במרכז ספרו הפיוטי של גסטון בשלאר ניצבת להבתו של נר. כבר בראשית תהליך הקריאה לא יכולתי שלא לתהות אם מטפורה זו של להבת הנר דעכה עבורנו, הקוראים העכשוויים. בדומה למתרגמת הספר מור קדישזון, שגם כתבה את אחרית הדבר, הרהרתי בכך שהאש, הלהבות והנרות כמעט שאינם נוכחים עוד בחיינו החשמליים, מלבד אולי בשריפות או בספא. האש אינה משמשת אותנו עוד לחימום, לבישול ולתאורה – החשמל ייתר אותה. כבר בימיו של בשלאר, הפך הדימוי של המשורר או הפילוסוף המהרהר על משמעות הקיום, לבדו, בשעת לילה מאוחרת לאורה של להבת הנר, לנוסטלגיה רחוקה, כמעט ספרותית. האם עודנו מסוגלים לראות בלהבת הנר מטפורה או דימוי שרלוונטי לחיינו? עליי להודות כי האש היחידה שעודני פוגשת בחיי היום־יום שלי היא זו שמדליקה את הסיגריות שליוו אותי במהלך הקריאה בספר ובזמן הכתיבה של ביקורת זו; אש שמסמלת את חלוף הזמן, הדעיכה והמוות לא פחות מלהבתו של הנר.
גסטון בשלאר, פילוסוף צרפתי שפעל בחציה הראשון של המאה ה־20, עסק בפילוסופיה של המדע ובחקר הפואטיקה. הוא הקדיש שנות מחקר רבות לדימוי הפואטי, נושא שהוא דן בו גם בלהבתו של נר, הספר האחרון שפורסם בימי חייו. כפי שנכתב בתחילת הספר, בפסקה המוקדשת לביוגרפיה של המחבר, ״בהסתמך על קריאה פנומנולוגית בטקסטים ספרותיים, [הוא, אב"מ] פיתח מטפיזיקה של הדמיון הרואה בו אחד מכוחות הרוח העמוקים בחיי האדם״. בספר הנוכחי בשלאר קושר בין הדמיון, אותו כוח עמוק בחיי האדם, לבין האש, אחד מארבעת היסודות הקוסמוגניים הבסיסיים בעולם, יסוד שחזר אליו פעם אחר פעם בעבודתו ובספריו. לטענתו, ״מבין כל הדברים בעולם המזמנים חלימה, הלהבה היא אחת מיצרני הדימויים הגדולים ביותר״ (עמ׳ 9).
אין זה ספר פילוסופיה או מחקר ספרותי גרידא. כפי שמציין בשלאר בהקדמה, ״בספרון זה שכולו חלימה פשוטה, בלא כובד משקלו של שום גוף ידע ומבלי לכבול עצמי לשיטת מחקר אחת ויחידה, אני מעוניין להראות […] איזו התחדשות עוטה החלימה אצל חולם המתבונן בלהבה אחת בודדה״ (עמ׳ 9). אכן, בכל פרק ופרק, בכל עמוד ועמוד, נע בשלאר בחופשיות בין פניה השונות של מטפורה זו. בדומה לחולם המהרהר לאורו של נר, שקוע במחשבותיו, הוא אינו עוקב אחר מהלך בנוי ומוקפד, אלא משוטט בין אזכורים תרבותיים, ספרותיים, היסטוריים ופילוסופיים שונים ומגוונים הקשורים ללהבתו של הנר.
אחת מן ההשוואות המעניינות שעורך בשלאר היא ההשוואה בין להבת הנר הדועך לשעון החול. שני הדימויים מסמלים בתרבות המערבית את הזמן האנושי החולף, אך בשלאר מבחין ביניהם. שעון החול הוא סמלו של הזמן הכבד, של הזמן שצונח מטה. לעומתו, להבת הנר אינה מסמלת רק את חלוף הזמן, אלא היא הדימוי שמחבר בין החיים למוות, שני הניגודים המובהקים, הדיכוטומיה הבסיסית ביותר בתרבות המערבית. האש שמסמלת את החיים מאכלת את עצמה בלהבת הנר, את מה שמאפשר את קיומה. בלהבת הנר, ״חיים ומוות ניצבים […] בטבעיות זה לצד זה״ ומתמזגים יחדיו בפועל ״לדעוך״ (עמ׳ 29–30). כך, למעשה, להבת הנר היא דימוי קרוב יותר לחוויה האנושית מאשר שעון החול, שכן היא אוצרת בתוכה לא רק את חלוף הזמן, אלא גם את הדעיכה של החיים אל תוך המוות; לא שני ניגודים אלא שני כוחות המאוחדים יחדיו. לכן, גם אם המטפורה של להבת הנר אבדה מהרגלי היום־יום שלנו, עודנו מסוגלים להבין את משמעותה. משמעות הדעיכה וההתקרבות האיטית של החיים אל המוות רלוונטית לחיי האדם באשר הוא אדם, בכל זמן ובכל מקום. נוסף על כך, בהבחנה זו בין להבת הנר לשעון החול אפשר לראות את הסיבה שבשלה טוען בשלאר בפתיחת הספר כי הלהבה היא היצרן הפורה ביותר של מטפורות ודימויים. להבת הנר הדועך, בעצם היותה מיזוג בין שני הניגודים הבסיסיים ביותר, מכילה את טבעם של הדימוי והמטפורה כאמצעים פואטיים הממזגים בתוכם שדות סמנטיים שונים או אף מנוגדים.
אף על פי שבשלאר אינו נוגע בתחום זה, גם בתולדות האומנות מסמל הנר את חלוף הזמן והמוות הקרב. הנר מהווה אחד מסמליה של סוגה חשובה באומנות שמקורה בציורי טבע דומם הולנדי מן המאות ה־16 וה־17, הווָאנִיטָאס (Vanitas). הוואניטאס הם ציורים ריאליסטיים בצבעי שמן שמתארים סמלים שונים של הדעיכה ושל המוות הקרב, כגון נרות נכבים ופירות נרקבים. סוגה זו מבוססת על פתיחתו של ספר קהלת: ״הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל״ (קהלת, א׳: ב׳). ׳). השם "ואניטאס" נובע מן התרגום ללטינית של פסוק זה: “Vanitas vanitatum omnia vanitas”. באמצעות תיאורים של טבע דומם ויומיומי אנו נזכרים במוות הקרב, Memento mori.
כך, הן הסוגה האומנותית והן בשלאר משתמשים בלהבת הנר הדועך כמטפורה למוות הקרב, לחיים המכילים בתוכם את המוות כבר מרגע הלידה או הדלקת הפתיל. המטפורה, הדימוי והסמל – וכל השפה הפואטית – שואבים מן העולם הגשמי, הממשי וההיסטורי, אך באמצעות הדמיון מפנים את המשורר והפילוסוף הלאה, אל המחשבות, אל האנושיות ואל החלומות. קדישזון, באחרית הדבר שכתבה, מתמקדת בדרכים שבהן הספר מחבר את הקורא חזרה אל הטבע, אל היסוד הבסיסי של החיים, אל העבר, אל האש. עם זאת, לדעתי, החזרה אל מחזור השעות הטבעי שמציינת קדישזון, איננה מרכז הכובד של הספר. הרי גם הנר הוא יצירה מעשה ידי אדם. הפילוסוף שדן בו בשלאר יושב ער בשעות הקטנות של הלילה, ער לאור נר; הוא אינו קם עם זריחת השמש והולך לישון עם שקיעתה. בעיניי, דווקא הדימוי הפואטי והמטפורה הם שמרתקים את בשלאר. לדידו, ״בתוך הלהבה, הפילוסוף פוגש בתופעת מופת, תופעה של הקוסמוס, דוגמה של האנשה […] כיוון שמתבוננים בה, היא מטפורה של אצילות אנושית. כשאנחנו מתבוננים במציאות אנחנו הופכים אותה למטפורית״ (עמ' 34). להבת הנר משמשת למעשה את בשלאר כדי לדון במהותם של המטפורה והדימוי, בטבעם ובדרך שאנו יוצרים אותם. היסוד האנושי הוא שמעניין את בשלאר, לא החזרה אל הטבע. המשורר מתבונן בלהבה וחולם על נושאים המעסיקים את האדם; ״הלהבה אינה עוד מושא התבוננות. היא הופכת למושא פילוסופי […] הלהבה עבורו היא עולם הנוטה אל עבר ההשתנות. החולם רואה בה את הווייתו שלו […] כך הפילוסוף יכול לחלום על הכול […] כאשר הוא חולם על העולם אל מול הנר שלו״ (עמ' 36).
כך, להבת הנר היא רק נקודת המוצא. תוכלו לקרוא ספר פיוטי זה לאורו של נר, לדמיין עצמכם כפילוסוף או משורר מן המאה ה־19, החולם והמהרהר על מהות החיים בבדידות עליית הגג שלו. לחלופין, תוכלו להרים ראשכם מן הספר מפעם לפעם כדי לחפש אחר מטפורות ודימויים משלכם שיסמלו עבורכם את חלוף הזמן ומשמעותו, שכן ״בזכות רחשי הידידות שחשים המשוררים כלפי הדברים […] אנו זוכים להתוודע אל אלומות הרגעים הללו המעניקים ערך אנושי לפעולות חולפות״ (עמ׳ 90).
