שדים. נדמה לנו שנפטרנו מהם, שהם חלק מהעבר הרחוק, לא יותר מאמונה תפלה. אבל משדים אי אפשר להיפטר כל כך בקלות. במשך רוב קיומה של האנושות רווחה האמונה בקיומם של השדים, ואפילו בימינו רבים עדיין מאמינים בהם. בדרך כלל הם בלתי נראים, אך כשרואים אותם יש להם צורת גוף של אדם וחלקים של בעלי חיים, ראש של תיש או כפות רגלים של חתולה. יש להם כוחות ויש להם חולשות, יש כללים שהם חייבים לציית להם. הם ההסבר לשיגעון, למחלה, לבגידה, למזל הרע. אפשר לשלוט בהם בעזרת קמעות, לזמן אותם בעזרת מילים.
"זה נחשב שייך לתימן. תמיד אמרו שאין בישראל שדים" סיפרה שרית גרדוול, מחברת ספר הנוער הכול אודות סופי, בראיון לבלוג "ספר משלך". ההיכרות העמוקה של גרדוול עם הפולקלור התימני היא חלק מהייחוד של הספר. גרדוול היא עובדת סוציאלית המתמחה בהיסטוריה של יהודי תימן ומרצה על תרבות תימן ועל קליטתן של עליות תימן בישראל. היא כתבה בעבר רומן היסטורי על יהדות תימן, "סַפְּרִי תַמָּה תְמִימָה" (פרדס, 2014). ובזכות ההיכרות המעמיקה הזו, השילוב של השדים והכישוף בספר הוא שילוב טבעי, שמאיר תופעה אמיתית, חשובה, ונשכחת — תפקידם של השדים בתרבות תימן, ובכלל, בתרבות יהודי ארצות ערב. סופי, גיבורת הספר — נערה אאוטסיידרית שגרה בשכונה שקטה במושבה פרדס חנה של שנות השמונים — לא מאמינה בשדים. וגם אמא שלה, עורכת דין בפרקליטות, סמל הרצינות והרציונליות, לא מאמינה בשדים. אבל לסבתה התימניה של סופי, ולחברותיה הזקנות שמקבלות ממנה משלוחי לחוח כל יום שישי, יש יחסים מסובכים עם השדים. הן יודעות שאפילו בארץ ישראל אי אפשר לברוח מהסכמים שנחתמו עם השדים בתימן. הן ממשיכות לייצר בחשאי קמעות כדי לעצור את השדים ולהגן על עצמן ועל בני משפחותיהם שלא מאמינים בהם. סדרה מסתורית של מקרי מוות תוקפת את הזקנות וליבן מתפחם בגופן. סופי וחבריה חוקרים את הפרשה, והספר מלווה אותה בחקירתה, בהתבגרותה הקשה, בגילויים המטלטלים על משפחתה, על עצמה, ועל שדת הבית — ג'ין אל בֵּית — שהגיעה מתימן יחד עם העולים.
אחד האתגרים הגדולים בכתיבה של יצירה פנטסטית מקומית, כזו שמתרחשת בארץ ויצורי הבלהה שלה לקוחים מתוך אוצר הכישופים והסיוטים היהודי, הוא שהיא תהיה באמת מקומית, באמת משלנו, ולא רק התאמה שטחית, אדפטציה של מוטיבים מצליחים מספרות העולם. בעיני הספר הכול אודות סופי מצליח רוב הזמן לעמוד באתגר הזה. זאת, ראשית, בזכות תיאור האווירה של פרדס חנה של שנות השמונים, ושנית, בזכות ההסתמכות על פולקלור תימני. ניכר שגרדוול מכירה באופן קרוב את פרדס חנה הקטנה, את האווירה השכונתית המיוחדת, הקרובה, את רכיבות האופניים בעלייה, את ריח האפייה וקרם הגוף, ואת המאפיינים של הרגע ההיסטורי הספציפי שהיא מיקמה בו את העלילה: פרחים מפלסטיק, עלייה מאתיופיה, כביסה תלויה בבנייני עמידר, חידון התנ"ך, תמונת הבאבא סאלי, בתי קרקע קטנים בין פרדסים, פרדי קרוגר. האווירה השכונתית הקרובה והמשפחתית משתקפת באופן מושלם בהקדשה שפותחת את הספר: "לזקנות של שכונת התימנים, שאהבו אותנו ללא תנאי עוד לפני שענינו לשאלתן 'הבת של מי את?'". ציטוט ששם על הבמה כבר מהרגע הראשון את הקשר הנשי הרב־דורי, שממלא תפקיד חשוב בספר. אף על פי שזהו ספר לנוער בוגר ורוב העלילה עוסקת בבני נוער ובעיותיהם, הגיבורות הנסתרות שלו הן דווקא חבורת הזקנות התימניות. הן המוקד של התעלומה, הן שהופכות את החיים למעניינים, והן אלו שאצלן שמור הפולקלור, שמור הכישוף.
לא במקרה שדים וכישוף הם האלמנט הפולקלורי שעומד במרכז הספר. ספרות פנטזיה היא באופנה עכשיו, לכן אלמנטים פנטסטיים יכולים להיות נקודת חיבור בין הנוער לבין המורשת של ארצות המוצא מהן הגיעו סביו וסבתותיו. "שדים הם הפנטזיה שלנו" אמרה יהודית קגן בראיון לישראל היום, קגן גם היא סופרת ששדים מככבים בכתיבתה לנוער בוגר, "רציתי לכתוב פנטזיה שתהיה יותר רלוונטית למקום הזה, פנטזיה יותר יהודית. וככה הגעתי אל השדים". ואכן, ספרה "חרשתא" (שתיים, 2024) מציג מגוון גדול של שדים הלקוחים מהמקורות היהודיים ומתעמק בטכניקה המאגית העתיקה והנשכחת של קערות השבעה, טכניקה שגיבורת הספר לומדת להשתמש בה כחלק ממסע הגילוי העצמי שלה והטרנספורמציה שלה מבת שירות לאומי תמימה למכשפה הנלחמת בשדים. כמו "חרשתא", גם הכול אודות סופי מנצל את הפוטנציאל הגדול שיש לשדים היהודיים ולטכניקות הזימון והגירוש שלהם כבסיס לסיפור פנטסטי רב תהפוכות עלילתיות, אך דווקא מהבחינה הזו נשארתי עם חצי תאוותי בידי. חבל לי שגרדוול לא הייתה נדיבה יותר עם הידע הפולקלורי שלה. רציתי ללמוד יותר על המסורות של תימן, על הקמעות, המרקחות והשדים, להכיר טוב יותר את חבורת הזקנות הססגונית ולהוסיף ולהציץ מאחורי הדלת ולגלות את המנהגים הסודיים שלהן. במקום זה, בשלב מוקדם יחסית בספר, סופי מנתקת את יחסיה עם סבתה האהובה. ובעוד חבורת הזקנות הולכת ומצטמצמת בנסיבות טרגיות, העלילה עוסקת בעיקר בבני נוער ובעיותיהם.
הספר נועד לנוער בוגר, ובפרט לבני נוער שיש להם משיכה לצד האפל של החיים. שכן במהלך הקריאה נחשפת הקוראת לשלל תופעות שנוהגים בימינו לתת להן "אזהרת טריגר": בעיות דימוי גוף, בריונות, גופות מרקיבות, תקיפה מינית, אלימות בבית הספר ומחוצה לו, ניסיון אובדני ועוד. זהו ספר מדמם וקודר, והגיבורה שלו היא נערה כועסת, עצובה, ומתוסבכת מאוד שעושה כמעט כל טעות אפשרית ופונה הרבה פניות שגויות במסע ההתבגרות שלה. בהקשר הזה הספר מזכיר יותר ספרי YA של ריאליזם קשה ואפל (Gritty Realism), כמו "כמה טוב להיות פרח קיר" (צ'בוסקי, 1999) או "שלוש עשרה סיבות" (אשר, 2007). אלו ספרים שתענוג הקריאה בהם נובע בין השאר מעודפות של זוועה סוחטת דמעות. אני מודה שאני עצמי, למרות החיבה שלי לאימה בספרות, מתחבר פחות לסוג כזה של קושי נפשי. קל לי בהרבה לרדת עם הגיבורים שלי לגיהינום ולחזות בייסורי נצח בבריכות של זפת רותחת, מאשר לקרוא על מישהי שחותכת לעצמה את הוורידים באולר. אף על פי ששרשרת האסונות שנוחתת על הגיבורה מזכירה מגמות עולמיות בספרות נוער בוגר, ייתכן שהיא לא מושפעת מהם ישירות. אין בה את אותה מידה של קולנועיות וגם לא את אותו מקצב נטפליקסי. סביר יותר שהמקור של הצרות של סופי הוא שיקוף של המציאות של שכונת התימנים בפרדס חנה בשנות השמונים. שכן, הספר לא רק מתרפק על הנוסטלגיה, השכונה מצטיירת בו כשכונה קשת יום, שחלק מהשכנים בה חיים חיי פשע. זו שכונה שבה חבורת בני הנוער נוהגים להסתובב באזורים של עזובה וגרוטאות, מחפשים את עצמם ומוצאים צרות.
כמוהם, הספר הכול אודות סופי הוא ספר שמחפש את דרכו, לא יושב בנוחות בשום ז'אנר. אף על פי שאני תופס אותו כספר פנטסטי אין בו התמסרות למופלא, וחלק גדול מהעלילה שלו ריאליסטי לחלוטין. מצד אחד הסבל של סופי אומנם קשור לשדים, אבל אפשר היה להחליף את השדים במשהו אחר, נורא אך ממשי, כמו התמכרות לסמים או מחלת נפש, ועדיין לקבל ספר שעומד בפני עצמו. מצד שני, היינו מפסידים משהו. אולי זה תמיד העניין עם שדים. נדמה לנו שאפשר לוותר עליהם, אבל הם שם מסיבה חשובה. קל יותר להבין את השיגעון בעזרתם, למצוא משמעות בכאוס. ואולי העניין הוא זה: הריאליזם לא מצליח להקיף את החיים. הגבולות של הריאליזם צרים מדי, הוא לא יורד לשאול, הוא לא מטפס לשמיים. מנעד החוויה האנושית זועק ליותר, למשהו מופלא ואיום מכדי להיות הגיוני. הריאליזם מאפשר להגיד הרבה אודות סופי, אבל לא את הכול. כדי לומר את הכול אנחנו זקוקים לשדים ולמלאכים, לגן העדן ולגיהינום, למבט שיכול להקפיא ולידיים שעולה מהן אש. אנו זקוקים להם כדימויים, כמטפורות, כמציאות נפשית, כהסברים ללא מוסבר. וגם אם אנחנו לא מוכנים לקבל אותם בשעות הערות, לא מוכנים לקבל אותם מצד ההיגיון, אנו מקבלים אותם באהבה בחלום, בקולנוע ובספרות.