נדמה לך שכל מה שאי פעם התקיים, מקיים את חוסר האונים שלך. לשם מה עוד ספר היסטוריה אתה תוהה, בתרבות שמסרבת להתבסס על קריאה והעמקה, מסרבת לזכור, מלאה סבל, מצטמצמת והולכת, בטח כאן, בטח עכשיו. קראת את יובל נח הררי, התפלפלת על טיב האדם והמצב הטבעי, למדת את ההיסטוריה; כל מה שחשבת כנראה נכון, כל מה שאמרו; ההווה מקיים את אותם דפוסים עתיקים. ההרס והחורבן משחזרים את עצמם, אין שום סיבה לשער שהדברים יכולים להיות אחרת ממה שהם עכשיו. הספר לפניך. אתה מביט בו, הוא גדול, כבד, יקר. אתה מהסס, תוהה לעצמך אם תוכל לשאת עוד תיאוריות גדולות, הערות והפניות, הרי השחר של הכול, ספרם של דיויד גרייבר ודיויד ונגרו מבקש לעשות בדיוק את זה, לברר מחדש "איך קרה שאיבדנו את היכולת ליצור את עצמנו מחדש בחופשיות" (עמ' 409).
במקוריות רבה ובנאיביות הכרחית המחברים מתחקים אחר הסיפור הגדול של המין האנושי דרך אירועי השוליים השכוחים והבלתי מפוענחים. מסרבים לראות בהיסטוריה מהלך תוצאתי, חד־כיווני. קהילות ציידים לקטים לא הובילו לחקלאות והתעשייה לא התפתחה ממנה בפשטות. לטענתם תיאור כזה מעיד יותר "על גבולות הדמיון שלנו" (עמ' 26), ופחות על צורות החיים שהתקיימו בפועל. במקום זאת, הם מבקשים להכיר בהתארגנויות חברתיות בלתי שגרתיות, בפרקטיקות מוסדיות יצירתיות ובניסיונות אנושיים שננטשו או דוכאו, בבני האדם הקדמונים שהיו דומים לנו יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות, כי אולי אם "נתייחס לאנשים מלכתחילה כיצורים מלאי דמיון, בעלי אינטליגנציה וחובבי משחק, שראוי להבינם כך" (עמ' 17), יהיה אפשר גם להילחץ מהמבנים ההרסניים שאנחנו מקיימים.
הספר התחיל כפרויקט שאפתני של ממש, חזון שנגדע בראשיתו עם מותו בטרם עת של האנתרופולוג והפעיל החברתי והסופר הפופולרי, דיויד גרייבר, שביקש כל חייו לחתור תחת התפיסות החברתיות המובנות מאליהן ולחשוף את המובלע בהן לעיני כל באופן נלהב ומקיף. עוד בראשית דרכו טען שאפשר לראות בדיסציפלינה האנתרופולוגית כלי אמיתי לשחרור בני האדם מדוגמות
מחשבתיות. לדעתו האנתרופולוגיה מאפשרת מחקר מקיף ומציעה להביא בחשבון את הגורמים האנושיים, את אורחות החיים, את הצורות הרבות, שהתקיימו, שיכולות להתקיים. כבר אז קרא:
״We have tools at our fingertips that could be of enormous importance for human freedom. Let’s start taking some responsibility for it״ (Fragments of an
Anarchist Anthropology, 2004, עמ' 105).
שני עשורים אחר כך ושנה לאחר מותו המפתיע, התפרסם הספר שלפנינו. ב־12 פרקים המתפרשים על כמעט 500 עמודים, גרייבר וונגרו מבקשים למצוא מחדש את ההנאה בפוליטי, לשאול כל הזמן איך הגענו לכאן, איך השתרשו בנו האמונות המטעות, איך מצאנו את עצמנו במלכודות הסמנטיות, בכלובים הקטנים והגדולים. תחילה הם סברו שהספר יעסוק במקורות אי־השוויון החברתי, ברגעי המפתח בהיסטוריה האנושית שהובילו לפערים הקיצונים כל כך בין חברות ואנשים, הם ניסו להתוות את מה שלדעתם היה באמת, גם אם "קשה מאוד לעמוד בפיתוי ולא להמציא סיפורים על מה שאולי קרה: סיפורים שמשקפים בהכרח את הפחדים, התשוקות, האובססיות והשיקולים האישיים שלנו" (עמ' 71). לאורך הספר הם מראים שוב איך בתחומים שונים כמו בחקלאות, דיור, חיי שיתוף וקהילה, וגם בחברות הקניבליות ביותר, מתקיימים מבנים חברתיים יצירתיים ומגוונים, ושהעיסוק בשאלת אי־השוויון החברתי בכלל מסתיר דבר מה אחר, חמור יותר ונפשע, את הבלבול העמוק שבין טיפול לשליטה, בין חירות הפרט והקניין הפרטי.
הספר מבקש אם כך לעסוק באי־השוויון החברתי מנקודת מבט חדשה. בניסיון לברר איך בכלל הפכה הסוגייה הזאת לחשובה כל כך בשיח המדיני־חברתי, זנחו המחברים את ההשקפות החברתיות של ההוגים האירופאים והתמקדו ב"נקודות מבט שמקורן בהוגים הילידים שבעיקרון היו מקורות ההשראה שלהם" (עמ' 30). היה נראה להם למשל (באופן מעורר מחלוקת יש לומר, שכן לא נמצאו ראיות חותכות שכך באמת התקיימו הדברים) שלביקורת של "קנדיארונק, הפילוסוף־מדינאי של הוונדאט מהמאה השבע־עשרה" (עמ' 84) ושל אינטלקטואלים ילידיים נוספים היה משקל רב על האופן שבו החברות האירופיות תפסו את עצמן ועיצבו את השיח החברתי שלהן. היה נראה כי רק לאחר המפגש עם ילידי אמריקה, החלו לעסוק בכלל באירופה בשאלת אי־השוויון החברתי. זו שאלה תיאולוגית ביסודה, כי היא נובעת ממצב קודם, מצב טבעי כלשהו — אלים מאוד על פי הובס, או אידילי כפי שכתב רוסו מאה שנים אחריו ב"מאמר על המקור והיסודות לאי־השוויון בין בני אדם". בכל מקרה העולם נע מאז כמו במטוטלת בין שניהם, והאחר הילידי נשכח, הוצג כפרא אציל או כבור פראי שיש לחנך ואפשר לנצל, בטח לא איש שיחה שווה ערך.
מבטו של האחר הילידי, ואופני חייו הקהילתיים, מבליטים יותר מכל את ההבדל התהומי שבין חירות אישית שבאה עם שיתופיות בסיסית, לחירות אישית ולקניין הפרטי. נראה שמבחינת הילידים האמריקאים החיים הקהילתיים לא סתרו את חירויות הפרט, בעוד שבחברות האירופיות קישרו באופן מטעה בין חירות אישית לבין רכושנות (כפי שאפשר לראות בחוקה הרומאית שמכפיפה את כל בני הבית לאב על פי חוק), חירות שאינה "אלא אוטונומיה במובנה הרדיקלי, חסר תלות מכל סוג בבני אדם אחרים" (עמ׳ 61). כך ששלוש החירויות הבסיסיות של בני אדם חופשיים, לעזוב, לסרב לפקודות וליצור ולשנות קשרים חברתיים, לא יכולות לבוא לידי ביטוי. בחברה שמקדשת את הקניין הפרטי, שמחברת בין תפיסות של קדושה ואינדיווידואליזם רכושני, הקניין הפרטי הוא ה"פרדיגמה לכלל הזכויות והחירויות של האדם" (עמ' 132), אף על פי שבשורשיה נמצאת "הכפפה קיצונית של נשים, הקרבה של חירויות היסוד ושל החיים עצמם, למען משהו שתמיד נותר מחוץ להישג היד" (עמ' 346).
זו התנועה האתית שעומדת ביסוד הספר, שמגוללת אותו. ראשיתו של שיח חדש מלא בתחושת אחריות לבני האדם, לקולו של האחר, הפריפריאלי, שיכול להאיר מחדש את האפשרויות היצירתיות הגלומות באדם, יצור של שפע והפרזה, בעל פוטנציאל הרס עצום אבל גם של חירות גדולה. אני מוצא משהו מן הדמיון הפנימי לעבודתו של התיאורטיקן הסוציאליסטי, מייסד אסכולת האקולוגיה החברתית, מארי בוקצ'ין בקריאתו לתבוע את האחריות על הטבע ולא בעלות, להדגיש את פוטנציאל החירות שלו, את זכות ההשתתפות שלנו.
כך גם השחר של הכול מבקש בפשטות להציע מקום לכל מה שיכול להתקיים, לכל מה שכבר היה. להתפרצויות ולנסיגות, לגמישות מוסדית וחברתית, לריבוי, לדמיון ולמשחק. גרייבר וונגרו קוראים לנו להקשיב לאחר ולראות אותו, לחשוב על דרכים חדשות שיכולות להתבסס על טיפול ולא רק על בעלות. הם מבקשים להזכיר לנו שיש יותר מדרך אחת להתקיים, שאפשר להרחיב את כל מה שחשבנו שאפשרי. הספר הוא אולי יצירה משותפת של שניים, אבל גם של רבים אחרים, של הריבוי. הוא רק צעד ראשון בכיוון החקירה. רק קריאה אחת יצירתית אפשרית של ההיסטוריה הרחבה, הנסתרת, שלבטח לא הייתה אחידה, בטח לא לינארית, שהייתה רצופה ניסיונות רבים בדרך, כישלונות בלי סוף, מגוון אדיר של התארגנויות, של צורות חיים שמבליטים את הצורך האינהרנטי ב"עזרה הדדית, שיתוף פעולה חברתי, אקטיביזם אזרחי או פשוט טיפול באחרים כי הם דברים שבאמת תורמים ליצירה של ציביליזציות" (עמ' 346).
בנחישות גדולה הם לוקחים אותנו דרך המרחבים האחוריים, השכוחים, של האנושות, מבקשים לטוות את ההיסטוריה האנושית כפסיפס עצום של התנועות האבודות של המין. וכל זאת מתוך חקירה שהיא אתית כמו שהיא היסטורית בקריאה שלה לשחרור בני האדם והחברה מצרות הדעת, לעורר, לערער, להרחיב את התפיסה ההיסטורית ככל האפשר. הם מבקשים לכייל מחדש את המאזניים. אין מצב טבעי, לא היה. האפשרויות מתקיימות בנו עכשיו, החירות גלומה. אם זו לא קריאה חשובה בעת כזו, מה כן?