ספר בא לעולם ונושא שם של אריג. זה לא אריג מקומי, ניגון המילה איננו עברי. אבל זה ספר שכתוב כולו עברית – שפה שאף לא לרגע לא מדוברת בפי הדמויות שבספר, והנפשות שמסתובבות בו, רובן ככולן גברים מוסלמים בדלהי העתיקה, לא יקראו ולא יבינו מה העברית אומרת. הספר הזה נכתב מאחורי גבן. בעיקר מאחורי גבו של אנואר, גבר בן 50 בערך, קדוש סופי ארעי שמאס בחסידיו קשי היום, היחיד מבין אחיו שיצא לרגע מהגטו המוסלמי שבדלהי העתיקה כדי לרכוש השכלה באוניברסיטת דלהי, אבל כל חייו הוא מתגעגע וכמה למקום אחד: לחזור ולהתבצר ברחם של אימא שלו. סיטארה הוא קובץ סיפורים שדמותו של אנואר שזורה בכולם. הקובץ נתון במסגרת: הסיפור הפותח והסיפור הסוגר שניהם חוזרים בגוף ראשון אל המספרת/סופרת ואל אנואר: "הלובן שלי מעביר פראות ורגשה לאורך עמוד השדרה שלך. בידיים מיומנות אתה פורש את רשתך, חמוש במראה הסגפן, במסכה שיצרת לעצמך, מפגין לעיניי את מופע להטוטי השליטה שלך בקהל העולים לרגל. אבחת מבט והם יפרשו בפניך […] שיניים נגועות, גופים חבולים, נפשות שמהלכן סטה […] הם ימהרו לעשות כדברך. אבל היום […] אני הטרף שלך. תכשיט להתקשט בו, צעצוע להתרברב בו, להניף כמראה בוהקת מול הקהל״ (עמ׳ 16).
אנואר פוגש את הסופרת כשהיא אישה זרה בארצו ובעירו. בהירת עור, אורחת זמנית בעלת מעמד מערבי. הסופרת היא סוכנת חשאית למעננו, הקוראים. היא זו שהולכת איתו בחצרות המסגדים ובין קברי הקדושים המוסלמים, שומעת מפיו את סיפור חייו וגם את סיפורי החיים של אימו ושל סבתו. אנואר והאישה מחליפים ביניהם שאלות בירור כמו בחקירה דו־צדדית, תובעים אחיזה במפתחות הכמוסים ביותר זה של זה. הוא שואל: "האם את רואה? האם תוכלי לחזות בי במלואי?" והיא מבקשת לסחוט ממנו: "מה קרה, מה נפרע בך אי שם בזמן?" והוא שואל, אולי מתוך בהלה: "מה נודע לך?" אבל מיד בדף הבא היא מבהירה: "אני נועלת בפניך את המרחבים שאליהם לא תוכל לבוא לעולם״ (עמ׳ 22).
כן, "אנואר", הסיפור שפותח את סיטארה, כתוב כולו בפנייה ישירה אל אנואר, שמאז פגישתם האחרונה לא השמיע קול, לא שלח הודעה ונעלם. לכן נגזר על האישה לברוא לה אותו מחדש בכתיבתה, להשתמש במילים כאביזר כישוף, שחרף היעלמו ישיבו אותו אל חייה. נקודת המוצא של המספרת נובעת מן האאוטסיידריות. היא באה והולכת, ואינה אלא אורחת זרה לבנת עור, משקיפה מן הצד שאינה חיה מהיד לפה כמו אנואר. אבל האאוטסיידריות היא גם כוחו של אנואר – המתבודד, הסגפן, המוזר – הרי אלה הן התכונות שמשכו אליו את קומץ חסידיו. האאוטסיידר איננו מחויב לסדר יום, למשנה סדורה, להסכמים ג'נטלמניים. בסמכות של מארח, באדנות גברית, אנואר מכניס את האישה אל שדה הפרא של האאוטסיידר, ואולי שוכח שגם הוא מתעסק כאן עם אאוטסיידרית מן היסוד: גם היא, למרות חזותה המהוגנת, למרות הכסף שמצוי בכיסה, נפרעה מראש מהסכמות הדדיות בזכות זרותה, ארעיותה, ולא חל עליה ציות נאמן לחוקים לא כתובים.
יש לה כוח מטאפיזי שאנואר לא שוקל. זה כוח המילה. בעצם כתיבתה על אנואר בסיפור זה, היא מחזירה אותו, מי שמאס בחיים, אל סערת החיים. וכמו ג'יני שקם על מי שחילץ אותו מפי הבקבוק, סיטארה לא מסתפק באנואר בלבד. מסיפור לסיפור מתרבות הדמויות, מפת ההתרחשות גדלה ומסתעפת, השנים נגללות לאחור וחוזרות בריצה קדימה, תינוקות נולדים ואנשים מתים, אם בשיבה טובה ואם בנסיבות אחרות. המספרת מתכסה באריג עבה ומתחבאת בתוכו, מוותרת לכאורה על זכות המספרת, ובסיפורים הבאים היא נשכחת מאיתנו לא משתתפת. אבל הוויתור הוא לכאורה בלבד: מפני שהשפה שלה, העברית שיצוקים בה הסיפורים הבאים, היא עברית מסחררת, נדירה ביופיה, עברית ששולחת מילי־מילים אל החדרים הנסתרים ביותר ברגעים הפרטיים ביותר:
מדי יום היא עוברת את סף החדר וניגשת אליו. כפות רגליה, שאותן היא מניעה במאמץ ובקושי מאז נחלצה מן הפגיעה הנוירולוגית, חובטות ברצפת הבית. הוא לא נע, שוכב תחת מבטה, רוחו מרחפת הלאה ועיניו פונות פנימה. עורו המאדים מעלה אדי זיעה וידיו נשמטות, רוויות. באחת מן הפעמים שבהן עמדה מעליו וזעקה כיצד הוא חובל כך בגופו, אמר לה, הלא אני הנני התגשמות גופך ואילו את נוהגת בי כבזר. היא צונחת לידו. כבר חדלה מניסיונותיה להניאו. קולותיה עוד עולים, מפעם לפעם, בתערובת של חוסר תוחלת וייאוש. מעבר לדלת חדרו בני הבית לא שומעים ולא יודעים. כאן, לידו, עיניה נמנעות תחילה, ואז מרפרפות עליו. (עמ' 118)
שמתם לב? לא רק העיניים של אימו של אנואר רפרפו עכשיו על הגוף העירום, המושחת שלו. גם העיניים שלי וגם העיניים שלכם פלשו אל תוככי החדר שאיש לא נמצא בו פרט לבן ולאימו. סופרים הם בוגדים, אבל מרגע שספרם יצא אל העולם, בגידתם גלויה לעין כול; סופרים אאוטסיידרים הם בוגדים שלא ייתפסו. מי מאיתנו, קוראי הספר, ירחיק עד דלהי וימצא את אנואר כדי לספר לו? ואם נמצא אותו בדלהי ונספר לו, האם הוא יבין את העברית שבפינו, האם יוכל לקרוא את העברית שבספר? אז אולי לא הסופר הוא הבוגד הבכיר, אלא השפה שהוא כותב בה, כמו בסיפור ״פניפט״, שבו הדמות הראשית, סוחר קרקעות אופורטוניסט שסועד את אמו בבית החולים, מדברת אלינו בשפה שהומרה לעברית. מדובר במסיג גבול ערמומי, שמספר כאן בגוף ראשון:
עליי להתוודות: לא למען אמי הייתי מגיע לבית החולים, אלא בשל סקרנותי לגבי מבקריה של האשה ששכבה נטולת הכרה במיטה שבירכתי החדר […] זה האדם שאיתו החלפתי מבט קצר בעת שנקבע מותה של אמי. הוא עורר בי עניין משום שמבטו, שנשלח מתחת למדרגת מצח משוננת, היה עז וממוקד, מנוגד ניגוד גמור לרפיון בגדיו המרופטים. […] יום אחד, בעת שיצא מן החדר וירד לשירותים שבקומה הראשונה, נותרה השקית (שלו) על המיטה. […] הרשיתי לעצמי לגשת למיטה הזרה, לרוקן את השקית ולבחון את תכולתה. היו בה ספר על חייו ומשנתו של מחמד אליאס, מייסד תנועת הטַבְּלִיע'־י־ג'מאעת הידועה לשמצה, יומן שבין דפיו נתחבו שטרות שלמים של אלפיים רופי, דרכון בלה ופג תוקף ומפה משורטטת ביד. ידעתי שהזמן דוחק בי. הוצאתי את הטלפון הנייד שלי ומיהרתי ככל שיכולתי לצלם את דפי היומן, את הדרכון ואת המפה – דף A4 שעליו שורטטו, בקוקוו מהוסס, חלקות קבורה ומסחר בעיר פָּאנִיפָּט, הָרְיאנָה. החזרתי בזריזות את המסמכים והספרים לשקית, מקווה ששמרתי על סדרם… (ע״מ 37–36).
"שלג", שמופיע בהמשך הספר, מספר על עיתונאי סופי שמנסה להבריח את גופת אשתו בחזרה מקשמיר. גיבור ״פניפט״ וגיבור ״שלג״, שניהם מרוחקים ביותר מאנואר, סיפוריהם נוגעים רק בקצוות קיומו. אבל דווקא הם, התמימים, מדברים אלינו הקוראים בגוף ראשון, שאירוניה מרה כבר ארוגה בו, מועידה את הנוקטים בו לכשלון צורב. זוהי מין הודאה בכך שהשפה אומנם מאדירה ומקדשת, אבל גם מפשיטה ומחללת, מנצלת לעיתים את הדמויות שנאלצות לדבר בה על פי צו המחברת. ככל שהדברים נוגעים באנואר ובקשורים בו בעבותות, השפה נוהגת משנה זהירות ולא תתייצב כאן בגוף הראשון הוידויי, המתמסר, הגס במקצת, המבקש לקשור עם קוראיו אשליה של שיחה. ככל שמדובר באנואר והקרובים לו, אולי הם אלה הקרובים גם ללבה של הסופרת, הנוסח הכתוב ייעשה בגוף השלישי, זה שמשאיר רווח, זה שאיננו נוקט בהצהרה ישירה, ואולי הגוף השלישי משאיר בידינו את הברירה להטיל ספק – להיזכר כי בסיס הכתיבה הספרותית הוא בדיה.
ואומנם, הסיפור שחותם את הספר נקרא "בדיה". כן, לסיפור הזה, שאנחנו שומעים בו את אנואר מספר לזרה מיני סיפורים שהתבססו כאמיתות במשפחתו, נתנה המחברת את השם "בדיה". בעיני מי זאת בדיה? לא בעיני אנואר. אבל זהו קו הגבול שהזרה, היא המחברת, משרטטת בינה ובינו. ולמה? כדי שיישאר בידיה הכוח להיות בעלת הסיפור, כדי לשמור על מקומה כדמות נפרדת שאיננה מתמוססת אל כוחו המגנטי של גיבור חייה – הרי היא לא משם, הרי היא צריכה לחזור הביתה, לחזור אל זהותה; כדי שתוכל, שם בביתה, לשבת ולכתוב את אנואר מחדש, לפי רצונה בלבד – הרי הוא חמק ממנה והיא יוצרת אותו מחדש והפעם בתנאיה שלה. אבל לא בטוח שאפשר פשוט להניח לספר בחלוף העמוד האחרון. יש לסיטארה כוח מעגלי: ומיד עם סופו אפשר לחזור אל תחילתו, הרי היא המשכו של הפרק האחרון, וכן הלאה וכן הלאה. השפה היא לא רק כלי שרת, אביזר בידי כשפית; השפה היא גם בכירת המכשפות, והעברית של רוני פרצ'ק לכדה את הספר במעגליות מהפנטת.