"זו ודאי בדיחה", מעיד המספר בפתיחת שכול וכישלון וזומבים, ספרו החדש של אמיר חרש. הוא ממשיך לפרט: "כך חשבתי גם אני, בראשונה, ואז הספק. אותו 'אף על פי כן!' ברנרי מפורסם. […] ברור שברנר, ברנר 'שלנו', לא כתב את המחברות האלה" (עמ' 7). כבר בשורות הראשונות של הרומן חרש משדך בין ז'אנר הזומבים הספקולטיבי לקומדיה. ובאמת, כששמעתי על שכול וכישלון וזומבים, רומן מאש־אפ שהופך את פרעות תרפ"א, שנרצחו בהן הסופר י"ח ברנר וכמה ממרעיו, לסיפור על מתקפת זומבים, פרצתי בצחוק ומיד נתקפתי רצון לקרוא את הספר. אפשר לומר ש"נדבקתי" – עוד לפני הקריאה. אם נאמץ לשון פיוטית יותר, עברתי בעצמי זומביזציה, הפכתי לזומבי. הרי מה היא ספרות מעוררת ומגרה אם לא סוג של מגפה מדבקת, הורגת מצחוק, שמתים להפיץ ולהעביר הלאה? הרי גם חרש עצמו נדבק במגפת המאש־אפ הזומבית, שהחלה ב"גאווה ודעה קדומה וזומבים", בדיחה שלוקחת את ספרה הקלאסי של ג'יין אוסטן ומשלבת בו בין מסיבות תה רומנטיות לסצנות על אוכלי מוחות תאבים.
לאורך הספר חרש מחקה את סגנונו של ברנר, משמש אותו להמחיש שהזומבים (או בלשון הספר – "פגחים", מילה ברנרית יפה שהמציא חרש) אינם גורם זר ועוין שמולבש על ברנר, אלא ממש איבר מאיברי גופו ומאונו הספרותי. הוא מצליח להראות ש"זומבים זה דבר רציני", ומדגים איך אפשר להשתמש בזומבים כדי לדבר על המציאות, למשל בשורות כמו "חשבו על התחייה. על דרך התחייה חשבו. 'היתעורר המת? היזדעזע המת?' הלא כך שאל ביאליק, משוררנו: והנה יש תשובה, חיים נחמן, הגיעה תשובה. לא בפּוֹסְטָה הגיעה. אלא במציאות" (עמ' 250). ההיסמכות על המציאות ניכרת אפילו בעלילת הרומן, שבמקום להתחקות למשל אחרי עלילת "שכול וכישלון" המקורי או על אחד מספריו האחרים של ברנר, ולשלב בהם זומבים, עוקבת דווקא אחרי השתלשלות הרצח שלו. ברנר הממשי, שהיה אחד האחראים להיצמדות של הספרות העברית לריאליזם פסיכולוגי חמור סבר, אולי היה מתהפך בקברו הממשי, שממנו אין קמים, מעצם השימוש בו ברומן זומבים ספקולטיבי. הספרות העברית תמיד חשדה במה שאינו ריאליסטי, ונדמה שחרש נוקט בגישה של זהירות־יתר בשימוש שלו בז'אנר. כך עולה מהעמודים הפותחים של הרומן, שהם ממש כתב הדרכה זהיר לספרות ספקולטיבית, שמתווך את הז'אנר עבור מי שאוהב ריאליזם ופחות אוהב זומבים: "כלומר, כנראה קיים בכל זאת עולם אחר, דומה, קרוב, אולי דווקא רחוק, רק עכור יותר משלנו, מחניק יותר, שבו הדברים התרחשו כך ולא כך" (עמ' 7). רוצה לומר: הספקולטיבי עוסק בעולם אפשרי, שדרכו אפשר לחשוב על המציאות המוכרת לנו.
במובן מסוים, אפשר לומר שזו לא חוכמה לכתוב כיום בז'אנרים ספקולטיביים, שחורגים מהריאליזם, כשהמציאות עצמה נראית כמו סרט אימה; החוכמה היא לכתוב על אימה ולדמיין אותה, לא כי היא מתארת את המציאות המוקצנת, אלא גם במה שנדמה כשגרה. ואולי דווקא היה ברנר מרוצה מעצם הרתימה של הזומבים לספר שבסופו של דבר מחויב למציאות, פחות לניסיון לכתוב רומן זומבים טראשי, כיפי ומאיים, ויותר לניסיון לומר משהו על החיים בארץ. העיסוק בז'אנרים כמו אימה ובזומבים רלוונטי במיוחד בימים קשים אלו, המלאים במתים־חיים המבקשים לפלוש אל בתינו ומאיימים לכלותנו, נדמה שרק מנגנונים של ספרות אימה יכולים ללכוד את ההווה שלנו. קשה לקרוא ברומן בלי לחשוב על החרדות האמיתיות מאוד של השנים האחרונות: "לעת ההיא ירוצו הפגחים בין חומות החצר נלהבי תזזית, ממלמלים קטעי הברות מטורפות. […] על צד האמת, הם לכודים בחצרנו, לא פחות משאנחנו לכודים בביתנו. להיכנס בפרצה הם הצליחו, איכשהו" (עמ' 37). במובן אחר, חרש יכול להשתמש באמתלה המחייבת של המציאות המיידית כדי להכניס את ז'אנר האימה לתוך הקנון וכדי להראות שהמטאפורות ודרכי הפעולה שלו תמיד היו רלוונטיות לספרותנו ולנושאים שהעסיקו גם את ברנר.
ברוח המסר הרציני, המיינסטרימי, מחויב המציאות, לא יהיה מרחיק לכת לומר שאולי המחויבות של הספרות העברית אל הפוליטי הופכת בספר למגפה זומבית שסופה מוות וריקבון, שכול וכישלון. אבל אחת ממעלותיו הרבות של הספר היא שהזומבים אינם מזוהים עם אף צד פוליטי. במסגרת סיפור הפוגרום הממשי, שמשולבים בו זומבים, לא ברור מי ומה התחיל את המגפה, והרי זה האיום הגדול של הזומבי – אובדן הזהות של מי שהיית בחייך. אם מחפשים לחלץ טענה פוליטית מהספר, הרי שאפשר לומר שבעטיו של יותר מדי מוות כולנו נהפוך לזומבים: דומים זה לזה, מסוכנים גם לאחינו – ונוליך את עצמנו לאבדון שהגבולות בו מסיסים. האימה היא טרנספורמציה שאין לה מקור ואין לה סוף ואין דרך להבין ולהפסיק אותה.
ההתמוססות הזאת ניכרת, למשל, בסצנה זו, שבה ברנר הוזה על גנסין:
והנה, הוא שם, הוא ולא מלאך: אורי־ניסן.
ראיתי שהוא חרד מצינת פתאום, וכי שנתו הטרופה חלפה לגמרי. […] ניגשתי אליו ואימצתיו אל חיקי: אחי, ידידי ויקירי, בבת עיני. (עמ' 221)
חרש אולי מפתה את הקוראים להאמין שתכף תגיע סצנת סקס לוהט בין גנסין הרועד מקור וברנר המאמצו לחיקו, ממש "שב עליי והתחמם" – שם הספר ההוא של מנחם פרי שעוסק באפשרות הארוטית בין שני הסופרים. הרי הרומן הוא מעין פאנפיק, שם הציפייה הבסיסית היא לסצנות הומו־ארוטיות בין דמויות שהקנון לא הרשה לשדך במפורש. אבל למרבה האכזבה, הסצנה נשארה אפלטונית, קיומית, פסיכולוגית, "חמורת סבר" – ברנרית. חרש לא חרג מברנר ולא הביט בו בדרך אירונית. אם יש סקס בפאנפיק הזה, הוא ההתמזגות בין ברנר לחרש. הגבולות בין עליצות וחומרה מתמוססים להם אפוא במעשה האהבה הספרותי של שני הסופרים, בבחירה של חרש לא לפוצץ את הסגנון הברנרי אלא להתמסר לו עד הסוף, וכך, בעצם, לא לחשוף את המלאכותיות של המאש־אפ אלא להשאיר אותו על כנו כמעשה ספרותי שאפשר להאמין לו. אם יש בספר עליצות, היא בעיקר בחדוות הלשון והחיקוי, שהופכת את הספרות עצמה למגפה זומבית: ניסיון למיזוג אורגני ו"טבעי" בין שני מינים שאינם במינם – ברנר וזומבים. הטרנספורמציה הזאת, החיבור מלא האהבה והעונג בין שני סוגים שונים של ספרות, יכול למוסס את הגבול בין שטות לרצינות, בין אימה להומור, בין חומרה לעליצות, כמי שמוסר את בדיחותיו בפנים חתומים ובטון יבש. הקנון חמור הסבר הופך לבדיחה, והבדיחה הופכת לקנון.
לכן העניין האמיתי בספר חורג מעבר להוכחה שאפשר לדבר על ספרות עברית דרך זומבים. הרי חרש כותב שהמילים עצמן הן מתות שהקורא מפיח בהן חיים. השפה עצמה היא מתה־חיה, והספרות היא מעין זומבי שקם לתחייה בזכות מעשה החיקוי של קורא־כותב מסור ונאמן לסופר, שעצם הכתיבה שלו נותן ליצירה חיים מחודשים ומשאיר אותה בחיים. הנה למשל כאן, חרש הופך את השפה עצמה לסוג של זומבי:
אני כותב.
כן, אני כותב, ויודע כי כותב אני. עיני זו צופה בידי זו רושמת במחברת זו. המחברת לא שלי היא, מצאתיה כאן במחסן בית החווה. […] האיש הכותב הוא בכל זאת אני, כן, אני כותב. אין מחלוקת. אבל האם אני חי?… חי ממש? […] האיש הכותב והאיש החי אינם אחים זה לזה. […] הנייר מתמקמק והמילים מתות… ונשארות במותן עד שיבוא אי־משם קורא משועמם ויפיח בהן חיים. (עמ' 17)
המספר מעיד שהוא כותב, אבל מיד מבהיר שלא בדיוק ברור מי כותב פה. הוא מביט במעשה הכתיבה מהצד – ולא ברור מי בעצם חי, הוא או ברנר. המילים של ברנר הן לכאורה מתות שקמות לחיים במעשה הכתיבה, בחיקוי המוצלח מאוד של ברנר שחרש מבצע בספר, ומפיח בהן חיים. אנחנו ממשיכים להחיות את הלשון באמצעות הקריאה והכתיבה, גופה חיה־מתה לוהטת, מדבקת. הסיפור נמסר אלינו דרך מחברות שגילה המביא לדפוס (תחבולה ברנרית בעצמה), וכך מתברר שהמספר הוא מצד אחד ברנר עצמו, ומצד שני מי שמתהדר בהיותו המביא לדפוס של כתביו, כלומר מי שמחקה אותו ועוזר להפיץ את ספרותו הזומבית אלינו, הקוראים.
על הקישור בין חיקוי לבין זומבים אני חושב דרך רעיון הזומבי, בגרסתו המפורסמת ביותר, שפיתח הפילוסוף האוסטרלי דייוויד צ'אלמרס (שנראה בדיוק כמו שמצפים מדמות שמדברת על זומבים פילוסופיים להיראות – כמו סולן של להקת רוק כבד, אֶרך שיער ועטוף מעיל עור). הזומבי הזה אינו ישות מתה, מַזָּה ריר מהפה, השואפת לטרוף מוחות כשידיה מושטות קדימה, המוכרת מהתרבות הפופולרית. במידה רבה ההפך הוא הנכון – זהו יצור בעל גוף וחזות אנושיים, שדומה בכול לבן אדם חי, רגיל ומתפקד – אלא שהוא נטול מודעות או הכרה. הזומבי הזה הוא חקיין מומחה. הוא אינו מרגיש דבר, אבל יודע לחקות את התגובות האנושיות "הרצויות" בסיטואציה מסוימת. הוא יודע לצעוק אם תוקעים בו מזלג. אם לעשות פרפרזה על שיילוק, את המבחן שצריך לעבור הזומבי הפילוסופי אפשר לנסח כשאלה "אם תדקרו אותי, האם לא אצעק?" – הדיון הפילוסופי שעוסק בשאלה כיצד אפשר להבדיל בינו לבין אדם ממשי. נדמה לי שכשקוראים את הפסקאות שממזגות בין חרש לבין ברנר אפשר לדמיין את החיקוי של הזומבי כחיקוי שהוא גם ספרותי במובן כלשהו: ברנר מת, נטול תודעה, אבל חרש משתמש במילים שלו כדי ליצור דיוקן משכנע שלו, לכאורה מחקה את תגובותיו האפשריות של ברנר בשלל המצבים המופרכים שהוא משליך אותו אליהם. אפשר לקחת את המטאפורה הזאת הלאה, לתוך כתיבתו של ברנר עצמו. כשקראתי בו חשבתי שאפשר לטעון שהספרות העברית הציונית והקנונית היא סוג של מגפת זומבים: סופרים מכוננים כמו ברנר כתבו והפיצו רעיונות, הדביקו אנשים בלהטם ואלו נשאו אותם הלאה והלאה, וגם שבו וקראו במילותיהם המתות בדרכים משלהם – מין שבט של מתים־חיים. ברנר התווה לנו דרך לחיות, לחשוב ולכתוב בארץ הזאת, נתן לנו מילים לדבר על קשיי הקיום כאן. כל מי שהושפע מברנר הוא, בדרך כלשהי, זומבי שנדבק במגפה, בלהט הרטורי המשכנע, הפטאלי, הכריזמטי של ברנר. הרצון לחשוב על כתיבה ועל חיקוי ספרותי כמעין מטאפורה זומבית הלהיב אותי כל כך, שהרגשתי כאילו נדבקתי מחרש ברצון לכתוב רומן מאש־אפ, להשתמש במילים מתות ובסגנון של מישהו אחר כדי לנסות ליצור דיוקן משכנע שלו. אני לא יודע אם היא עשויה היטב, אבל ממילא העיקר הוא שמבחינתי המטאפורה הפרשנית הזאת מלהיטה כל כך, כמעט ספקולטיבית בפני עצמה, תולדה והמשך של מעשה ספרותי מעורר שאני רוצה לעזור להפיץ הלאה והלאה, כתב עדות על טקסט שהוא מעניין באמת.