הביקורות לעיתים משבחות ולעיתים מחרפות את ספריה של מאיה ערד. כך למשל כתב אריק גלסנר ברשימה משנת 2009: "בתום העשור הראשון למאה ה־21 אפשר להתחיל לסכם ולומר: יש דור חדש בספרות הישראלית וערד היא אחד מעמודי התווך שלו." ולעומת זאת כך כתוב ברשימה של רומי מיקולונסקי לאתר "וואלה" מאותה שנה: "אילו הייתה מאיה ערד מחבבת את הגיבור שיצרה ב"אמן הסיפור הקצר" ולא רק נהנית לעקוץ אותו, יתכן שהרומן החדש שלה היה ממריא." המבקרים חלוקים בדעותיהם, אך מתמקדים שוב ושוב בקול המספר. כך למשל אפיינה שרון שקרג'י בעיתון זה: "דמויות עלובות שקל ללעוג להן ולבקר אותן, וקשה להזדהות איתן.". את המורכבות הזו ניתח היטב עמרי הרצוג ברשימתו על ספרה ב־2011:
הנכס השני הוא מידה בריאה של סרקזם ואירוניה, ולעתים אף רשעות משובבת נפש, שמציגה יהירות נפשית או מוסדית במלוא עליבותה וקלישותה. ציניות היא עמדה פואטית שמוגבלת במידתה: כאשר היא עודפת, היא נהפכת להתנשאות ילדותית ומשעממת למדי. אולם הסרקסטיות של ערד מגובה תמיד בחמלה על דמויות שנקלעו למערך חיים רגשי או מקצועי שמחייב אותן לתחרות, לגאוותנות ולהצדקה עצמית."למרות זאת, קול המספר של ערד נשאר לרוב הערת אגב בביקורות. היות שהקול המספר משפיע רבות על חוויית הקריאה בספריה של ערד, ובפרט בספרה החדש תמורה נאותה, רשימה זו מתמקדת בעניין זה.
שלוש הנובלות המקובצות בתמורה נאותה מלוות ארבעה אנשי משפחה מן השורה: מתרגמת גרושה שמתגוררת בתל אביב; משפחה ישראלית שנמצאת בחופשה בארצות הברית; ואישה מבוגרת אמידה שנמצאת בסיור אומנותי בוונציה עם נכדתה. העלילה עוקבת אחרי רגע לא שגרתי בחייהם, שכל אחד מהם עובר בו אירוע שמשנה עבורו (ורק עבורו) את המציאות. אלה סיפורים אישיים וקטנים, המסופרים באמצעות הקול הפנימי של הדמויות, ודרכו אנו לומדים על עלילת הסיפור.
המספר הוא מספר כל יודע שקורא את המחשבות של הדמויות ומספר אותן לקורא. ככזה, הוא עד למחשבות הכמוסות של הדמויות, שמצידן לא יודעות שהוא נמצא שם ומקשיב להן. היות שכך, אנחנו קוראים את הדברים שהכי כואב להן לומר, את מה שהן לעולם לא יודו בו בפני נפש חיה.
גיבורות הסיפורים אינן סימפטיות: הן חסרות אסרטיביות (״תמורה נאותה״), נקמניות (בועז ב״לימונדה״) ושוגות באשליות (״אביב בוונציה״). הן יוצרות אנטגוניזם חד מאוד אצל הקורא, שמקשה להזדהות איתן. בסיפור הראשון, עליזה היא מתרגמת בגיל העמידה שמתקשה לנהל את עסקיה. בפגישה עם אישה ששכרה את שירותיה, עליזה משתכנעת לתרגם ביטוי באופן קלוקל כי היא נבוכה: ״׳את יודעת, את מאוד יקרנית.׳ // היא הטיחה בה את המילים. הטינה בעבעה מהן. עליזה הרגישה רטט של בהלה עובר בה, נגד רצונה […] רק ציינה בשפה רפה שזה בדיוק המחיר שהסכימו עליו״ (עמ׳ 12). האישה מתעמרת בעליזה, שנכנעת לה מתוך חולשה.
בסיפור השני, קרן מזמינה את אחותה לצאת איתה ועם משפחתה לחופשה בווילה. בועז, בן זוגה של קרן, מתנגד לרעיון. הזוג מתווכח ובועז מתגונן ומתעקש על צדקתו. בהמשך הסיפור, כשקרן משתכנעת לגרש את אחותה מהווילה, ״דווקא עכשיו השתלטה על בועז נקמנות״ (עמ׳ 123–124), והוא מסרב לעזור לבת זוגו לממש את הרעיון שצידד בו קודם ולפתור את הבעיה. דווקא כאשר בועז מגיע לרגע הנכסף, הוא מסרב להתעלות על עצמו כדי לממש את רצונו, ומעדיף להתנהג באופן קטנוני רק כדי להוכיח את צדקתו מול בת זוגו.
בסיפור השלישי, כשאביבה, אישה מבוגרת ואמידה שחולמת להיות אומנית בשלב הפנסיה, מגלה שהיא לא קיבלה מלגה לקרן לאומניות מבוגרות בוונציה, אנחנו עדים לרצף מחשבות מרגע הגילוי, עד שבסופו של דבר היא מכחישה את כשלונה: ״איך יכלה להשלות את עצמה ככה? היא ראתה הרי מה עושים היום […] היא באמת התפתתה להאמין שיש לה מקום […] שהאומנות שלה מדברת בעד עצמה. שהציורים שלה יפים. כן, יפים. היא לא מתביישת להגיד את המילה הזו. אמנות נועדה ליצור יופי […] כך היא חושבת, ולא אכפת לה שילעגו לה כל מיני פרופסורים ואוצרים ופקידים בוועדות.״ (עמ׳ 200–201). הסירוב לקבל את המציאות בולטת בסוף רצף המחשבות, כשאביבה משיתה את האחריות לכישלונה על "כל מיני פרופסורים ואוצרים", ובעצם על כל מי שמסמל את הבקיאות וההבנה המקצועית באומנות, מה שמדגיש את חובבניותה ואת חולשתה.
בשלושת הסיפורים בקובץ אנו עדים לתיאור מהימן של גיבורים. יחד עם זאת, הדמויות מוצגות באופן בוטה עד כדי שהוא מוֹנע מהקורא לפתח חוות דעת עצמאית עליהן. המספר מתאר את הדמויות רק דרך החולשות, כאילו אין לדמויות אף תכונת אופי חיובית. תיאור כזה מבטא יותר את חוות דעתו של המספר כלפי הדמויות שלו, מאשר תיאור מהימן ומאוזן שלהן. הדגש על החולשות הוא כה גדול עד שהדמויות מצטיירות בהגזמה קריקטורית.
הסיבה לכך היא שהעלילה של תמורה נאותה מוּנעת באמצעות חוסר המודעות והחולשות של הדמויות. במקרה כזה ההתרה מגיעה בשתי דרכים: האחת, התפכחות לאור הבעיה; והשנייה, ניצחון החולשה והתגברותה על מה שיכול היה לגרום להתפתחות של הדמויות. למשל, ההתרה בסיפור של אביבה מתרחשת כשהיא מבינה שהיא לא אומנית מלידה כמו שחשבה על עצמה. הרגע הזה מתעצם כשהיא קוראת לנשים מבוגרות בסיור האומנות ״דודות״, כמילת גנאי ל״חובבניות שמנסות להיראות מבינות [באומנות]״ (עמ׳ 164), בעוד שבאותו זמן ברור לקורא שהיא עצמה מין ״דודה״ כזאת.
דרך המספר הכל יודע אנחנו יודעים מה לא בסדר עם הדמות, מה מביא אותה לסיטואציות המביכות והלא נעימות שהיא חווה ופועלת בתוכן. אנחנו לא מזדהים איתה — אנו מתנשאים מעליה כמו צופים על חיות באקווריום. ההשלכות רחבות יותר, כי עובדה זו יוצרת פער בין הקורא לדמות וגורמת לתחושות של היעדר אמפתיה, ריחוק ועליונות.
בכל סיפור המספר נולד מתוך הצרכים והתנאים של הסיפור. הוא משרת את הסיפור, הוא נוצר מכורח הנסיבות. המספר נמצא שם כדי לתווך לנו את הסיפור בצורה הטובה ביותר. כאשר בסיפורים אלה נוצרת תחושה שהמספר רוכש איזו טינה לדמויות שלו, נדמה שהסיפור לא נולד מתוכן, אלא מתוך חוות דעתו של המספר. אנו נחשפים לדמויות בקלקלתן, ומתחמקים פעם אחר פעם מלהשתתף איתן בכאבן. אנחנו כקוראים מקבלים את הבשר: את רגע ההתפכחות של הדמויות, שהן עומדות בו נכוחה מול האמת ומבינות שכל הזמן הזה הן טעו! איזו מבוכה, כמה כאב הרגע הזה מכיל. ואולי כאן מגולם כל העונג: להביט במפלתם של אנשים אחרים, לשמוח לאיד. אומנם, בסוף הסיפור אנחנו זוכים לראות את הדמויות מתגברות במידת מה, אך גם כאן נראה שניצחון הדמות קטן וקטנוני. כך, אביבה נשארת מרירה על כישלונה: ״׳את יודעת מה פיקאסו אמר? […] כל ילד הוא אמן… […] הבעיה היא איך להישאר אמן כשאתה גדל״ (עמ׳ 208); עליזה חוזרת לשמה הקודם, ולפתע מעזה לדרוש מהסוכנת שלה עוד כסף (עמ׳ 76); והמשפחה שנפטרה מהאחות הטורדנית של האם ועכשיו יכולה לשבת ולראות בנחת סרט קומדיה ישן (עמ׳ 132–133). קטנוניות דומה מייחדת את "לימונדה", כשהמשפחה שמחה על כך שהאחות, הגורם הטורדני, הוסר. הן לא מהרהרות בכך. הן מעדיפות להישאר במצבן הקודם, גם אם הוא מונע מהן התפתחות ושינוי.
המספר מתנכר לדמויות שלו ומספר את סיפורן מאחורי גבן. הוא לא שותף לסיפורן, אלא מנצל אותן כדי לספר סיפורים שעיקרם הוא רכילות לטובת הקוראים. המספר כמו קורא לנו לראות את המבוכה הגדולה של הדמויות (כמו הבדיחה על בת ים – בואו תראו, יש מכות). אבל בעצם, יותר מהכול, אין כאן ייצוג נאמן של המציאות. לדמויות לא ניתן מקום הוגן בייצוג המציאות. האדם נוטה חסד, גם לעצמו וגם לאחרים. ובסיפורים אלו נדמה שאין מקום לחסד.
ככה זה מתחיל:
ציור צבעוני כיסה כמעט את כל הקיר הצמוד לגרם המדרגות בכניסה לבית. עליזה עמדה במרחק מה ופִענחה את הטקסט בפינה השמאלית התחתונה, אומדת את הדמויות הצבעוניות המצוירות, סכמטיות במקצת, מכוסות נטיפי צבע.