במערכון הקצר של חנוך לוין "הקוסם" צופה ניגש אל הקוסם לאחר מופע ומבקש ממנו להדביק חזרה את אשתו, שנוסרה לשניים. הקוסם מסביר כי זה לא תפקידו לחבר את אשתו חזרה, את הקסם שלו הוא כבר עשה. "לנסר את אשתי לשניים גם אני יכול!" מפטיר בזעם הצופה, והקוסם משיב "אין צורך, אני כבר ניסרתי". הביקורת הספרותית בשנים האחרונות העוסקת בספריו של שמעון אדף לוקה בטקסיות דומה – מנסרת מבלי לחבר חזרה, מכריזה "אין להבין זאת" וחותמת את דבריה. ובפרפרזה על דברי הצופה הנרגש, "לא להבין את שמעון אדף גם אני יכולתי", יפטיר הקורא, לשם מה אם כן נדרשת הביקורת. מבקר הספרים תפקידו להבין, לפענח, להאיר, אך פעם אחר פעם מנסרים המבקרים את ספרי אדף ומסרבים לחבר.
על "אהבתי לאהוב" כתב יוחאי ג'ירפי בהארץ: "קורא שיבחר שלא להפוך בו ולהפוך בו אלא לקרוא אותו כאילו היה רומן, לא ימצא בו קצה חוט שיאפשר לו לקשור את השברים המרכיבים אותו לצרור אחד" (21.11.21). על "הלשון נושלה" כתב עמרי הרצוג בהארץ "הקריאה מלווה בתחושה שחלק מהותי בפאזל חסר, שההבנה של העולמות שמתוארים בו תישאר חלקית ופגומה, נאנקת במאמץ שווא להדביק את תודעתו של הסופר" (26.8.21). את הביקורת על גם בהארץ פותחת קרן דותן בדיון באי־המובנות של אדף, וכותבת "במשך חלק גדול מהקריאה ליוותה אותי תחושה שאני לא מבינה כלום. התקשיתי לתת פשר לפער שבין סתמיות האירועים המתוארים ובין הילת הסוד ששורה על הספר, כאילו הוא מתרחש למעשה במישור סמלי גבוה יותר, שאינו נגיש לי " ומציעה לסיום "אולי ההישג של הקריאה ב'גם' הוא לחיות עם האי־הבנה, עם הסוד, ולהותיר אותו סגור" (2.4.24).
בתגובה לחלק מהרשימות כתבה מוריה דיין־קודיש רשימה המוקדשת לנושא הזה – "אבל אנחנו כן מבינים: מסה על אי הבנה אצל שמעון אדף", ובה היא מצהירה "אני מתעניינת בפואטיקה הזו של חוסר ההבנה. מדוע שנרצה למקם את עצמנו בעמדת נחיתות? מדוע יש יצירות שאנחנו מרגישים שהן מדברות אותנו דווקא משום שאנחנו לא מבינים אותן עד תומן?" (אודות, גליון 18–19, 8.12.21). ורק לאחרונה פורסמה רשימה משתלחת וגסה של המבקר הוותיק רן יגיל, המתמקדת בהתקבלות של אדף וממעטת בטענות ספרותיות, ובה כתב על גם "לא ברור מה הוא רוצה, ואם ברור לא מובן למה זה חשוב" (סלונט, 28.08.24).
יצירתו של אדף נעה תמיד בין שני ממדים, לפחות – האחד של רצף העניינים הנגלה לעין והאחר של המרחבים הנסתרים המקיפים אותו, הרוחשים תחתיו ומצטלבים לאורכו. בחלק מהספרים כפילות זו מינורית וקו העלילה רציף. כך בספרים "קילומטר ויומיים לפני השקיעה", "כפור", "מוקס נוקס", "קובלנה של בלש". בספרים אלה תעלומה מלווה את מהלך האירועים ומייצרת רבדים נסתרים בעולם הדמויות, אך זו תעלומה עלילתית המתקיימת בכל ספר עלילתי. ביצירות אחרות כפילות הפנים של הדמויות פועלת בצורה עמוקה יותר על הטקסט ומייצרת עולמות מקבילים הפועלים בתוכו. כך ב"הלב הקבור", "פנים צרובי חמה", "ערים של מטה", "מתנות החתונה" ו"קום קרא". בקריאה בספרים אלה נפתחים חלונות לממדים נוספים שפועלים בטקסט, בין אם אלה ממדים פסיכולוגיים, מטפיזיים או של עולמות מקבילים. אך בספריו האחרונים אדף מעמיק את הפער בין העולם הנגלה לעולם הנסתר והקשרים ביניהם נדמים תחילה מרוחקים, לא ברורים, ורק לקראת תום הקריאה מתברר הקשר וצריך חזרה אחורה כדי להבין ולהתחקות אחר היחסים בין שני העולמות, כך ב"שדרך", "אהבתי לאהוב", "הלשון נושלה" והאחרון – גם. בספרים אלה בניית הספר מושתת על עיקרון פנימי של הדמויות שהוא סמוי תחילה מעיני הקורא, מתגלה לקראת הסוף ומשפיע על הבנת האירועים שקדמו לו.
העלילה הגלויה בגם נדמית כשגרתית ביותר מכל האחרונות. בסיפור נטול שמות, שהדמויות מוגדרות בו על פי התפקידים שלהן, מסופר סיפורה של האחת הבכורה, רווקה בת שלושים החיה עם הוריה. היא מתחילה לעבוד במשרד קבלנים מקומי, ובמקביל גם מלמדת את יפיפיית השיכונים את השפה השנייה (אנגלית, ככל הנראה). במקביל להם מתנהלים להם סיפורי אהבות לא ממומשות – של האחות הבכורה עם החובש, עם בן הנדבן שגדל איתה והתגרש מחברת ילדות שלה, ובין טכנאי המחשבים ליפיפיית השיכונים. במשפחתה אחיה, בן הזקונים, משורר צעיר משרת בצבא, ואחייניתה, בתה של האחות האמצעית, מבלה בביתם תדירות.
מלבד השימוש בשמות תואר במקום שמות פרטיים ההתרחשות נדמית פשוטה ורגילה – האחות הבכורה נחשפת לתרמית במקום עבודתה, היא מנהלת את גישושי החיבה הבלתי ממומשים ופוגשת בחייהם החדשים של דמויות מילדותה ביישוב הקטן. רק מנורה אחת שנקנית בחנות מתנות מקומית מכניסה הבזקים של פלא מסתוריים אל תוך חייה. תחילה, תחת אורה של המנורה, שהוחלפה בעבור קווצות שיערה של האחות, היא שומעת את הקולות הבוקעים מהספר שהיא קוראת: "היחס בין קרינת המנורה לתכונה בספרים כמוהו כיחס שבין חום וריח, כפי שחום מעודד ניחוחות לפרוץ, וקור מדמים אותם" (עמ' 83). נוסף על כך, המנורה משנה את מרחב הבית שסביבה – הדלתות גדלות ומתכווצות, איברי ראייה מופיעים על זגוגיות, לחשים רוחשים, וגרונה של האחות הולך ובוער בכל פעם שכזאת וחום דולק בה. אך תפקודה של המנורה על הלך העניינים נותר עלום עד החלק האחרון של הספר, והעניינים מתנהלים לכאורה כבשגרה, מלבד הבלחות פלא מסתוריות.
קל לפספס זאת במהלך הקריאה, אבל במבט לאחור מתגלים הרמזים, כשלבסוף מתגלה כי האחות הבכורה מטיילת בין זמנים שונים בחייה, מבלי שהיא מודעת לכך. זה קורה באחד הלילות, כשזכוכית המנורה מתאדה מרוב חום, האוויר סביבה מתבהר והיא קמה ויוצאת החוצה, ומפליגה בנהר המוביל אותה אל עיר שהיא "מטמון של השכלה, מבצר של דעת ועיון" (עמ' 260). שם היא מוצאת חבורת נשים הדנות ב"מחזור האגדות על בן הזקונים", אשר בחר להיות "נוטר עולם התופעות". היא ממשיכה לשוטט ומגלה את "מפעלות האחות הבכורה", המגוללים את סיפוריה השונים ושלל האפשרויות להתפתחותם. מתברר כי מטרת העיר היא לחקור ארכיטיפים וסמלים הקוסמיים המתבטאים במשפחה המדוברת. נקודה זו מסבירה את הבחירה בשמות תואר לאורך הספר – הדמויות מבטאות ארכיטיפ גדול, סמל לישויות כלליות שאינן מסתכמות במעשים הקטנים של חייהן.
מביקור זה היא חוזרת אל העולם המוכר לה, אך פוגשת בהמשך את בן הזקונים ליד הפיקוס הקדוש שניטע עם הנחת אבן הפינה של היישוב. שם הוא מספר לה את כל תולדות חייה שלא זכרה או הכירה לאורך הספר. כשהיא חושבת שהוא אמור להיות בבסיס, הוא עונה "זאת התקופה שאנחנו נמצאים בה? אני עדיין חייל בהווה שלך?" (עמ' 303). מהשיח הזה אנו מבינים כי דמותה של האחות הבכורה באה והולכת בין זמנים שונים בחיי המשפחה. מסתבר כי היא מבקרת את בתה של האחיינית שלה, שכבר הספיקה לשנות את מינה, להיכנס להיריון ולנטוש את בתה אצל הוריה – האחות האמצעית ובעלה. הנינה הקטנה הדאיגה את משפחתה כשדיברה על האחות הבכורה שכבר מתה, "היא סיפרה להם שאת מבקרת אותה, מדברת אתה […] היא אמרה שאת חיה מאחורי הזכוכיות, ולפעמים, בחשאי, את נחלצת מבין הבבואות, חוצה את המחסום" (שם). בדיעבד, זה מחזיר אותנו אל מפגש אקראי של האחות הבכורה עם האחיינית, אי שם בעמ' 130, כשהאחיינית אומרת לה "את לא זוכרת טוב, אמרה האחיינית, זה בגלל הזכוכית, לא תמיד את נשארת. אפילו שאני קוראת לך, את לא באה." בן הזקונים מגלה לה כי כל האירועים שהיא חווה מתקיימים לאחר שהיא נפטרה, "שם, בשירותים, עם הנגיף שפעת שנטפל לשריר הלב שלך" (עמ' 306). ידיעה זו זורקת אותנו אל התיאור של הנגיף המתיישב על לבה של האחות המתואר כ־200 עמודים קודם לכן: "הנגיף המתנחל בשריר הלב, ואז רעלת הערפל החמקמק הנפרש בינה ובין כל אהוביה […] היא שכובה על הרצפה, וקר לה, בעונת הקפיאה, בנעים שבחודשים, חום הבשר דולף, העור גבשושי, גווילי, ועיניה לטושות, באין תנועה, אל סאון המשפחה" (עמ' 120–121). קשה שלא למתוח קו בין דמויות האחות הבכורה ובן הזקונים לבין אדף עצמו ואחותו אביבה, שנפטרה גם היא מנגיף בלב ומותה מתואר בצורה דומה בספר השירה "אביבה־לא" שכתב אדף בעקבות מותה.
כעת, כשאנו מבינים את הרקע הפלאי של ההתרחשויות, אנו יכולים לחזור אחורה, אל מרחבי הקריאה הסדירה שאינה מכירה בקפיצות בזמן, ולראות את הרמזים למצב זה. נקודות האחיזה בזמן הם האמצעיים הטכנולוגיים המשובצים לאורך ההתרחשות, שמצליחים לרמוז על הקפיצה בזמנים. הספר נפתח בשלג היורד על היישוב. אב המשפחה, הצופה בחזאי החדשות, מתפלא על ההתרגשות מהשלג: "מוציאים את האנטנה מהשקע ויש כמה שלג שרוצים בטלוויזיה" (עמ' 7), כאותן טלוויזיות אנלוגיות שנמצאו בכל בית בשנות השמונים והתשעים. לאחר מכן שיחה מתקבלת בטלפון הביתי: "השפופרת על כנה, החוגה מונה בחשאי ללא הרף את הספרות אל העולם" (עמ' 10). זו טעות במספר, והאחות שואלת אם האיש מתקשר מחוף הים. "איזה חוף ים בראשך? ראית פעם טלפון על הים?" הוא משיב. בקריאה השוטפת אפשר אולי לפספס זאת, אך יש כאן פער בין הזמנים, בין הזמן שיש בו טלפונים סלולריים המגיעים אל חוף הים, ובין הזמן שבו טלפון ביתי מונע באמצעות חוגה. בעמודים הבאים מופיעים משחקי טלוויזיה ומחשבים ראשונים, שהם "שיא הטכנולוגיה" אחרי שהאחות נהגה להקליד עד אותה נקושה על מכונת כתיבה. אך בקטע העוקב, כמה עמודים בודדים לאחר מכן, שולפת אחת הדמויות מכשיר גלקסי 9S פלוס, והאחות הבכורה עומדת מולו תמהה ושואלת מה זה: "הוא שלף מכיס המעיל מלבן זכוכיתי, כסוף, שנדלק בכף ידו." – כך חווה זאת האחות, "נוגה ענוג, וצל, נוספו לפניו. הוא טבל את אצבעו במלבן הזוהר והעביר אותה לאורכו" (עמ' 24). רק לאחר הבנת קפיצת הזמנים אנו מבינים את הפערים הטכנולוגיים בין שתי הדמויות. כשהאחות עוברת בצומת הפיקוס, אותו הצומת שפגשה בו את בן הזקונים בסוף הספר, התמוטט חצי מהעץ על הרמזור. אך היא לא מכירה את הרמזור הזה: "ממתי יש שם רמזור, תהתה היא" (עמ' 28). שתי פסקאות לאחר מכן היא כבר בבית, מחייגת בטלפון הביתי מתוך ספר דפי זהב שהונח לצידו. ותוך כדי שהיא מחייגת בחוגת הטלפון, בפסקה הבאה, אנו נוחתים במרחב אחר לגמרי – כשהיא חושפת את החובש שפגשה. ופתאום הוא לבוש בגדי חלל, בתוך חללית הנוחתת נחיתת אונס ומנועיה מתרסקים: "בעל כורחם נדחקו הנוסעים מבעד חריץ היציאה, ירדו בכבש. גלוחי ראש, עירומים. הנקבים שהותירו מחטי ההזנה בבשרם שתתו נוזל צמיג" (עמ' 30). תחילה נדמה שמדובר בדמיון מופרז של האחות, אך במבט לאחור מתבהר כי זהו העתיד המוחלט, שהיא פולשת אליו באותו רגע.
חוסר המודעות של האחות למצב הוא המייצר את הקריאה חסרת הבהירות של הקורא, הדורשת ממנו לחזור ולקרוא את הספר מחדש, פעולה הנדרשת ברבים מספרי אדף ומעידה עדות נוספת על טיבם. רק לבסוף, כשהאחות נחשפת למרחבי הזמן השונים, גם הקורא מבין את שהסתתר בקריאה. עיסוק ברוחניות, טכנולוגיה ובמדע בדיוני שזורים בכל ספריו של אדף, לעיתים הם נמצאים בחזית ולעתים ברקע. כידוע, המדע הבדיוני מתאפיין בבניית עולמות בעלי חוקיות עצמאית וחדשה, ופענוח ההרכבה הייחודית של העולם המתנהל בצורה שונה מהמוכר לנו הוא חלק מהותי בקריאה. זוהי אחת מהמסורות שאדף פועל בתוכן, והקוראים נוטים לשכוח זאת. אדף כותב את שהוא אוהב, את שמסקרן ומאתגר אותו, וההתכה בין עולמות מדע בדיוני, סמלים מיסטיים, המצאות טכנולוגיות והקשרים מיתולוגיים ומקראיים מייצרים בכל פעם הרכב ייחודי של מרחבי משמעות. יחד עם סגנון הכתיבה של אדף, המטעין התרחשויות פשוטות ברבדים של משמעות, ומצלול, נוצרת קריאה גדושה ופעילה. עבור רבים זוהי ספרות במיטבה, עבור אחרים זהו גודש רב מדי. במקרה שלי, המפגש הראשון שלי עם ספר של אדף, "פנים צרובי חמה", הותיר אותי המום. לא ידעתי שאפשר לכתוב ככה. מפגש זה שלח אותי לקריאה של שאר הספרים וצלילה אל תוך העולמות המופלאים והייחודיים שאדף מייצר בספריו. גם מנסה להיות הספר הכי שגרתי ו"רגיל" של אדף – חיי משרד, חיי עיירה, חיי אהבים המתנהלים להם בדרכם, אך בו בזמן גם נשללת הרגילות הזו ונשלחת אל מרחבי האינסוף. "סף הפלא" מזמין אותנו להיכנס או להישאר מחוץ לעולם הייחודי הנפרש בפנינו. כשהסף הנחצה, קשה למצוא חוויה ספרותית מסעירה ומתגמלת כמו זו המוצעת בספריו של אדף.
