עדותה של מריה וויטשונוק, אחת מתוך עשרות עדויות שליקטה סבטלנה אלכסייביץ' ומרכיבות את זמן מיד שנייה, נפתחת בתיאור הרקע ההיסטורי של סיפורה – סיפוח מערב בלרוס בידי ברית המועצות. לאחר כמה משפטים היא עוצרת: "זהו הסיפור הגדול ולי יש סיפור משלי…סיפור קטן…" (עמ' 233). ב־2017, שנתיים לאחר זכייתה של אלכסייביץ' בפרס נובל, תיאר מבקר הספרות איאן רוס סינגלטון את ההתבטאות הזו הן כמפתח להבנת המניע הספרותי של היצירה כולה, והן כהצדקתה אל מול הטענות שהספר נופל תחת קטגוריה תיעודית ולא דווקא ספרותית (אומנם, מולו עמד התרגום האנגלי, שבו בחרו במונח "היסטוריה קטנה").
שאלת אפיון הספר – יצירה תיעודית או ספרותית – נוגעת גם לאופן הקריאה בו. קריאת עדויות נחה על אדנים תרבותיים מובהקים של חינוך, הפקת לקחים והנעה לפעולה – במיוחד במערב למוד האסונות הפוליטיים והחברתיים ומול הציווי המוסרי העליון: לעולם לא עוד. הפעולה העיקרית שאנו מבצעים עם קריאת עדויות היא תרגום – הפיכת עדויותיהם של פקידים, מפגינות, חיילים או אימהות מהאימפריה הקומוניסטית הרחוקה לכדי לקח היסטורי רלוונטי למרחבים הפוליטיים והתרבותיים שלנו: "אני לא צריך שום רוסיה גדולה. אני לא הולך לנעול מגפיים טיפשיים ולתלות על הצוואר תת־מקלע. אני לא רוצה למות!" (עמ' 149)
המכניקה הספרותית, אם כן, מתמצה לכאורה בתמלול או בתיווך העדות על מנת להבין את "מה שקרה", את הרכיב ההיסטורי, בצורה רגשית או קרובה יותר – ולהקל על האפשרות לבצע גזירה שווה של חוויות אנושיות אישיות מ"שם" ל"כאן". אך מתוקף הזמנתה הספרותית של אלכסייביץ' לשקול את מכלול העדויות כשלם פרוזאי ולא רק כמצבת זיכרון משוכללת, וגם בעקבות הבחנתו של סינגלטון, כדאי להתעכב ולנסות לזהות את הרגע המדויק שבו צבירת העדויות יחד מטה את משקלן הסגולי לכדי אירוע ספרותי.
ואכן, "היסטוריה קטנה" או "סיפור קטן" הם כינויים שנדמה כי הם קולעים ליכולתה המופלאה של אלכסייביץ' לגבש רצף ארוך של עדויות של אלו שהיו ונותרו "אנשים אדומים" – או "הומו סובייטיקוס" – לכדי מופע פרוזה מטלטל: ההתפרקות המהירה של האימפריה הקומוניסטית מתוארת דווקא באמצעות בחינת שרידותה האינסופית במוחם ובנפשם של הפרטים שהרכיבו אותה, גם עשורים אחרי היעלמותה בפועל. הרכבתן המחושבת של העדויות יחד יוצרת את המרחב הפרוזאי הייחודי של אלכסייביץ', סיפור ועוד סיפור קטן שאינם מצטרפים בהכרח לכדי סיפור גדול – גדול כמו "המלחמה הקרה" או "קומוניזם" – אלא לכדי שיקוף הרגש והתחושה האנושית במקטע היסטורי מסוים. וויטשונוק חותמת את עדותה בתקווה המתמשכת לשיקוף כזה: "כל החיים אני חיכיתי שמישהו ימצא אותי. ואני אספר לו הכל…" (עמ' 243).
*
מתוך 476 עמודי הספר רק תשעה אינם, לכאורה, עדות או ציטוט: אלו עמודי ההקדמה של אלכסייביץ', פתיחה דחוסה שנמצאים בה ניסוחים ראשוניים של הכאבים, התקוות והייאוש שהולכים ונפרטים במהלך הספר. אולם עמודים אלה מוסרים לנו בין השורות גם את עדותה של אלכסייביץ' עצמה, עדות הכתיבה והעריכה: "אני מחפשת לי שפה" (עמ' 15). כתיבתה של אלכסייביץ' אומנם דומה, באופן ניסוחה הפרגמנטרי, הלא אחיד והמהורהר, למבנה התחבירי של הרבה עדויות אחרות בספר, אך היא נבדלת מהן בכך שהיא עוטפת מחשבה סדורה לגבי המתודה שבה היא בחרה. תשומת לב לבחירת המילים בחלק זה מעלה רעיון מרכזי הטמון בספר, שאינו עולה בהכרח מקריאות העדויות עצמן. במילותיה של אלכסייביץ':
שפת הבוקר שונה משפת הערב. ומה שמתרחש בלילה בין שני אנשים לא נרשם כלל על גבי דפי ההיסטוריה. אנו עדים אך ורק לתולדותיו של האדם הער, האדם היומי. התאבדות היא מעשה לילי שמתרחש כשהאדם נמצא בתווך שבין היש לאין. בחזיון הלילה. אני רוצה לחוש את הדבר במלוא חושיו של האדם היומי, הער. שאלו אותי: "את לא חוששת שתימשכי לזה?" (עמ' 15)
בוקר וערב, יום ולילה, ערות ושינה, יש ואין, חיים ומוות. בשורות הספורות האלו אלכסייביץ' מונה ניגודים מובהקים שמאותתים הן על נקודת המוצא של הספר – השקפה מתוך המציאות הקפיטליסטית אל זו המנוגדת לה, שלכאורה נכחדה – והן על מטרתו: חילוץ ותיאור הקיים בין הניגודים כפעולה הספרותית העיקרית.
הבה נשים לב כיצד אלכסייביץ' מפרידה בין ההתאבדות עצמה, למשל, שהיא מעשה "לילי" מובהק, בודד, מנוגד למעשה היומיומי של החַיּוּת – ובין האדם המתאבד שנמצא בתווך, בין ניגודי היש והאין. בהתאבדות אין לנו – אנשי היום – אחיזה מילולית, מתוקף השתייכותה לשפת הערב. אנחנו חסרים את האפשרות לחוש אותה ואת משמעותה מכיוון שמפריד בנינו תחום ביניים, שבו נמצא האדם המתאבד, ושאליו, כך אלכסייביץ' סבורה, אנו צריכים לפנות. כלומר, מערך הניגודים הדחוס (שילך ויכפיל את עצמו לאורך הספר במופעים שונים – עושר ועניות, אכזריות ורחמים, בירוקרטיה ואנושיות) מקיף, סוגר ומאפיין את סוג האדם שנמצא בתווך, שנמצא בין לבין, והוא דרך העיצוב המרכזית של הספר.
ככותבת, אלכסייביץ' מציעה את הפנייה אל האדם שבתווך כאמצעי סגנוני להגיע אל הבלתי ניתן לתיאור: לכתוב את הסיפור הקטן כדי להצביע לכיוונו של הסיפור הגדול, גדול מדי. כמאזינה, כקוראת, וכ"אשת יום" במידה זהה לקוראיה, אלכסייביץ' עצמה משתתפת במעשה הכמעט מדיטטיבי של ההרפיה מנסיבות הכתיבה (ההתאבדות, הקומוניזם, ההיסטוריה), ושל ההשתקעות בשיחה: "סוציאליזם לא מציע פתרון לסוגיית המוות. לסוגיית הזקנה. למשמעות המטפיזית של החיים…מה היה קורה לי אם הייתי מנהל שיחות כאלה ב־1937…" שואל את עצמו ואסילי פטרוביץ' (עמ' 189). בעקבותיו, ורק בעקבותיו, גם אנו יכולים לשאול את עצמנו מה קרה ומה עוד יקרה.
במילים אחרות, מכלול העדויות שנפרש בספר צריך להיקרא כניסיון לתווך מידע, חוויות ורגשות מתוך הפלנטה האחרת, המנוגדת, של הזמן הסובייטי. ניסיון התיווך הזה חורג, כתוצאה מכישרונה של הסופרת וממשקלן הסגולי של העדויות עצמן, ממסמך תיעודי "רגיל" (מזעזע ככל שיהיה) אל יצירה ספרותית שתובעת מקוראיה גם השוואה, תרגום ואולי אף פעולה במציאות. אולם זהו ניסיון שעולה יפה רק לאחר הכרה ב"אדם האדום" שניצב בתווך בין העולמות (וביתר שאת לאחר קריסתו והיעלמותו של אחד מהם), כאפשרות הקשר היחידה ביניהם.
*
אלכסייביץ' משאירה את השאלה שהופנתה כלפיה – אם אינה חוששת שתימשך אל הלילה, אל האין או אל ההתאבדות בשל הניסיון להגדיר ולתווך אותם – בלי מענה. אין לנו אלא להניח שהחשש הזה אכן מלווה אותה, בשעה שהיא נעה עם ההיסטוריה, הקטנה והגדולה:
הבריקדות הן מקום מסוכן לאמן. זו מלכודת. הראייה נפגמת, האישון מתכווץ, הצבעים דוהים. העולם נהיה שחור־לבן. זו זווית שלא מאפשרת לראות את האדם היחיד אלא רק נקודה שחורה – מטרת ירי. אני חיה את חיי על בריקדות, הייתי רוצה לרדת משם. ללמוד ליהנות מהחיים. לתקן את הראייה שלי. אך עשרות אלפי אנשים שוב יוצאים לרחובות. הם אוחזים ידיים. הם קושרים סרטים לבנים לדשי מעיליהם. סמל ההתחדשות. סמל האור. ואני יוצאת יחד אִתם. (עמ' 18)
תיווך אינו יכול להיוותר פעולה סטטית, הוא מחויב לתנועה הבלתי פוסקת ולחיבוריות המשתנה של הדברים שהוא עומד ביניהם. על מנת לחוש את האדם שנמצא בתווך, במעיד, במועד, יש לאחוז בו בלי לעצור אותו, להצטרף לתנועתו – לתת לו יד. היציאה, ההתחדשות, הפצעת האור – כל אלו מציינים את המצב התודעתי שצריך להימצא בו כדי להיחשף בצורה מיטבית לאדם המעיד: באחיזת ידיים איתו, בתנועה שמחקה ומלווה את תנועתו. כדי לחוש את התופעה הסובייטית, על האדם המערבי למצוא אפוא דרך לאחוז בתנועת החיים שמייצר האדם האדום. אלכסייביץ' מציעה לו את הקריאה: המילים והמחוות של הסיפורים הקטנים נפרשים כנתיב שמשמר את התנועה שעשתה היא בעצמה עם המעידים. הקישור בין תנועה לקריאה ובין אחיזה לכתיבה תובע בעדינות מן הקוראים לגשת אל הטקסט כשותפים למחול מתהווה, שפעולות שונות בו – תחושה שהופכת לזיכרון, שהופך לשיחה, שהופכת לעדות, שהופכת לטקסט, שהופך לקריאה – משאירות חותם שמזמן את ההשתתפות הבאה.
המונומנטליות של זמן מיד שנייה טמונה, כמו יצירות מופת אחרות, לא בחידוש מרכזי מסעיר אחד או בהצגה לראווה של טכניקה ספרותית בודדת. זהו לא רק פסיפס עדויות שמתמיר אותן לכדי פרוזה שעניינה נפש האדם, שלטון, כוח, חברה וכדומה – למרות שזהו הישג ספרותי לא מבוטל בפני עצמו. דרך פסיפס העדויות מתגלה גם תמלול מורכב של פעולת המדיום, של עצם ניסיון התיווך: קריאה מיד שנייה בעקבות הזמן, רגע לפני הפיכתו לזמן אבוד, היא קריאה איטית שנענית לניסיון התיווך הזה בעצם השקיעה אל שיחת הסיפור הקטן. היא מנסה לזהות בכל שיחה תנועה כזו, את התנועה שנוצרה בזמן ניסוח העדות, שהיא בעצמה שיחזור של תנועת האירוע במציאות. אלכסייביץ' מזמנת חווית קריאה עשירה במיוחד בכך שדווקא מתוך עומס הזוועות והקשיים המפורטים בעדויות, דווקא מתוך "קיצו של האדם האדום", מתגלה האדם במלואו.
