"לפני שנפגשו, לה ולו שמעו אחד על השניה. / לה ידעה שלו נוסע לכאן / ללמוד תיאטרון / הוא שמע שהייתה עוד אחת, / כנראה היא, / שנוסעת גם היא / ללמוד תיאטרון" (עמ' 11). לאה מאואס ודיאגו רוטמן עלו לישראל מבואנוס איירס כדי ללמוד תיאטרון בישראל. הם נפגשו בתל אביב: "הוא פגש אותה / בפעם הראשונה / בבניין של סטודנטים / מהגרים / ברחוב ברודצקי / בעיר הנמל." (עמ' 14). סיפורם פותח את הספר שהוציאו לאחרונה ומתאר בשורות קצרות, שנשמעות כמעין אגדה, את סיפור הזוגיות והיצירה המשותפת של הזוג, שהפך לקבוצת סלה־מנקה, שהפכה לקולקטיב, ובהמשך למשפחה. בפתח הספר מספרים מחבריו שלכבוד עשרים שנות פעילות של הקבוצה, הם קיבלו תמיכה להוציא ספר שיספר עליהם. את הספר הם בחרו להקדיש לילדים (שלהם): "ניתן להם במתנה משפטים בין השורות, רמזים מהפסקול של היומיום, סודות שרק הם יוכלו לפענח […] ניתן להם במתנה את הפער שבין הסיפור לחיים".
במובנים רבים התחושה בקריאת הספר היא שהוא רק נחזה לספר ילדים, אך ככל שנכנסים לעומקו ולקריאה בו נראה כי כלל לא מדובר בספר לילדים. כלומר, לפחות לא לילדים כפי שבדרך כלל כותבים אליהם. אולי זה מכתב לילדיהם שלהם לכשיגדלו, אולי לילדים אחרים שהוריהם מבקשים להציע להם את המרדנות במוסכמות. ואולי למעשה לילדים שהם כבר גדולים ומבקשים בכל זאת להביט על הדברים מתוך עיניים ילדיות, ולראות דרך המילים ומעבר להן.
חלקו הראשון של הספר הוא כאמור הסיפור של לו ולה, והוא אכן נחזה להיות סיפור לילדים: "והם ישנו ליד פסנתר כנף / אהבו, / נפרדו, / חזרו, / התקשרו, / נסעו, / היו קולות / לה הייתה בהיריון / על הבמה בניסן / ואכלה מלפפונים חמוצים. / לה הייתה יפה וההיריון מדומה, / ולו ידע שאהב את לה" (עמ' 18) או בהמשך: "לה הפכה למלכה. / בגרביונים על הראש / ועל הזרועות /
היא סיפרה / את סיפור נדודיה" (עמ' 20). מלכים ומלכות, הרפתקאות, מסעות בין מדינות, תחפושות ומשהו שנותר שבור במידע. הסיפור המסופר נשאר קשור בחוטים דקים של ביוגרפיה אך נוספים לו גוונים של סיפורי אגדות וסיפורי עם שעוברים מהורים לילדיהם (כזה שמספרים לפני השינה), כלומר דברים שכתיבה לילדים מאפשרת. הסיפור הוא סיפור אישי לכאורה, ואולי באמת את הסודות המשפחתיים רק ילדיהם שלהם יוכלו לפענח. אך כלל לא בטוח שנדרש להבין את שפת הסתרים האישית כדי להיכנס אל הסיפור, להפך. ישנו הסיפור האמיתי הביוגרפי המשפחתי, וישנה הגרסה האגדתית שמנכיחה את הפער שבין הסיפור לחיים, אך גם מרחיקה את האישי ומהווה שער לקוראים מהצד להיכנס בדרכם פנימה לעולם של סלה־מנקה.
הפניית תשומת הלב בפסקה הראשונה לפער שבין הסיפור לחיים, יכולה לשמש את הקוראים כעצה טובה לקריאה בספר הזה. על פניו הפער בין ספר, לא ארוך, בעברית, לבין 20 שנים של הופעות על במות ומרחבים שונים נראה עצום. אך הוא מצטמצם בקריאה, באמצעות השזירה החכמה של הטקסטים בספר. נדמה כי המחברים חיפשו את הדרך להפוך פרפורמנס לספר כתוב וכרוך. הם עשו זאת באמצעות הבחירה לכתוב "כאילו" לילדים, לקחת 20 שנים של פעילות משותפת ולספר אותה בכלים של ספרות ילדים. כך הם מצאו דרך להתמיר משהו רב־ממדי לדו־ממד, למילים על דף, בליווי ציורים מעטים בגווני כחול וצהוב (שגם הם רק מסמנים את קווי המתאר, ומשאירים מרווחים רבים). כאשר הקורא פוגש ומזהה את המרווחים האלו, את המקומות השבורים, לא נותרת ברירה אלא לקרוא באמצעות הדמיון, לדמיין את הדברים מוקראים על במה, לדמיין את הדמויות ואת הקסם. כך למשל, על כריכת הספר מופיע ציור שנקרא "סלה־מנקה בנהר בטימישוארה". בציור שפרטיו רועדים כתמי צבע, אפשר לראות כמה דמויות לא מזוהות, על סירת ברבור לבן גדולה, ששטה על מי נהר ירקרקים, ברקע עצים גדולים, גשר אבן וחלקי מצודה עתיקה. ביקור ברומניה מוזכר גם בסיפור הפותח את הספר, ואולי אז הם הגיעו לעיר טימישוארה: "ברומניה חיפשו את בעלי המפתחות, / את הכמרים / והקוסמים / שיפתחו להם את / כנסיות העץ המצוירות" (עמ' 28). זוהי דוגמה טובה, שכן במקום לקחת צילום מאחת ההופעות או דימוי חדש, הם בחרו לקחת רגע מההיסטוריה שלהם ולהעביר אותו במעין פילטר אומנותי, כציור. והציור, כדרכם של ציורים, ודאי ציור שאינו מדויק אלא בעל אלמנטים יותר אימפרסיוניסטים, משאיר מרווח רב לצופה ומכניס את ממד הקסם למסע אל המצודה בתוך הברבור. נראה שבכך הספר מצליח לכרוך בו משהו מפעולתם של הצמד: לקחת את היום־יום, להכניס אליו את הממדים של הסיפור ושל הדרמה התיאטרלית.
הבחירה לעסוק בפער שבין הסיפור לבין החיים היא לא בחירה מקרית. אפשר לקרוא אותה כמופע של ההתעקשות על ההתנגדות. כלומר — הסירוב להכיר במציאות כמו שהיא והמסירות לשינוי הסיפור. זהו מאפיין מרכזי של עבודת הקבוצה לאורך השנים, והוא נרמז בחלקו הראשון של הספר אך נחשף לקוראים ביתר שאת בחלקו השני של הספר (מעמ' 43). חלק זה של הספר כולל קטעים נבחרים מהרפרטואר של קבוצת סלה־מנקה, חלקים מיצירות שונות ומונולוגים מפעילות הקבוצה לאורך השנים. את הרצף פותח "הרהוריה של מלכה בגלות", קטע מתוך המופע הראשון של הקבוצה יחד בישראל, משנת 1999. בפתח המונולוג הראשון נמסר לנו שהמלכה טילסובנה "משחקת את משחק העיצורים. היא מאבדת את התנועות. היא טועה. היא עוצרת. היא מתחילה מחדש". לכאורה, נשמע כמו משחק ילדים, אך כאשר היא מתחילה במונולוג עצמו, כבר במילה השישית המוות נגלה, רחוק מרחקים עצומים מעולם הילדות: "הו, חו־חו, / כה מעט לעשות. / קבורה אחת / אולי, או שתיים". במונולוג השני מספרת המלכה טילסובנה: "הייתי אז בת חמש. / היה זה הניסיון / הראשון שלי בהפלת / מלכויות" (עמ' 46). הטקסטים האלו הם לא טקסטים שיועדו לילדים כנראה, אך השזירה שלהם יחדיו, דרך דמות המלכה ממשיכה את הקו האגדתי של הספר, שמקפץ הלוך ושוב בפער שבין הילדים למבוגרים.
יתכן גם שהמחברים עדיין משוחחים עם ילדים או עם ילדיהם שלהם, אבל בכל מקרה הילדים בספר הזה הם לא ילדים רגילים. אלו ילדים שבגיל חמש מנסים להפיל מלכויות, ילדים שמדברים איתם כאל מבוגרים. גם הדמויות שמגיעות לאחר המלכה הן דמויות כאלו, שוברות מוסכמות, עקשניות ומיוחדות. למשל המשורר הפורטוגזי ז'ואאו דלגדו, שהיה גם הוא מהפכן שהתנגד למשטר, ולבסוף אף נעלם בתקופת הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה, ואומר: "יום אחד הפרחים יתקוממו / ויתיזו את ראשיהם של הגננים" (עמ' 61). סדרנית בית הקולנוע היא שומרת סף: "פעם הייתי שומרת / ושומרת על עצמי / היום אני מסדרת / שומרת על הסף" (עמ' 95). אך, גם שומרת הסף אצל סלה־מנקה היא רדיקלית למדי, ויום אחד היא מחליטה לפעול: "ניתקתי את מערכת הסאונד / למען העלאת המשכורת / שיניתי / את סדר הסלילים" (עמ' 98). יש מה ללמוד ממנה, למבוגרים המבקשים להתנגד, אבל גם לאלו המבקשים לספר לילדיהם על דמויות לא קונבנציונליות, אחרות, לספר התנגדות באמצעות ההתנגדות עצמה. גם כשהוא מסופר לכאורה לילדים — סיפורה של הקבוצה עוסק במורכבות של היצירה והעבודה בעיר הזו, ובכלל באדמה הזו, ובהתעקשותם להתנגד לקיים. הם מספרים למשל על הפעם שהם "הגיעו לכפר / שהיה של אחרים / והקימו בית בבית / שהמדינה לקחה / מהאחרים, / ובכפר בנו סיור / שיספר את כל הסיפורים / המודחקים / והנמחקים, / על מה שמסתתר / מאחורי הפסטורליה" (עמ' 32). העבודה בעיר ירושלים, במרחבי התפר, והעיסוק במורכבויות שהישראליות דוחקת הצידה ואף מסתירה, מבקשת שלא לדבר עליהן. זוהי בחירה אמיצה ולא ברורה מאליה, כפי שגם אומרת המלכה טילסובנה: "אני עומדת במרכז / כדי לעבור לשוליים. / אני / עוברת / לשוליים" (עמ' 47).
באחת מהערות השוליים היחידות בספר (עמ' 18) מתגלה כי פירוש השם "סלה־מנקה" הוא "חסרי אולם". הספר הזה הוא הדוגמה המובהקת ביותר לחסרי האולם, למי שמכניסים את הפרפורמנס לכל מרחב, לחדרי הבית, לאולמות גדולים וקטנים, לרחובות העיר — לספר. הנדודים, המרחבים השונים של היצירה, מקבלים לכאורה מקום קבוע בדמות ספר, אך גם היא נודדת, בין קריאות, בין דמיון, בין הילדים שלהם שיקראו את הספר בליל שלג, לבין המבוגרים שיכולים לנדוד לממד אחר, של מלכות ומלכים של אגדות ושל קסם, למרווח שבין המציאות לסיפור, ולמרוד קצת.