באוגוסט האחרון מצאתי את עצמי בחופשה משפחתית בנהריה. כשהגענו למלון נזכרתי בבהלה שאני צריכה לקנות מתנה ליום ראשון. ידעתי בדיוק מה אני רוצה, את הספר שיר עירום של המשוררת ההודית לָלָה, ספר שאני קונה לא פעם כמתנה, והנחתי שסיכויי למצוא אותו בחנות ספרים בנהריה פחותים מאוד. לשמחתי הרבה התבדיתי ולא רק שגיליתי חנות ספרים קטנה ויפהפייה בשם "דברי סופרים", היו בה גם שני עותקים של הספר! כשהגעתי אל הקופה קורנת מהצלחה קרץ לי ספר ורדרד עם הכותרת המסקרנת: "ככל שאני ממהרת, אני קְטֵנה". קשה לעמוד בפני כותרת מסקרנת וכריכה מינימליסטית יפה, ובנוסף לכך, בהיותי אישה קטנה בעצמי, הבנתי שכוחות קוסמיים מחייבים אותי לרכוש את הספר.
אותה תנועה קוסמית שמושכת בין ספרים לקוראים/ות זימנה לי רצף לא מתוכנן של ספרים שהגיבורות שלהם הן נשים זקנות, ולפני הספר הזה סיימתי את קרן השמע הנהדר (שעטרה בן חנן כתבה עליו בגיליון 2). בשני הספרים הללו הגיל השלישי, מרחב שקוף ומוזנח בחברה על פי רוב, הפך למרחב פרוע שמשלב מורבידיות טבעית עם הומור עוקצני, נטול מחויבויות לנורמות חברתיות.
גיבורת הספר היא מתיאה, והספר נפתח כך: "תמיד אהבתי לגמור עם דברים. מחממי אוזניים, חורף, אביב, קיץ, סתיו. חייו המקצועיים של אֶפְּסִילוֹן." (עמ' 11). המשפט הראשון הזה רומז על התמה המרכזית של הסיפור וגם מציג את הפואטיקה המיוחדת שלו; ראשית, לגמור עם דברים. באופן מתבקש, המוות הוא עיסוק מרכזי בחייהם של הזקנים והוא אולי הגיבור המרכזי של הספר הזה, גיבור נעדר שנוכח ללא הרף. מתיאה מתמודדת עם הפחד מהמוות, ששלוב עבורה ללא הפרד מהפחד מהחיים; היא אישה שקופה, אך לא רק משום שהיא זקנה: ככל שהעלילה מתקדמת ניכר שהיומיום החדגוני והמסוגר שבו היא מתנהלת נמשך מאז ילדותה. מאז היותה ילדה מתיאה הייתה בודדה ומוזרה והאדם היחיד שנוכח בחייה הוא בן זוגה, אפסילון, והזוגיות הצ'כובית התלותית שהשניים חולקים מדגישה עוד יותר את הבדידות של שניהם. אפסילון, שמשמעות שמו היא אות יוונית (ε) אבל גם רדיוס של נקודה, מקיף את מתיאה ומשרטט גבול שהיא לא מעזה לצאת ממנו. בעוד שהמחשבות שלה מפוזרות ונודדות בינות ההרגלים שמכלים את קיומה – קריאת מודעות האבל וצפייה במנחה החדשות אֶיְנָר לוּנדֶה (הדמות השנייה היציבה בחייה) – אפסילון עסוק בהסתברויות ובסטטיסטיקות: "הוכחות מתמטיות אומרות לנו לא רק כי משהו הוא נכון, אלא גם מדוע הוא נכון" (עמ' 118) וככל שהוא נאחז במספרים כדי למצוא משמעות לחיים ולמוות מתיאה הולכת ואובדת בגבול הדק שמפריד (האומנם מפריד?) בין שניהם.
דבר נוסף שניכר מהמשפט הראשון הוא שעל אף התוכן המורבידי יש הומור רב בסגנון הכתיבה של הסופרת, שֶׁרְסְטִי אָנֶסְדָטֶר סְקוּמְסְווֹלְד. בעולם שאין בו נורמות חברתיות אין גם היררכיה של אובייקטים, כך שעונות השנה נהגות באותה המחשבה יחד עם מחממי אוזניים ויציאה לפנסיה. זו נקודת המבט של מתיאה, ולכן היא גם מפחדת מכולם ומהכול באותה המידה: מהשכנים שמציצים מהעינית, מהקופאי בסופר, מחרקים בגינה, ממודעה של ועד הבית, מאימהות עם תינוקות וגם מזקנים כמותה, שנראים לה מתפקדים יותר ממנה. ההומור נובע לא פעם מחוסר הרציונליות של המבט הזה, שמתנגד להיררכיה חברתית כפויה; זהו סוג הומור שמוכר לנו בוודאי מזקנים/ות שאנחנו מכירים/ות ומסביר את הדמיון שלהם לילדים – אובדן היכולת להבחין בין עיקר לטפל – אך בספר זה הוא בעיקר מחדד את הפער הבלתי אפשרי לגישור בין האדם לעולם: העולם הוא מקשה אחת חסרת פשר והאדם נידון לעמוד מולו לבדו.
המוות נמצא שם, מחכה למתיאה, היא מנסה לחיות בצילו או לאורו, לברוח או להתמודד, ובכל מקרה היא עסוקה בו בלי סוף: "לחיות. להפיק את המֵרב מכל יום. אני עומדת לפני המיטה בחדר השינה, ולא יודעת איך להפיק את המרב מהיום הזה. לבסוף אני מחליטה להתחיל עם מודעות האבל, כהרגלי." (עמ' 11). החיים של מתיאה מתוארים כמוות: האנשים סביבה לא רואים אותה, הקול שלה לא מצליח להישמע, אף אחד לא מתקשר לטלפון בבית והאדם היחיד שהיא משוחחת איתו הוא אפסילון. כתבי הקודש שצצים מפעם לפעם, וגם הפילוסופיה, לא מצליחים לתת תשובות איך לחיות או איך למות. "שופנהאואר אומר שאת חייבת להתגבר על התפיסה של סטיין כפרט" (עמ' 15), אפסילון אומר למתיאה כשהכלב שלהם מת. ברקע היצירה נשזרות יצירות שמציעות לראות את המוות כגאולה מהחיים; תפיסות שעל פיהן עלינו לשאת בעול החיים והגוף הגשמי עד שנשתחרר מהם. אך התפיסות הללו אינן מציעות התמודדות עם המוות אלא יחס של יראה ושל פחד, ומתיאה עסוקה בלבחון את הפחד מלא להיות – בעודה בחיים. על מנת "להצליח" למות, או לקבל את המוות, עליה לקבל ראשית כל את החיים. למרות הנטייה של סביבתה להתייחס אל המוות כנתון סטטיסטי עגום וכמצב בלתי נמנע, מתיאה עושה ניסיון להתמודד עם ידיעת מותה ומחליטה להכין קפסולת זמן ולקבור אותה בחצר. היא עסוקה במשימה ימים רבים, מקוששת את מעט החפצים שעשויים להעיד על חייה. הפעולה ההרואית ומלאת הפאתוס הופכת מגוחכת ככל שהיא נהיית ממשית: "את התיבה הזאת אקבור באדמה ובתוכה אשים משהו שאומר משהו על מתיאה מרטיסן ועל מה שעשתה בחייה, ולכן מתאים להתחיל עם מחמיי אוזניים." (עמ' 34). הפער בין שאלות הקיום הגדולות לבין החיים על פרטיהם השוליים ביותר מזכיר את צ'כוב וחנוך לוין, כתיבה שמעמידה את האדם תוהֶה ומבולבל באשר לקיומו, תהייה שיש בה רצינות וגיחוך גם יחד. בהמשך, מתיאה מתכננת צעדים נוספים כדרכי התמודדות: לבקר בבתי קברות, לחיות חיי סכנה, להתחזק באמונה הנוצרית ולהעמיד פנים שהיא עץ. אך הניסיונות הללו עולים בתוהו וככל שהיא מתרחקת מהמוות כך היא מתרחקת מהחיים.
לטבע יש מקום מיוחד, שחורג מהאופן שבו מתיאה חווה את המציאות. למרות הפחדים הרבים של מתיאה נראה שבטבע היא מרגישה רגועה, ושהמצב שבו היא מרגישה בנוח יותר מכל הוא להיות עירומה בנהר או על גדותיו. לעומת המרחב האורבני שטומן איומים וסכנות, הטבע הוא מרחב שבו היא יכולה להיות לבד אך לא בודדה. יש במרחב הזה מוות (הכלב שלהם טובע בנהר) אך נדמה שקל יותר לקבל אותו מחוץ לגבולות העיר. המבט של בני האדם הוא שמקטין את מתיאה והופך אותה באופן פרדוקסלי לשקופה. ללא המבט, היא אדם חי ושלם. כך, גם התשובה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ההומניסטית איננה מספקת: המוות איננו גאולה, וגם לא האדם. באחרית הדבר המתרגמת, דנה כספי, נותנת לסיפור הקשר חברתי והיסטורי רחב יותר ומתארת כיצד נורווגיה הפכה ממדינה נחשלת למדינת רווחה משגשגת וכיצד תהליך השגשוג הוביל לכך שהערבות ההדדית שאפיינה את העם הנורווגי נעלמה ונותרה כסממנים חברתיים בלבד, כגון אגודת ועד בית ופעילויות התנדבויות של דיירים בבניין שהשכנים בו מסוגרים בביתם. זו התפאורה המנוכרת העכשווית שבה חיה מתיאה, אישה עמוקה ומורכבת שלא מצליחה לחיות או למצוא משמעות בעולם שלכאורה אין בו קונפליקטים או איומים ממשיים.
למרות העגמומיות של הספר, מתיאה איננה דמות קודרת, ולמרות היותה כבולה לפחדיה יש בה גם חופש רב. היא ניגשת לעולם בתמימות מפוקחת: "אני קוראת על בננה. כתוב שאף כי צמח הבננה נראה כמו עץ, הוא בעצם עשב ענקי המצמיח פרחים נטולי איברי מין ופרי ללא זרעים. משמע שהבננות לא עוברות כל הליך הפריה ואין להן שום תפקיד בהתרבות הצמח, וברגע שצמח הבננה נותן את פירותיו הוא מת. בודהה אהב את עשב הבננה בשל מחזור החיים חסר הטעם הזה, הוא סימל בעיני את הייאוש הנלווה לכל עשייה ארצית. אני מזדהה עם הבננה, לא רק כי אני כפופה אלא כי גם לי יש פרח בלי איברי מין ופירות ללא זרעים, ולכן לפי השקפתו של בודהה קיומי גם הוא חסר טעם." (עמ' 126). שוב, הסופרת מכניסה בפיה של מתיאה עולמות שלמים, ללא סדר חשיבות: בוטניקה ופילוסופיה לצד חיי יומיום, ומתיאה נבלעת בתוכם בהזדהות ילדית. אני מהרהרת שוב ברצף הספרים של החודשים האחרונים ועל הִתרבות הזקנים והזקנות כגיבורי/ות ספרות; הקלישאה טוענת כי אין חכם כבעל ניסיון, אך הדמויות הללו אינן בהכרח נבונות או מיושבות, להפך – הן דמויות מרדניות שקוראות תיגר על החברה. ייתכן שהבחירה בדמויות של זקנים וזקנות מאפשרת עיסוק עכשווי יותר בניכור ובאקזיסטנציאליזם, משום שהמרחב השקוף שהן נתונות בו מאפשר להן לומר לנו אמת שהשילה מעליה כל צורך בדין וחשבון חברתי.
