ויטה־טאטה־ריטה לחש הקסמים שמזמן את המחברת אל תוך הסיפור

לא ברור מדוע הטקסט על הכריכה האחורית של ספרה החדש של ריטה קוגן — השני בפרוזה — מגדיר את שלוש הנובלות האסופות בו כ"סיפורי בדידות עירוניים על דמויות שוליים בחברה הישראלית". גיבורות (וגיבור) שלוש הנובלות של קוגן אמנם מגלות נטייה לאקסצנטריות, אבל הן מגיעות דווקא ממרחבים בורגניים למדי: החוג למדמ"ח בטכניון, בועת ההייטק התל־אביבית ומסדרונות בית הספר הירושלמי לאומנות ולעיצוב, בצלאל. הפרט הזה חשוב, מכיוון שמה שמגדיר את דמויותיה של קוגן איננו קיומן ב"שולֵי החברה הישראלית" — ביטוי שמזמין אותנו, בעצת אחיתופל, לקרוא את הספר דרך עדשת פוליטיקת הזהויות ומאבקי המעמדות — אלא חוסר המנוח שהן חשות דווקא בתוך הביחדנס הישראלי־בורגני. במילים אחרות, הן נאבקות בסָחיוּת שפורחת סביבן ותובעות עוד מהמציאות היום־יומית המשמימה. ואולם באופן פרדוקסלי, נתיב ההיחלצות מסְחי הקונפורמיזם המאוס, שעליו משליכות דמויותיה של קוגן את יהבן, הוא ייחול לדבר שיש מי שיאפיינו אותו כקלישאה בורגנית כשלעצמה: אהבה זוגית גדולה. באמצעות העברית הווירטואוזית שלה, קוגן מצליחה לעשות מה שרק האומנות יכולה לעשות: לגאול את הקלישאה מאופייה החבוט והמשעמם ולהציג אותה כמו לראשונה: רעננה ומקורית.

הנובלה המרובדת והמעניינת ביותר בקובץ היא גם זו שתופסת את מרבית נפחו של הספר, "פלטפורמות". במרכזה שתי דמויות שמועסקות באותה חברת סטארט־אפ תל־אביבית ומשתייכות לקליקה הרופפת של יוצאי ברית המועצות שמתקיימת בתוכה: מנהל הפרויקט יבגני והמהנדסת הזוטרה ממנו, ויטה. הסיפור נפתח במפגש של יבגני בספר של מישל וולבק, שהוא שואל מוויטה. תיאורי המין החושניים של וולבק מסחררים את יבגני, נשוי ואב לשתיים, ופוערים בו את משבר גיל העמידה. הוא פס במערכת היחסים השחוקה עם אשתו ובשגרה המשפחתית והמקצועית המשמימה, ומקווה שהקריאה המשותפת (גם אם לא בו זמנית) בספרו של וולבק, תהיה לו ולוויטה, הפתיינית המצודדת, מה שסיפור לנסלוט וגנוויניבר היה לפאולו ופרנצ'סקה ב"תופת" של דנטה: זָרָז לרומן יצרי, אסור והרסני. ואולם, עד מהרה מתגלה שהתשוקות של ויטה ויבגני לא הולמות זו את זו, כפי שמתגלה באופן שבו כל אחת מפרשת את הכתיבה של וולבק ואת מושג האהבה שהוא מציע.

בקצרה: יבגני מחפש מפלט מהקיום האפרורי דרך ריגוש וחיבור מיני אינטנסיבי, בעוד שוויטה מחפשת קשר מנטָלי עמוק יותר. חיזורי השווא של יבגני אחר ויטה מגיעים לשיא כשיבגני חוזר מחופשה בקייב שנכשל לשדל את ויטה להצטרף אליה. "זֵ'ן, השתגעת? אתה שיכור? קרה משהו? אשתך זרקה אותך מהבית?" ויטה מגיבה ליבגני שמצלצל אליה באורח שערורייתי למדי בליל שובו ארצה. "אשתי? היא לא יודעת כלום", הוא עונה, "וזה גם לא ממש מעניין אותה. ולמען האמת, זה גם לא ממש מעניין אותי. את מעניינת אותי, את! את נתת לי את הספר ההוא, וקראתי בו, ואחר-כך קראתי עוד ספר של הוולבק הזה, […] והבנתי, הבנתי הכול. ויטה! את מבינה?!" (עמ' 116). כראייה חותכת, שאמורה לשכנע את ויטה ליפול לרגליו, יבגני מצטט את הבית האחרון בשיר שחותם את החלק השני — והמרכזי — של ספרו של מישל וולבק "אפשרות של אי" מ־2005: "וְאַהֲבָה שֶׁבָּאָה קַל, / שֶׁבָּהּ הַכֹּל מָהִיר, טִבְעִי. / בְּלֵב הַזְּמַן הִיא לֹא תֶּחְדַּל / לָעַד, הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁל אִי" (בתרגומה של המחברת, עמ' 117). ויטה אומנם לבסוף דוחה את יבגני, אבל לא מבלי להיקסם משורות השיר שציטט. ואומנם, הסיבות שכל אחד מהם נמשך אל השיר הן כאמור שונות ותלויות בגישה הפרשנית הנבדלת שכל אחד מהם מחזיק באשר למושג האהבה כפי שוולבק מציג אותו בשיר וברומן שממנו הוא לקוח.

למעשה, הגישות הפרשניות שניצבות לפנינו לקטע לעיל אינן מסתכמות באלה של הדמויות ויטה ויבגני בלבד. על אף שהסיפור נמסר לנו מפיה של מספרת יודעת כל, אובייקטיבית לכאורה וחיצונית לעלילה הבדיונית, היא למעשה מנכיחה את עצמה — כמספרת וכמחברת הסיפור — בכמה דרכים. ראשית, הנובלה מזמינה אותנו להבין שהשיחות בין ויטה ויבגני, כמו גם הציטוט מוולבק, היו ברוסית. המופע העברי של השיחה ביניהם, אם כן, הוא בהכרח תוצר התיווך של המספרת/מחברת. העובדה שקוגן עצמה ידועה גם בתור מתרגמת, וחתומה על הגרסאות העבריות לאפיגרפים השונים (מרוסית ומצרפתית) שמשובצים לאורך הספר, אף מחזקת את הנוכחות שלה עצמה בסיפור, ובין היתר גם כאחת מפרשניות השיר, נוסף על יבגני ולוויטה. יתרה מזאת, סצנה נוספת שמופיעה מאוחר יותר בנובלה מבקשת לזמן את קוגן אל מעבה היצירה. לקראת סופה, כשיבגני נואש מניסיונות החיזור אחר ויטה הסרבנית, הוא מחליט להמיר אותה בְּטניה, המכונה "טָאטַה", נתנייתית נהנתנית שהכיר בחופשה המדוברת בקייב. וכך המעשה מתווך לנו: "והינה, הכישוף הוויטאי פג כלא היה, וטאטה התגלתה במלוא יופיה הנחשק, המהוקצע, הנוטף. יפעה גמורה שכל כולה הבטחה של אהבה וסקס. כמיהתו לוויטה — כמיהת שקר מיסודה — התגלגלה להיות ערגת אמת. לשונו, שהתרגלה לגלגל את שם הכוזבת, תידרש לשנות אך ורק הברה אחת כדי להבטיח את גאולתו — כל שעליה לעשות הוא להגות טָא במקום וִי" (עמ' 143). ואולם, לקורא מתחוור שדמות נוספת, נוכחת־נפקדת, עשויה להופיע באותו מהלך מכושף של חילופי ההברות ויטה־טאטה: ריטה.

ואכן, כשבוחנים את התרגום של קוגן לשורות השיר בצרפתית — והיא מקפידה להציג תרגום מקורי, ולא להסתמך על הגרסא הפרוזאית שמופיעה בתרגום העברי של לנה אטינגר לרומן (בהוצאת בבל, 2007) — אפשר להתחקות אחר שכבה פרשנית נוספת לשיר, זו של קוגן עצמה, כמתרגמת השיר וכמחברת הנובלה. אולם, לפני שניגש לעסוק בהשוואת התרגום למקור, יש לעמוד על ההקשר שבו מופיע השיר בתוך הרומן הצרפתי.

"אפשרות של אי" הוא רומן עתידני שמציג את שקיעת האנושות על רקע היווצרותו של גזע על־אנושי חדש שהתפתח ממנה. חידוש טכנולוגי פורץ דרך מאפשר לניאו־אנשים לזכות בחיי נצח על חשבון רידוד החוויה האנושית הפיזית: הם יוצרים אנרגיה בהליך דמוי פוטוסינתזה ולכן לא זקוקים להזנה דרך אכילה ומתגוררים בגפם, במעין "איים בודדים", אם נרצה — כאשר הקשרים הבין־אישיים שהם מתחזקים מוגבלים להתכתבויות וירטואליות עם ניאו־אנשים אחרים (במילים אחרות: הם לא מקיימים יחסי מין). בסוף הרומן, מגלה הניאו־אדם שעומד במרכזו שההתנתקות המוחלטת מהחוויה הגופנית איננה אפשרית וגם איננה קוסמת. הגיבור האנושי של הספר, בדומה לו, מגיע לתובנה שהחיים ללא אהבה אינם ראויים לחיותם. ואולם ההגדרה שלו לאהבה היא מוגבלת למדי. למעשה, האהבה הגדולה והנכזבת של דניאל, גיבור הספר הנושק לחמישים, היא אסתר, שחקנית בת 22 שרוב מה שאנחנו יודעים עליה זה שהיא בלונדינית יפה שאוהבת ללבוש חצאיות מיני בלי תחתונים ולעשות סקס (בכל החורים, ועדיף בלי להתנשק אבל עם לבלוע). לא ברור מדוע הדמות השטוחה שמצייר וולבק, הנימפה הנימפומנית, בוחרת לקיים יחסי מין עם הגיבור המיזנתרופ של הרומן, ועל מה יש להם לדבר זה עם זה, אבל מצידו של הגיבור — מדובר באהבת חייו.

אם נשוב אל הנובלה, שמשובץ בה תרגום בית מהשיר של וולבק, נמצא שהבחירות התרגומיות של קוגן מעידות על עמדתה כמחברת, ומושכות אותה עצמה אל תוך הסיפור. אכן, יבגני הוא זה שמצטט את שורות השיר בפני ויטה, וויטה מוצאת בהן יופי, אבל השיר עצמו כפי שאנו — הקוראים העבריים — נתקלים בו, הוא תוצר מלאכת התרגום של קוגן, ולא של אף אחת מהדמויות. שתי השורות הראשונות מפגינות נאמנות למקור הצרפתי, ולתפיסת מושג האהבה כפי שהוא מוצג אצל וולבק, וכן לעולם המושגים והתשוקות של יבגני: הבטחה למילוי אולטימטיבי ומוחלט של יצר המין. האהבה המדוברת, על פי המקור הצרפתי של וולבק, היא כזאת שבה הכול "קל" או "פשוט" (facile) וניתן "בו ברגע" (dans l’instant). קוגן משמרת את האסוציאציה המינית־חושנית כשהיא מתארת את האהבה של וולבק ככזאת שבאה במהירות ובקלות. ואולם תרגום השורות הבאות חורג מהמקור הצרפתי: "האפשרות של אי" (la possibilité d’une île), במקור, רק "קיימת באמצע הזמנים" (au milieu du temps). זוהי קוגן שמציבה, בנימה רגשנית משהו, את האהבה נוסח וולבק ב"לב" הזמנים, כאפשרות נצחית ש"לא תחדל לעד". דומה שכאן קוגן שומטת את עמדתה חסרת הפניות של המתרגמת, מגניבה אל השיר נימה שלא קיימת בו במקור, ותופסת, בתוך כך, עמדה הקרובה יותר לזו של ויטה ביחס לאהבה. האם אפשר שכמו ויטה, גם המחברת־מתרגמת מוקסמת משורות השיר כשהן מופיעות מחוץ להקשרן, ומתפתה לייפות, להעמיק, ולקשט אותן?

אופייה של האהבה כפי שוויטה מבינה אותה, ושלהּ היא מייחלת, מתברר בפוסט רגשני שהיא מעלה, באורח לא אופייני, לחשבון האינסטגרם שלה. לצד תמונה של החתול שלה, פיצה, היא מספרת על הרפתקאותיו הליליות, שהוא יוצא אליהן דרך החלון שוויטה משאירה פתוח עבורו. כשהוא חוזר, מותש, בקצה הלילה, הוא מיילל יללה שוויטה מפרשת כבקשה לסגור את החלון "מפני החוץ השורדני". ויטה חותמת את הטקסט במהלך שחופף את דמותה שלה עם זו של החתול: "שמישהו יסגור לי את החלון" (עמ' 113). דרך הסיפור האלגורי על פיצה — עוד שם על משקל ויטה־ריטה — הגיבורה, שאכן מאופיינת לא אחת כיצור חתולי למדי, מבטאת תשוקה לזוגיות אוהבת שתשמש כמפלט מהסביבה החיצונית שתובעת ממנה להשתתף במאבקי הישרדות רגשיים כמו ה"לוחם הטריטוריאלי" פיצה. בשונה מגיבור ספרו של וולבק, ומהגיבור האחר של הנובלה של קוגן, יבגני, שמפרשים את ה"אפשרות של אי" כמרחב שבו תשוקותיו של היחיד (שהוא בהכרח זכרי) מתגשמות באופן מוחלט וסופי בתוך האחר (שהוא בהכרח נקבי), ויטה מבקשת אי של שניים שמסתגרים בַּיחד שלהם נוכח העולם.

הכנסת העיסוק בדמותה של המחברת אל תוך הדיון בפרשנות של יצירה ספרותית — מהלך שמרבית מבקרי הספרות בני זמננו ככל הנראה יעקמו את אפם לעומתו — מצדיק את עצמו מסיבה נוספת, והיא שהסגנון של קוגן מזדקר בייחודו ומתלכד בכמיהה המדוברת לאהבה. המחברת משתמשת בשפה גבוהה במפגיע שלא אחת שולחת את הקורא — וגם זה המשכיל — לעיין במילון, ולתהות על פשר הבחירה הסגנונית הלא שגרתית. תשובה לכך עשויה להימצא ברגע אחר בספר שבו דמות המחברת מבליחה מתוך המבדה הספרותי, שוב דרך מעשה התרגום. יבגני מתואר כשהוא קורא לבנותיו מתוך ספר ברוסית שהוא מתרגם להן בו במקום לעברית. ואולם בתו, ניקול, "[מרבה] לעצור את שטף דיבורו כדי לתקן ולהגביה את העברית שבפיו". ואכן, השורות הבאות מביאות את הטקסט הרוסי בתרגום המוגבה לעברית: "'שבע שנים תתהלכי בעולם עד שתִּשָּׁחַקְנָה נעלי הברזל מעל רגלייך', נאמה המכשפה, בקולה הדק החגיגי של ניקול, באוזניהם של אביה ואחותה הקטנה, ולהרף עין היו השניים לנערה האומללה שאיבדה את אהובהּ" (עמ' 132). מעשה ההגבהה של הלשון של ניקול, שמשוחזר בידי המספרת/מחברת בנובלה, מעלה על דעתו של הקורא את מעשה הסיפור שקוגן מגוללת בעברית הנהדרת שלה, שלא אחת מתקדמת — כמו בשיר — על ציר הדמיון הצלילי. כך, חלום בלהות הופך בלשונה של קוגן ל"תנומת ביעותים שלא בעִתה" (עמ' 108), וחיזור עקשני צופן בחובו "איוּם ואֵימה" (עמ' 118). באותו האופן, קוגן אוהבת לפתוח פסקה חדשה באופן שמתחבר לקודמתה ברמת המצלול יותר מאשר ברמת התוכן, כמו בפסקה החותמת בתיאור צניחתן של פיסות עץ "על הריצוף הפסיפסי המשובר של הרחבה", המתחרזת בזיכרון מילות השיר של וולבק שפותחות את הפסקה שעוקבת: "ואהבה שבאה קל" (עמ' 146). או בפסקאות הסיום של הנובלה, כאשר אזכור "סצנת הפתיחה של 'לה דולצ'ה ויטה'" חותם פסקה אחת שרודף אותה משפט מחורז המתחיל בתרגום בְּרִיחַ הפסקה הקודמת: "ויטה המתוקה הביטה מטה" (עמ' 158). גם הדימויים שבהם משתמשת קוגן הם לא אחת מקוריים ומבריקים ממש, כמו למשל בתיאור מדרכות העיר ביום שבת, בהיעדר המכוניות החונות, שנדמות "כחניכיים של אישה זקנה", "שלופת שיניים תותבות" (עמ' 28).

כמו ויטה, הגיבורות הנשיות שעומדות במרכזן של שתי הנובלות האחרות שמכונסות בספר מחפשות אהבה שתהיה להן למפלט מהקיום האפור והקשה: סיגלית, גיבורת "החור בסגול", מתאהבת בטייס הדוּש שיושב לידה בשיעור מתמטיקה דיסקרטית, ועדי, האומנית הכושלת שעומדת במרכז "חלאות יקרות לליבנו", מקווה שאחד משני הבחורים שמחזרים אחריה באירוע העאלק־חברה גבוהה שהיא משמשת בו כמלצרית, יהיה ה־אחד. החיפוש אחר האהבה כמו שסיגלית, עדי וויטה מבינות אותה — אהבה מסוג אחר מאוד מזה שמחפשים יבגני וולבק — מהדהד בַּאופן שבו מתגלה הספרות מבחינתה של המחברת, הן כקוראת והן ככותבת. דרך הקריאה והתרגום, קוגן מבקשת לחלץ את האהבה של וולבק משטחיותה האנוכית, כשהיא מעניקה פרשנות חדשה לביטוי הפואטי "אפשרות של אי". כמחברת, היא מבקשת לספר את האהבה בשפה ייחודית, אפילו מקושטת, כן, מתוחכמת ויפה. כמו ניקול הקטנה, שמצליחה לחולל שינוי בקרב שומעיה באמצעות השפה הסיפורית המוגבהת שלה, קוגן מבקשת לעורר את האהבה דרך העברית. אז הנה: עוד ספר בשושלת האינסופית והעל־זמנית של ספרים על אהבה. ואולם באמצעות כישוריה כמחברת וכמשוררת, קוגן מצליחה לספר את האהבה באופן מקורי, אמין ומרגש, כאילו לראשונה.