אנדרה ז'יד, המזונות הארציים, מצרפתית: ניר ר'צקובסקי, כרמל, 2024, 163 עמודים
אנדרה ז'יד, חסר המוסר, מצרפתית: ניר ר'צקובסקי, אחוזת בית, 2024, 174 עמודים
אנדרה ז'יד, פרומתאוס הכבול ברישול, מצרפתית: אביבה ברק־הומי, נהר, 2023, 128 עמודים
חוקי זכויות היוצרים, הנהוגים ברבות ממדינות העולם וקובעים כי זכויות על יצירות יפוגו 70 שנה לאחר מות המחבר, מולידים מעת לעת פרץ של תרגומים ליוצר בר־מינן שזכויות היוצרים שלו פגו. לאורך השנים ראו בעברית לא מעט מספריו של אנדרה ז'יד, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1947, ואחד היוצרים המשפיעים של ראשית המאה ה־20. כעת מתווספים למדף שלושה תרגומים חדשים, לספרים שכל אחד מהם מאיר בדרכו תורת מוסר חדשה שביקש למסור לעולם. יד המקרה שקיבצה את שלושתם יחד מובילה להתבוננות מקיפה על היצירות. ז'יד חותר בהן להתנערות ממוסכמות חברתיות ומציע תורת מוסר עצמית־אוטונומית המעמידה את היחיד ואת תשוקתו כאבן הבוחן למציאות שבחוץ.
הפער בין החירות האישית לבין מוסכמות המוסר החברתיות הוא נושא מרכזי ביצירותיו של ז'יד. הוא הראשון לנסח את "המעשה ללא מניע" כביטוי של שחרור אישי, כמעשה המבקש לחתור אל החירות האנושית המוחלטת. בספרו "מרתפי הותיקן", הגיבור לפקאדיו מחליט לדחוף אלמוני מרכבת נוסעת, סתם כך, כביטוי לחירות מוחלטת. עבור ז'יד, זהו רגע צלול וטהור של מעשה נקי מהסבר, החושף את הגרעין העמוק של החירות האנושית ומגלם רגע מוחלט של אותנטיות. תפיסה זו של ז'יד חלחלה עמוק והשפיעה על רבים מהיוצרים בדורו. אם זה "הזר" של אלבר קאמי, שבו הגיבור יורה באדם באקראיות מוחלטת, "בגלל השמש", או התנועה הסוריאליסטית, שפעלה לאחר מלחמת העולם הראשונה וטענה כי "הפעולה הסוריאליסטית הפשוטה ביותר היא לצאת לרחוב עם אקדחים ביד ולירות בהמון ללא הבחנה", כדברי אנדרה ברטון במניפסט השני של הסוריאליסטים. כאוחזים באדרתו של ז'יד, גם הם ביקשו לחשוף את תהומות הנפש ולהוביל לתפיסה חדשה של האדם.
זוהי גם התמה שחורזת את שלושת התרגומים החדשים – תורת מוסר חדשה המגלה את האלוהי דרך הארצי, החושני והמלא בתשוקה. המזונות הארציים (1897), שכתוב כבליל של יומן, שירה, הרהורים ובשורות וקורא לאדם להתמסר לתענוגות הארץ; פרומתאוס הכבול ברישול (1899), משל קטן המונע בידי גיבורי המיתולוגיה היוונית המייצגים את המעשה המשחרר בלי המניע; חסר המוסר (1902), המתאר את קורותיו של אציל חולני שמגלה את אהבתו לנערים, לילדים ולחושניות של הטבע, ואשר תורגם לעברית בשנות השמונים וכעת מחדש.
בהמזונות הארציים, שהיה לספר קאלט בצרפת, אין עלילה. זוהי אסופה של כתבים דמויי יומן או אגרות־בשורות החושפות מעין התגלות ארצית־חושנית: "איני רוצה שיהיו בספרי דמויות של אנשים. שכן הבחנת ודאי שבספר זה אין איש. ואף אני איני אלא ראייה" (עמ' 124). כנגד הטפות המוסר הנוצרי לצמצום התאוות, גיבורו של ז'יד מעלה על נס את העונג, החופש והמתירנות חסרת גבול. בשורות קצרות ואסוציאטיביות פונה המחבר אל חברו, מספר לו על מסעותיו בין אירופה לאפריקה ומתאר את האדמה הלוהטת, את הפירות המתוקים ואת בשורת השחרור שהוא חווה. הפרי, הבשר, החושים, כל מה שהגוף סופג אל קרבו – הם ההתגשמות של האל עצמו, והאהבה היא הביטוי של הקרבה אליו: "כיניתי בשם אלוהים את כל מה שאני אוהב, ולכן רציתי לאהוב הכול" (עמ' 46).
זהו פנתאיזם חושני, התגלמות האל באדמה, בפרי, באדם, מה שאפשר לאחוז בו במלוא העוצמה. מה שמניע את הפעולה הוא כוח הרצון, התשוקה, מבלי שהתוצאה תובא בחשבון: "לפעול בלי לשפוט אם טובה הפעולה או רעה. / נתנאל, אלמדך להט" (עמ' 25). אך התשוקה הזו מביאה עד כדי פיתוי חסרי ישע של ילדים רכים. המספר מתבונן בהם עושים את שיעורי הבית ומתגרה מהם. אם התשוקה היא המצפן האתי, אזי מימושה הוא המעשה הנכון: "ערבים לבושים לבן מסתובבים שם, וגם ילדים – שנראו לי צעירים יותר מדי, האומנם? כדי לדעת כבר אהבה (היו מהם ששפתותיהם חמות יותר מאלו של גוזלים שזה עתה בקעו מביצתם)" (עמ' 121). הביטוי הפדופילי מתואר כמעשה אצילי של מימוש עצמי וכפריצת דרך אישית של הגיבור, וכאן נופלת הצעתו המוסרית של ז'יד.
הספר נכתב כפניה אל דמות בדויה בשם נתנאל, שאליו משגר המחבר את בשורותיו, כמו היה דמותו של כל אדם. במסורת הנוצרית נתנאל הוא אחד מהתלמידים הראשונים המשתכנעים בשליחותו של ישו. המזונות הארציים מבקש להיות בשורה חדשה עבור האדם, זו שפורצת את הגבולות הדתיים שיצרו בשורותיו של ישו. הגיבור של ז'יד מזמין את תלמידיו להתמסר לתענוגות הארץ כאל הבשורה האמיתית. במקום צמצום היצרים והרחקת האדם מהבשר – פעירתם לרווחה וסגידה לכל כוחות הארץ המענגים. האדמה נעשית למורה המלמדת את המתבונן לעבור תהליכי לידה מחדש. "נתנאל, אספר לך על ציפיות", כותב המחבר,. "ראיתי את המישור, בקיץ; מצפה; מצפה לקצת גשם. אבק זו הדרכים נהיה כה קל, עד שהתערבל לכל משב רוח […] נתנאל, לו תהא כל ציפיה שבך – לא תשוקה אפילו, אלא פשוט נכונות לקבל. צפה לכל מה שבא אליך, אך השתוקק רק למה שיש לך. הבן שבכל רגע ורגע ביום אתה יכול להחזיק באלוהים במלוא כוליותו" (עמ' 32).
תפישה זו נובעת מההיפוך התיאולוגי שיוצר הגיבור – גן העדן הוא עלי ארצות, ולא בשמיים. את מימושו אפשר להשיג רק בעולם זה. "אני מפחד שכל תשוקה, כל אנרגיה שלא סיפקתי במהלך חיי, ימשיכו לייסרני על מנת לשרוד אחרי", הוא כותב. "אני מקווה, שאחרי שאביע כאן על פני הארץ את כל אשר ציפה להבעה בתוכי, אמות מסופק, לגמרי חסר תקווה" (עמ' 26-25). ביטול התשוקה היא אנרגיה מתבזבזת, פספוס של הופעה גן־עדנית. כל תשוקה שהופיעה בעולם הזה ולא תמומש – לא תהיה לה התמרה לרוחניות שאחרי המוות, היות שגן העדן הרוחני אינו קיים.
חסר המוסר מספר את סיפורו של מישל בן העשרים, הנישא למרסלין. היא קתולית, הוא פרוטסטנטי, ואביו בכלל אתאיסט. "התחתנתי איתה בלי אהבה, בעיקר בשביל לרצות את אבי, שנטה למות וחשש שאשאר לבדי" (עמ' 22), הוא כותב. במסע הכלולות שלהם לתוניס חולה מישל בשחפת ומרסלין מתמסרת לטיפול בו. בזמן הזה הוא הולך ומתנער מהמוסר הנוצרי, מוקסם מהעולם הבוער סביבו במלוא עוצמתו באפריקה, מתמסר לחושניות הבוערת בו ומתרגש מגברים ומילדים סביבו. בין לבין הוא חוקר ומרצה מוערך להיסטוריה. כשמרסלין עצמה נופלת למשכב הוא מתנער ממנה.
עיקר ההתרחשות בספר היא פנימית – הגיבור מתחתן, הגיבור חולה, הגיבור ואשתו מטיילים ברחבי תבל, הגיבור מרצה והגיבור מנהל את האחוזה שירש. אך ההתאוששות מהמחלה שהציבה אותו על סף מוות מובילה אותו לבחון מחדש את חייו. בעקבות המחלה, "כל הידיעות הנרגשות שהצטברו על גבי רוחנו מתקלפות כצבעי איפור, ופה ושם מתגלה הבשר החשוף, הישות האותנטית שהסתתרה תחתיהם. מעתה ואילך, זה היה הדבר שהתיימרתי לגלות: את הישות האותנטית, את 'האיש הזקן', זה שהאוונגליון מאס בו; זה שאני וכל אשר סביב, ספרים, מורים, הורים, השתדלנו בכל מאודנו למחות" (עמ' 60). הוא מבקר את הבוהמיינים המרוחקים מהחיים, הדבקים באידיאות מופשטות ומתרחקים מן המציאות הממשית. כשהוא מבחין בילד תוניסאי מגניב זוג מספריים בהיחבא, ליבו מתמלא שעשוע ודמות הילד נקשרת בנפשו. הוא מתענג על תנובת הפרי ועל הפראות רבת־ העוצמה שהטבע משרה על האדם. כשאשתו חולה אף היא, היא מזכירה לו את הימים בהם טיפלה בו, "כל כך הרבה התפללתי עליך" (עמ' 120). אך הוא לא מעוניין לעשות אותו הדבר למענה. במצבה החולני, היא דבר פגום בעיניו. ולבסוף, כפי שהוא מתוודה בשורות האחרונות של הספר, הוא מנהל יחסי מרות עם שני ילדים, אח ואחות.
בפרומתאוס הכבול ברישול, הקצר מבין השלושה, ז'יד מגלם את אידיאת השחרור מכבלי החברה בדמותו המיתית של פרומתאוס, מעניק האש לאדם. עיקר המעשייה מתמקד במעשה אבסורדי אחד המבטא את הרעיון של "מעשה ללא מניע". זאוס, מלך האלים, מתגלם כאן כמיליונר הצוחק לעולם ומשחק בו. במין ניסוי חברתי הוא שומט את מטפחתו באמצע הרחוב, ומי שמרים אותה מקבל ממנו מעטפה שבה 500 פרנק, ובאותו הרגע חוטף גם סטירה מפתיעה. זאוס מתמוגג מכך, אך הקורבן משתגע לנוכח האקראיות הלא מוסברת ומנסה להבין את מניע הפעולה של זולתו. הקורבן הוא כדמוקלס, שעל פי האגדה הרומאית חרב תלויה מעל ראשו כשהוא יושב על כיסא המלך. הוא אמנם מושב על כס הכסף, אך הסטירה תלויה מעל לראשו.
בחפשו אחר הופעת כוח הרצון בשיא תפארתו, חותר ז'יד אל הפעולה בלי מניע. "פעולה שמונעת מלא כלום. אתה מבין? עניין, תשוקה, לא כלום. פעולה חסרת פניות. נובעת מעצמה; גם פעולה ללא מטרה, כלומר ללא מפעיל. פעולה חופשית, אוטוכטונית!" (עמ' 14), כפי שזו מתוארת בספר. זהו פתרון פילוסופי לחידה קיומית. היא מצליחה אולי כתרגיל מחשבתי ומכוננת ספרות מלאת להט, אך כמו בספרים האחרים, היא בסופו של דבר מייצרת עולם שבו החזק חופשי להעצים את כוחותיו בלא גבול והחלש נתון למרותו.
רעיונות חדשים נזרקים לעולם ומצליחים להרעיד את האדמה שאנו הולכים עליה, מסיטים את כיוון תזוזת ההיסטוריה. אחרי זמן מה הם כבר נעשים מוכרים, שגורים, ומה שהיה פורץ דרך נעשה מובן מאליו. ז'יד הצליח להכות דורות של קוראים בתדהמה ולהעמיד גוף יצירה שעדיין מצליח להזיז את הקורא במקומו, על אף מרחק הזמן. הרעיונות כבר אינם חדשים, אך התעוזה והבהירות המחשבה עדיין פועמים בכתביו. הקריאה בשלוש היצירות הללו מצליחה לבוסס את הקורא בביצה טובענית של תשוקות ושל הכרעות ערכיות שמתמוססות זו בזו. בין אם הוא דובר אליך כמבשר בשורה פורצת גדר, בין אם כמתוודה וידוי נטול חרטה או כממשיל משל אלגורי, מהקריאה בספרים הללו אי אפשר לצאת כמו שנכנסת אליהם.
