בשנים האחרונות העיסוק במין ובמיניות זוכה לפריחה חסרת תקדים בישראל. מה שהחל כרחש בקבוצות סגורות בפייסבוק, באתר הספרים "אינדיבוק" ובדרישה הולכת וגוברת לרומנים רומנטיים־ארוטיים (מתורגמים בדרך כלל), התפרץ מעל לפני השטח ב־2017 עם פרסום הספר ערות (ידיעות ספרים, 2017) שערכה תמר מור־סלע, ובו 23 מונולוגים של נשים המדברות בפתיחות על מיניותן ועל גופן. הספר היה לרב המכר הגדול של אותה השנה, ועורר דיונים סוערים, אירועים ותגובות מעל כל בימה אפשרית: לראשונה המין היה למוקד העניין של היצירה, ולא רק היבט נלווה לה או רקע בתוך מערך שלם של עלילה. אך הסערה שסבבה את הספר לא הייתה נעוצה רק בעצם הדיון הפתוח במיניות בכלל ובמיניות נשית בפרט – נושא מושתק למדי בציבוריות הישראלית הפוריטנית, אפילו במאה ה־21 – אלא בכך שהנשים המספרות היו בעצמן ישראליות, אמיתיות, ולכן קרובות מאוד. העובדה שחלק ניכר מהנשים הופיעו בעילום שם לא רק שלא החלישה מהעניין שעורר הספר, אלא הובילה לתחושה שהקולות המספרים יכולים להיות שייכים "לכל אחת" – חֲברה, אחות, אימא ואפילו סבתא. בדיעבד, ערות היה למפץ הגדול שייצר את השיח הפומבי על מיניות בישראל. מספיק לציין שבעקבותיו יצאו שתי אסופות מונולוגים של גברים על מיניות: זקופים (מודן, 2020) שערך יוסי אשור, ומתעוררים (ידיעות ספרים, 2020) שערך רון דהן; וכן שתי סדרות דוקומנטריות של "הוט": ערות וערים (שבהם הדוברות והדוברים ניצבים בפנים גלויות מול המצלמה).
אל מול השפע הזה של שיח המין והמיניות ששטף את ארצנו, בולטת בהעדרה הפרוזה העברית (בשירה המצב מעט אחר). מן המפורסמות הוא שגם בימינו אנו הפרוזה שנכתבת בעברית ממעטת לעסוק במין בישירות. ללא ספק אותה פוריטניות צברית שהוזכרה כאן קודם נתנה את הטון בעניין זה, וכן העובדה שישראל היא מדינה קטנה ומשפחתית. אולם סיבה מרכזית נוספת היא העברית עצמה, שלמרות היותה שפה דבורה ויומיומית, מוסיפה לשאת את מטעניה כלשון הקודש והמקרא. האפשרויות, אם כן, הן או ביטויים גבוהים ונמלצים או סלנג בוטה ונמוך. לכן על פי רוב אלה שמנסים לכתוב בעברית על מין ועדיין להיוותר בתחומיה של "הספרות היפה", נופלים, לעיתים קרובות, למלכודת הדבש של ציטוט מתוך שיר השירים; אחרים מעדיפים – כמו בסרטי הקולנוע של פעם – להחשיך את "המסך" הספרותי ולרמוז על ההמשך מבלי להיכנס לפרטים; ואלו שכן מעיזים, לרוב מקוטלגים כפורנוגרפיים או נחותים. כך נוצר פער בין חייהם של דוברי העברית, אשר עושים סקס וגם מדברים עליו, ובין הפרוזה העברית שאותה הם קוראים. הפער הזה הלך והעמיק ככל שהעיסוק במין ובמיניות הפך מרכזי ומפורש במיינסטרים הישראלי, אך נותר שולי ומעומעם בשדה הפרוזה המקומי.
את הפער הזה מבקשת כעת למלא ולתקן האנתולוגיה סקס. מבית הוצאת תשע נשמות, בעריכתם של ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואוריאל קון, הכוללת 26 סיפורים קצרים, שכולם נכתבו בידי כותבים וכותבות עכשוויים – ובעברית (שלא במקרה, מור־סלע ודהן נמנים עימם). ההכרזה על תפקידה זה של האנתולוגיה, כממלאת הפער ובעיקר כמתקנת שלו, נוכחת לא רק בשם הקצר והפסקני שנבחר לה, שלא מותיר מקום לספק ביחס לתוכנה, אלא מופיעה גם בהצהרה שעל גב עטיפת הספר, לפיה האסופה "מנסחת פואטיקה של מין ומיניות בספרות העברית בשנת 2021". זוהי מטרה ראויה מאוד, אך גם יומרנית ובומבסטית במידת מה; ולכן השאלה הניצבת בפתח הקריאה היא האם האנתולוגיה אכן מצליחה "לנסח פואטיקה" כזו, כלומר להרחיב את המנעד של הספרות העברית ולייצר מעשה אומנותי מקורי בתוכה בכל הקשור במין. ובכן, התשובה היא כן ולא. בעוד שהספר כולל כמה סיפורים טובים ואפילו מצוינים, הוא מכיל יותר מדי סיפורים לא מוצלחים. ישנן, לדעתי, שתי סיבות מרכזיות שמובילות לאי ההצלחה הזו. הסיבה הראשונה קשורה באתגר האינהרנטי בכתיבה על מין, ולא רק בעברית; הסיבה השנייה, הנגזרת ממנה, טמונה בעבודת העריכה של הספר.
במחזה ארוס ומלנכוליה ליואב רינון (תשע נשמות, 2020), גיבור המחזה מנסה להסביר מדוע כתיבה על מין לא רק קשה מאוד אלא לעיתים קרובות גם לא מוצלחת. בסקס, הוא טוען, קיימים שני מאפיינים המוציאים וממצים זה את זה – עומק ושטחיות. מצד אחד סקס הוא חוויה רגעית, מכנית ונקודתית, ובעידן המודרני הוא כבר "לא מבטא, כמו פעם […] נקודת אל־חזור" (עמ' 77); ומצד אחר, הסקס הוא חוויה עמוקה שמכניסה את הגוף למצב קיצוני שבתורו מטלטל גם את הנפש: "הנפש […] סופגת כל פעם מכה חדשה כאשר הגוף […] נפתח" (עמ' 78). נוסף על הבעיה שקיימת בעצם ייצוג הבו־זמניות של העומק והשטחיות ושל הרמה הכפולה של הגוף והנפש, סקס תמיד מופיע ומתפקד בהקשר רחב יותר – רגשי, פוליטי, סוציולוגי או פסיכולוגי, כלומר הוא שלם שגדול מסך חלקיו. אוסיף על כך שאת המורכבות הזו קשה מאוד לייצג מבלי לגלוש אל הוולגרי, היינו לכתיבה על סקס שהיא נטולת ארוס.
הסיפורים הטובים ביותר בספר הם אלה שמצליחים להקיף את המורכבות הזו באמצעות יצירת תנועה דו־כיוונית בין המפגש המיני המתואר בהם ובין ההקשרים הרחבים יותר העוטפים את המפגש. באופן זה הסקס נמנע מלהפוך לחוויה "שטוחה" וחד־משמעית – רגשית, פיסית או כשיקוף להקשרים חיצוניים גרידא (למשל, מערכי כוח חברתיים). ההתעקשות על היעדר ההיקבעות הוא המקום שבו סיפורי האסופה מנסחים נקודת מבט חדשנית באמת. כך למשל בסיפור המצוין ורווי ההומור של תהילה חכימי, "שם חיבה R", שעוסק במערכת יחסים שנרקמת בין רובוט ובין המפעילה האנושית שלו, הסקס מאפשר לבחון באופן מקורי מאוד את גבולות ההגדרה של האנושיות, בה בעת שאותה אנושיות מאפשרת לבחון את מהותו של המין ואת גבולותיו. מהלך מתוחכם דומה מתרחש בסיפורו של יונתן ברג, "התחלפות", המתאר מפגש מיני בין סטודנט למרצָה. גם כאן, לא פחות משהסקס משמש כר לבחינה של היררכיה חברתית ומגדרית, אותה היררכיה חברתית ומגדרית משמשת כר לבחינה של הפיתוי והמפגש המיני, והסיפור נמנע מלהפוך לאלגוריה פשטנית. שני סיפורים מצוינים נוספים הם "אדיפוס הבת" לאושר סניור ו"החלון" לטל יעקב, שבוחנים באומץ ובישירות – אם כי באופנים שונים בתכלית – את הקשר שבין אלימות למין, בין טראומה למשיכה, ואת מקומה של דמות האב, מבלי ליפול לפסיכולוגיזם זול. סיפורים נוספים שראויים לציון באיכותם הם "שיבארי" לגבריאלה רוזן, "אוספת" לסיון שיקנאג'י ו"ארוחת צהריים" למאשה צור־גלוזמן.
לצד זאת, ישנם לא מעט סיפורים בעלי פוטנציאל שנזקקו לשיוף ולהעמקה, כמו "פליידייט" ליונתן פיין, שבוחן באופן אירוני את הפיצול הכפוי בין הורות למיניות ואגב כך מנסה לנסח אמירה מעניינת על גבריות, אבהות ובורגנות במאה ה־21. הסיפור כתוב היטב ומצליח לשרטט לנגד עינינו דמות אמינה מאוד בעלת עומק פסיכולוגי, וזאת מבלי לפגום בקריצה האירונית שמלווה אותה מצד אחד, ומבלי לוותר על החמלה או להפוך אותה לנלעגת לחלוטין, מצד אחר. אלא שסופו של הסיפור – שאמור ויכול היה להיות הברקה שנונה וקולעת – נפרם מהר מדי, ונותרת תחושה של היעדר מיצוי – של אנטי־קליימקס.
דוגמה נוספת היא הסיפור "חוקי הלשון" לעמרי חורש, שעוסק כולו ברימינג (אקט של ליקוק פי הטבעת), ומציע ניסוי ארס־פואטי מעניין ומקורי: הוא עוסק באופן שבו השפה – הלשון – מתחזקת את מערכי הכוח המגדריים והמיניים, הממוקדים בפאלוס, ודוחקת החוצה אפשרויות אחרות למיניות ולהפקת עונג. כלומר זהו ניסיון לפרק את השפה ולהרכיב אותה מחדש דרך הלשון ה"רימינגית", וכך לייצר באמצעותה פואטיקה חדשה של מין ומיניות. ואולם בעוד שחלקו הראשון של הסיפור מפתיע במקוריותו, חלקו השני פונה לכתיבה "מסאית" דידקטית. גם סיפורה של פרמנטו־צייזלר, "חנות הספרים האחרונה", מציע נקודת מבט מעניינת על הקשר שבין סקס לנרקיסיזם, ועושה זאת בין היתר באמצעות הפיכתה של המחברת לגיבורה המספרת של הסיפור, וכן באמצעות החפצה של דמות הגבר, שנודע אך ורק בשם "ירכיים". אומנם זה לא רעיון מקורי לעצמו (הפסיכואנליזה עסקה רבות בקשר שבין ארוס לנרקיסיזם), אך העובדה שהסיפור נכתב מנקודת מבט נשית מעניקה לו ברק אירוני רענן. עם זאת, הנרקיסיזם הכפול של הסיפור (הכותבת היא גם המספרת וגם הגיבורה של הסיפור; הסקס עם האחר הוא למעשה אמצעי להתענגות על העצמי) לא לגמרי עובד. בסיומה של הקריאה נדמה שחסרים נימוק ועומק שישלימו את הסיפור מבחינה רגשית ורעיונית כאחד: לא ברור אם המספרת מאסה ביחסיה עם "ירכיים" משום שהנרקיסיזם לא יכול היה לשמש משען יציב לקשר או אפילו לסקס. נדמה שהסיפור נוגע ולא נוגע בשאלה הזו, והיעדר הניסוח שלה מוציא אותו בחסר.
וישנם גם כמה סיפורים לא מוצלחים. למשל סיפורה של מעין איתן, "אלימות חריפה הייתה בחיבוק", מנסה לבחון (כמו סיפורים רבים אחרים בסקס.) את הקשר שבין סקס וארוס לאלימות ולכוח באמצעות שתי דמויות חסרות שם או הֶקשר חיצוני פרט לתמונות מקוטעות ממערכת היחסים שלהן. בדומה לסיפורו של חורש, גם אֵיתן מבקשת לעמוד על האופנים שבהם השפה משחקת תפקיד במערכי הכוח הללו, בבניית נרטיבים שונים, שבורים וסותרים: "עכשיו תזיין אותי, היא ביקשה, והוא גרר אותה על הרצפה בשערותיה. היא צרחה. לא, מה הטעם, היא לא הוציאה הגה" (עמ' 248). בכך הסיפור חוזר אל התכנים ובעיקר אל הפואטיקה שאפיינו את ספר הביכורים המצוין של איתן, אהבה (רסלינג, 2020); אלא שבניגוד אליו – אולי בשל קוצר היריעה – כאן הפואטיקה אינה מצליחה לחדור לעומק ולהצביע על הרצף שבין סקס לאלימות, והיא נדמית מאולצת ואף חלולה.
דוגמה נוספת היא סיפורה של תמר מור־סלע, "כל מקום היה מיטה", המגולל באופן פרגמנטרי את קורותיה של מערכת יחסים מלאת תשוקה שנדונה לכישלון. אלא שהדמויות המתוארות נדמות כמעט גנריות, שטוחות, וללא הריחוק המודע שנדרש כדי לכתוב דמויות "מוכרות" כאלו באסופה כזו. בכך הוא נופל לאותה המלכודת שממנה הקובץ ביקש להתחמק – כתיבה צפויה על סקס ומערכות יחסים. משום כך הוא אינו מצליח לנסח פואטיקה חדשה או להרחיב את גבולותיה של השפה בהקשרים של מין או בכלל, וזאת חרף הצורה הפרגמנטרית שבה נכתב (שאפשר לנחש שנועדה לייצר שפה חדשה, "שבורה"), כמו גם קטע אחד שבו ישנו ניסיון לערוך מעין היפוך מגדרי שאינו מתיישב יפה עם אופיין של הדמויות כפי שהוצגו בשאר המקטעים.
אם כן, האסופה עמוסה מאוד – לא פחות מ־26 סיפורים – אלא שרמת הסיפורים אינה אחידה כלל. הסיבה לכך נעוצה, אולי, במטרת העל של סקס. – לסלול דרך חדשה, מסורת של כתיבה על מין בספרות העברית באמצעות ריבוי ומגוון רחב של קולות שיאפשרו לכותבים עתידיים להמשיך ולפתח אותם. מבחינה זו סקס. אכן משיגה את מטרתה, ואפשר שחשיבותה נעוצה בחלוציות שלה ובהתעקשותה על מגוון (נשים, גברים, להט"בים, וניל וקינק). אולם זוהי מטרה שהיא על סף הסוציולוגית, ואילו מבחינה אומנותית, עדיף היה לצמצם את מספר הסיפורים בחצי.
