ספר הביכורים הצנום והיפה של אורי פרץ אלה שרה איתי מצליח לעשות שני דברים שספר ביכורים טוב עושה. הוא מלווה את מסעו של הדובר בהפיכתו למשורר, והשירים בו כתובים מתוך קול הרמטי, מובחן וייחודי. מה שאוסף את השירים לנרטיב מלוכד ושלם הוא סוג של אודיסיאה: גיבור שיוצא למסע נדודים עקלקל ומחפש את דרכו הביתה, אל זהות שהוא מקווה להתחבר אליה מחדש. הקול הייחודי של פרץ הוא קולה של דוברת שהיא ישות המשלבת בדרך מורכבת בין המשורר והאלה ששרה איתו. הישות הזו נבנית ומתפרקת לאורך הספר, והיא תלויה באופן ישיר בתהליך שעובר המשורר וביחס שלו לכתיבת שירה.
שם הספר, אלה שרה איתי, מציג את המשורר כמדיום שכותב את מה ששרה לו האלה. המשורר הוא לא קול פרטי אלא צינור של האלה אל השפה ואל בני האדם. התפישה הזו מחברת את הדובר למסורת ההומרית, שפונה אל המוזות בבקשת סיוע במעשה השיר (מי שהיו בהשקה שמעו ודאי שהשם מורכב משמות אחיותיו ואחיו של פרץ, אלה, שׂרה ואיתַי. גם את הפרט הפיקנטי הזה אפשר לצרף לנרטיב האודיסאי כשנקודת העוגן של השיר היא הבית, האחים). השיר שממנו לקוח שם הספר עוסק ב"איש גדול" שקל לפרשו כאלוהים: "אֲנִי אוֹהֶבֶת אִישׁ גָּדוֹל / עִם שִׁבְעִים פָּנִים וּבְלִי גּוּף" (עמ' 50). האיש הזה תלוי בדוברת השיר לקיומו: "בִּלְעָדַי אֵינוֹ קָיָם / בִּלְעָדַי הוּא מִתְנַדֵּף // לוֹ יֵשׁ אוֹתִי וְלִי / יֵשׁ אֵלָה הַשָּׁרָה אִתִּי". (עמ' 50). האל תלוי בדוברת לקיומו, בלי אמונתה בו הוא לא מתקיים, ובמקביל, הדוברת זקוקה לאלה השרה איתה לקיומה, יחסי התלות מועברים וכך נוצרת סוג של תלות הדדית, כשאת האל הדתי מחליפה האלה השירית – המוזה.
החילוף בין האל לאלה הוא בחירה ערכית. התמסרות לערכים אומנותיים על פני ערכים דתיים ואמוניים. אך זוהי גם בחירה מגדרית, כיוון שהשינוי המגדרי אינהרנטי לשפה של שירי הספר. רובם כתובים מנקודת מבט של דוברת, כך שבירור הזהות המגדרית הוא נושא רוחב בו. הדובר בפתח הספר הוא "הָאִישׁ בֶּן הַשְּׁלוֹשִׁים שֶׁהוּא צִפּוֹר וְהוּא אִשָּׁה" (עמ' 10), וכך הוא מבקש לעצב באמצעות השפה את זהותו המגדרית.
בשיר "פרידה", הפותח את החלק המרכזי של הספר ומופיע גם על גב הכריכה, מוצגת החוויה המכוננת את הכתיבה של הדובר של איש שאלה נכנסה בו ומדברת דרכו, מדריכה, ומכוונת אותו: "כָּל מָה שֶׁאֲנִי נִפְרָד מִמֶּנִּי / אֲנִי שִׁכְבָה עַל שִׁכְבָה עַל שִׁכְבָה / […] בְּמַעֲלֵה הָרְקִיעִים שׁוֹכֶבֶת אִשָּׁה / הִיא מִסְתַּכֶּלֶת עָלַי וְהִיא גֵּאָה / הִיא לֹא אִמָּא שֶׁלִּי / וְלֹא סָבְתָא / הִיא אֵם הָעוֹלָם / וַאֲנִי בִּשְׁבִילָהּ / פְּנִינָה. / אֲנִי כּוֹתֵב לָהּ וְהִיא מַדְרִיכָה אוֹתִי: / פִּתְחִי אֶת הַדֶּלֶת, / עַכְשָׁו צְאִי צַעַד אֶחָד, / חִזְרִי עַל הַטָּעוּת שֶׁכְּבָר עָשִׂית, / כָּכָה צַעַד אֶחָד / וְעוֹד צַעַד / וְעוֹד אֶחָד" (עמ' 15). אותה אלה, אישה במעלה הרקיעים שהיא אם העולם, מטפחת את המשורר כצינור לקולה. המשורר מרגיש כמו אוצר יקר שמוגן באמצעות קולה של האלה המאפשרת לו לשוב אל טעויותיו ולתקנן. להנחייתה של האלה הוא "נפרד" מזהותו הגברית ומרכיב זהות חדשה בתור צינור עבורה, כדוברת. מרגע זה "כְּשֶׁאֲנִי לְבַד אֵינִי קַיֶּמֶת / אֲנִי הוֹפֶכֶת לְאִישׁ נִשְׁכָּח, לְצֵל עוֹבֵר. / לְשִׁיר שֶׁלֹּא נִקְרָא" (עמ' 25). הדוברת המורכבת שנוצרה מהחיבור הזה תלויה בקשר של המשורר עם האלה. מרגע זה החשש להיוותר לבדה ולשוב להיות אלה ומשורר נפרדים הוא החשש מבדידות, שכחה וקריסת השיר.
החלק הטרגי הוא שהחיבור בין המשורר והאלה כלל לא הרמוני והוליסטי כמו שאפשר לחוש במבט ראשון. חוסר היציבות של הקשר מערערת את הזהות של הדוברת לאורך הספר. החשש מפירוק המיזוג בין המשורר והאלה הוא דו־כיווני, המשורר חושש לאבד את המוזה שמדברת דרכו כי הוא לא סובל מספיק כדי ליצור אומנות: "אַתְּ בּוֹכָה אָז אַתְּ נוֹסַעַת רָחוֹק // אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת אֶת הָאָמָּנוּת שֶׁבָּךְ / וְהַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁמַּפְרִיד בֵּינֵיכֶן / הוּא שֶׁאַתְּ לֹא סוֹבֶלֶת מַסְפִּיק" (עמ' 42), והאלה חוששת לאבד את הקול של המשורר שידובב אותה: "הָאֹרֶן בּוֹכֶה וְאֵינוֹ מַחֲזִיק בִּי / אֲנִי בּוֹכָה וְאֵינְךָ מַחֲזִיק בִּי – / אַתָּה רַק שָׁר בְּקוֹל מוּזָר // יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם" (עמ' 43). השימוש האינטרטקסטואלי בשיר התום של לאה גולדברג מעיד על ניתוק של המשורר מהמוזה הפנימית שבוכה ומבקשת ביטוי והתחברות לקול של שירה אחרת שאינה שלו.
על אף שהחשש של הדוברת מהפירוד ניכר, יש מתח בינו לבין רצון בעצמאות ובשחרור מהכוונה שמופיע לא אחת בשירי הספר. כך למשל בשיר "שועל": "הוּא אָמַר לִי לִנְסֹעַ יָשָׁר / נוֹצֵץ בַּלַּיְלָה, עוֹשֶׂה חֵשֶׁק / אֲבָל לְשׁוּעָלִים אֲנִי לֹא מַקְשִׁיבָה // דָּרַסְתִּי אוֹתוֹ, אֶת הַשּׁוּעָל הָאַחֲרוֹן / הָאוֹטוֹ הִתְמַלֵּא דָּם וְלִי נִמְאַס לְגַמְרֵי מֵהַכֹּל / מֵעֵצוֹת טוֹבוֹת, מֵהַכְוָנוֹת // שֶׁכָּל אֶחָד יִתְעַסֵּק בְּעַצְמוֹ בְּבַקָּשָׁה" (עמ' 44). השועל הוא דמות מדריכה ומכוונת בשיר, וכך אפשר לפרשו כבן דמותה של האלה. הבחירה של הדוברת לדרוס אותו היא מלחמה על עצמאותה. בקריאה פשוטה של השועל כסמל לערמומיות ולמי שמשיא עצות שיש להישמר מפניהן, מדובר בצעד אמיץ. אבל השועל הזה היה יכול להיות גם החבר של הנסיך הקטן, שלמדנו ממנו מהי חברות ועל הפוטנציאל לקרבה וחום, וכך דריסתו היא בחירה גורלית בנפרדות. העיסוק בעצמה עולה לדוברת במחיר היחד. את אותה בחירה בעצמאות מתוך היפרדות אפשר לזהות כבר בתחילת הספר, בתוך המחזור "שירים קטנים לציפור קטנה במנוסה", שם הציפור מכריזה: "אֲנִי יוֹצֵאת לִנְדֹּד / זֶה לֹא מְעַנְיֵן אַף אֶחָד / זֶה טוֹב. לִנְדֹּד אֶפְשָׁר / רַק אִם זֶה לֹא מְעַנְיֵן אַף אֶחָד"
(עמ' 9). המתעניינים בנדודים של הדוברת מעוניינים להשיא לה עצות ולהכווינה בדרך הנדודים שלה. אולם הדוברת מבקשת להימנע מכך ושכל אחד יעסוק בעצמו.
על המתח הזה שבין נבדלות ואיחוד נעים שירי הספר. לעיתים דורשים היפרדות ולעיתים עורגים אל הקשר והחיבור שנוצר בין המשורר לאלה. הדוברת מנסה לשכנע את עצמה ולומר שוב ושוב שהיא "לֹא פּוֹחֶדֶת לִהְיוֹת לְבַד / אֲנִי לֹא פּוֹחֶדֶת לִהְיוֹת לְבַד / אֲנִי לֹא פּוֹחֶדֶת מִכְּלוּם / רַק מֵהַדָּבָר הָרִאשׁוֹן" (עמ' 19); אבל אותו דבר ראשון "הוּא שֶׁקֶט […] / הוּא מִרְוָח, רִיק" (שם), זהו רגע של ראשית, וככזה הוא טרם ההתמזגות של המשורר עם האלה ויצירת הדוברת המאוחדת, והפחד הוא לשוב אל המקור הזה, הנפרד והערום.
הנמען של השירים יכול להתפרש כאהוב כמובן, אבל מעניין בהרבה לקרוא אותו כחלק של דמות המשורר בתוך הישות המורכבת של הדוברת שהיא משורר-אלה. הדוברת מראה למשורר כיצד הזהות המורכבת שיצרה לעצמה יחד עם האלה השרה איתה מצילה אותה, כיצד הצירוף שלהן לדמות אחת מאפשר לה למצוא בית. היא מפסיקה לחכות שהמשורר ימצא את עצמו בלעדיה וירגיש שלם לבדו. כך במחזור "סוף", היא אומרת לו "שֵׁב בְּיַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה. שִׁיר אֶת שִׁירַת בְּתוּלַת הַיָּם / שֵׁב. קְשֹׁר אֶת עַצְמְךָ אֵלַי" (עמ' 55) ודורשת ממנו להישאר מחובר אליה, לשיר את שירת הסירנות בעצמו במקום לאטום אוזניים כמו אודיסאוס, לאפשר לעצמו לטבוע בים המפלצתי.
אולי הדרישה הטוטאלית הזו מהמשורר מרתיעה אותו, הדוברת מרגישה ש"הַחֹם שֶׁלְּךָ נִפְרָד מֵעָלַי" (שם) וכך הופכת להיות "רֵיקָה מֵאָדָם, רֵיקָה מֵאִשָּׁה, רֵיקָה מֵאֲנִי." (עמ' 57), היא מאבדת זהות מגדרית או אישית והופכת לישות אמורפית של הדוברת-אלה-משורר שאין לה קיום ממשי. הספר נגמר בפרידה של המשורר מהאלה השרה איתו והדוברת נעלמת במשפט של תקווה נכזבת "בֵּין הַדְּבָרִים הָרָעִים/ הָיִינוּ דָּבָר טוֹב שֶׁיָּכוֹל הָיָה לִקְרוֹת" (שם). החיזיון תם, האלה נפרדת מהמשורר שנפרד מהמוזה שלו, ונותרת רק חוויית החמצה של אחדות שלא מומשה ושל שירה גדולה שעוד מחכה להיכתב. אנחנו כקוראים נותרים בתחושה שמקורם של השירים שקראנו נעלם. הם לא שייכים במלואם למשורר ולא שייכים במלואם לאלה. הם תוצר של משהו שרק יכול היה לקרות, ומה שנותר בידינו הן רק עקבות לקיומו של האיחוד הפוטנציאלי שלא מומש.
