרומן מתחדדת ההבנה שליבה של אסתר אינו גס באהבתו של ביני אליה. אולם, לצד זאת, היא מרגישה היטב שאהבתו אינה בחירה דווקא בה אלא בחיים שביני רוצה לחיות; בחירה באסתר לא כאסתר, אלא כמי שיכולה לתת לו את הפתרון שהוא מבקש, שאיתה ״המסע הזה שנקרא חיי נישואין יהיה הכי נעים או הכי נחמד או הכי פחות קשה או משהו כזה״ (עמ׳ 92).
מהלך ההתבגרות של ביני בולט במיוחד בפער בין ליל הטבילה המתואר בתחילת הספר לבין התיאור המאוחר יותר של לילות הטבילה. בראשית הספר, מתוארת ההתכוננות של ביני לקראת אסתר דרך ניקיון הבית, הכנת נרות וכדומה, בלי להתעכב על תחושותיו או תחושותיה ביחס לבאות. בחלקו השני של הספר, התיאור מתחיל אמנם בהתמקדות במצוקתו של ביני, המתאר את לילות הטבילה כ״לילות המבחן שלי. לילות המתח. לילות האימה״ (עמ׳ 168), אולם הוא מתפתח להכרה בקושי של ביני ביחס לאסתר: ״ואז, אחרי הכול, הייתי לוקח נשימה ונעמד בפינת הבית ועוצם את העיניים ומתחנן לריבונו של עולם שאצליח לשמח את אסתר שלי. שאצליח לספק אותה, שאצליח להיות עבורה מה שגבר צריך להיות לאישה. שאצליח, למען השם ״ (עמ׳ 169). בסוף מתוארת ההכרה של ביני בכך שעצם עיניים מול מצוקתה של אסתר, ובאחריותו לכך ש״אשתי, אסתר שלי, הייתה מונחת במיטה לידי בשערה הפזור הבהיר והייתה מחייכת אליי בשפתיים אך עצובה אליי בעיניים ואני לא ידעתי לראות. זאת אומרת, ידעתי היטב לראות, אך לא הייתי מסוגל להישיר מבט״ (עמ׳ 169). גם כשהנישואין קורסים, ביני אינו יכול להישיר את המבט מול אסתר, אלא רק מול הוריו והמטפל המשפחתי.
שיא חשוב בהתפכחות של ביני ביחס לאסתר ולכאבה מופיע לקראת סוף הספר, כשהם משוחחים על החיים שאחרי הגירושין. ביני משוכנע שלו לא הייתה – ואין – ברירה, ושבלא אסתר גורלו בדידות. לכן בעוד הנישואין היו לטובתו, הפרידה היא לטובת אסתר, שעוזבת לחיים טובים יותר. אולם לא כך היא, כי לדברי אסתר ״אף אחד לא מבטיח שיהיה לנו פרק ב׳, שתהיה לנו איזו גאולה נוספת בחיים, שמחכה לנו שמחה גדולה, אהבה גדולה, בית. אף אחד לא מבטיח את זה ביני. וכל מה שיש לנו, הוסיפה אסתר לדבר, כל מה שיש לנו זה הרגע הזה וזהו, ודרך הרגע הזה כאן, ממש כאן, אפשר להחליט או לא, אפשר להבין אם זה רע, רע עד כדי להיפרד בכל מחיר או שזה טוב״ (עמ׳ 168). בהשאלה מהפסוק שבשם הספר, ביני מדמיין שאסתר היא מי שסוכתה נופלת, של יורם טהרלב, אשר ״חרש יכנס בדלת/ חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר״. כלומר לאחר נפילת סוכתה יש דלת שבעדה תיכנס למקום של שהות קבועה. אולם אסתר היא דווקא מי שנפלה עליה מפולת ממשנה יומא ח/ז:״מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי, מפקחין עליו. ואם מת, יניחוהו.״
ואולי ככה זה תמיד.
