"אתם יודעים, כתוב בחז"ל שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. זאת אומרת שהתורה היא התוכנית האדריכלית של העולם, ואני לפעמים שואל את עצמי ככה, אז בשביל מה לברוא את העולם. הרי התורה ספר מושלם כל כך, יפה כל כך, ספר אלוקי, והעולם הוא, אתם יודעים, קצת פחות" (עמ' 282). מילים אלו, ששׂם המספר בפיו של גיבורו אהליאב הלוי, משקפות את הלב התמטי ואת המבנה הפואטי של הרומן מחזמר. לב ומבנה שכרוכים זה בזה. הלב התמטי הוא סיפורו של אהליאב (בן זמננו) הכותב מחזמר על בית המקדש ההולך ונבנה (בימי שיבת ציון). וכפי שמספר המספר שאהליאב מסביר לראש הישיבה "אותה הצגה עם שירים, מחזמר קוראים לזה, אינה בידור בעלמא, כי אם פרויקט חינוכי שימחיש לעם ישראל את נחיצות עבודת הקורבנות ומעלת שירת הלוויים, כמובן, תוך פרישת הדילמות המהותיות שהטרידו את עם ישראל כששב לארצו לפני שנים רבות וכששוב שב, לפני פחות״ (עמ׳ 84).
הספר מציג הלימה וירטואוזית בין תמה זו לבין ביטויה הארספואטי באמצעות מבנה של סיפור בתוך סיפור. והמבנה של סיפור בתוך סיפור יוצר מארג מורכב, אירוני ומשעשע של השתקפויות בין רעיון להגשמתו, חזון למימושו, התורה והעולם שנברא בהשראתה (כפי שמובע בדברי אהליאב שכאן), וההחלפה ההיסטורית של עבודת הקורבנות בבית המקדש בלימוד תורה ובתפילה.
לא פעם בעת הקריאה במחזמר עלה בראשי הרומן "מזייפי המטבעות" של אנדה ז'יד (שיצא לאור מאה שנה לפניו והסעיר אותי בנערותי). במחזמר, כמו ב"מזייפי המטבעות" וכמו בספרים ובסיפורים אחרים (גם בקולנוע) שאני אוהבת, קיים מה שקרא לו ז'יד "מיז־אן־אבים". בצרפתית הכוונה להצבה של מראות המשתקפות זו בזו ומייצרות תחושת עומק אין־סופית. כמו מראָה המופיעה בציור ומשקפת את הצייר או דמות כלשהי שהצייר מבקש לשקף ושלכאורה נמצא מחוץ לציור. למשל ציורו המפורסם של ואן אייק "נישואי הזוג ארנולפיני" מ־1434. ואפשר שאיורה של מרב סלומון על שער מחזמר מאזכר אותו.
אצל פוגל, כמו אצל ז'יד, הגיבור רוצה לכתוב ומתעסק ברצון לכתוב, וכותב או מתאמץ לכתוב, ואנחנו, הקוראים, למדים על תוכנו של הרומן/המחזמר שבתוך הסיפור מתוך קריאה על קשיי הכתיבה של הכותב, שורות מתוך מה שכתב, ושאר העדויות שמוסר המספר, כגון חזרות שעורכים השחקנים. "מזייפי המטבעות" ומחזמר הם שניהם, למעשה, מעבדה ספרותית שבה אנחנו מוזמנים אל מאחורי הקלעים, להציץ במלאכת הכתיבה, ובכך (גם בכך) נחשפת בפנינו חוויה ספרותית רב־ממדית, וכמובן, ארספואטית. ואצל פוגל, זו חוויה חריפה, מצחיקה ומהנה במיוחד: ברובד האחד הרומן ששמו "מחזמר" (לא רומן, לא ממואר, מחזמר) מאת מוטי פוגל, הספר שאנחנו מחזיקים ביד, מכירים את ישותו החזותית והפיזית, וקוראים. ברובד השני המחזמר (ללא מירכאות) לבמה שכותב אהליאב ונקרא "על כפיו אותו יביא" (על פי השורה משירו של יורם טהרלב). ברובד שלישי ואולי גם רביעי, קולו של המספר או של פוגל עצמו כמחבר המובלע (לא תמיד אנחנו מכריעים בין שלושתם), המעיד על דמויותיו גם כדי להבחין את עצמו מהן (למשל מלשון הדיבור של יוני, במאי ההצגה) ומשוחח עימן (יוני לרוב בא אליו בטענות). לא תמיד אנחנו מכריעים ביניהם כאמור, משום קול כפול שהוא בו בזמן של המספר הלא מהימן ושל פוגל המבקר הפיקח והמשועשע, הריהו המחבר המובלע שקורץ לקוראיו מעל לראשו של המספר, למשל כך: "ואף על פי כן, נכתוב את האמת ונמסור דברים כהווייתם" (עמ' 17).
פוגל (אולי בהשראת אנדרה ז'יד, שבוחן את הזיוף הבורגני והספרותי, אני לא יודעת, הייתי רוצה לשאול אותו. וכאן גילוי נאות: הסופר ואני מלמדים באותו בית ספר ואוכל לשאול) מציג באמצעות המחזמר ושלבי ההפקה שלו את המציאות ואת האשליה של החברה הדתית לאומית: התשוקה לבית המקדש ולהקרבת קורבנות. כאן למשל, הוא רותם מן הספרות את "כמו עצים בשלג" הקצרצר של קפקא, המדבר על כתיבה ואשליה, וכשהוא מספר על לידת בתו של אהליאב בלילה מושלג הוא כמעט מצטט את המקור "אך הביטו, הלוא אף זה למראית עין" (עמ' 218). הספר מלא רמיזות למקורות טקסטואליים ומזמין לקריאות חוזרות ולזיהוי מענג של מראי המקום.
הכתיבה רבת הרבדים של פוגל, ובתוכה האיכות הארספואטית של השתקפויות, מפעילה אותנו הקוראים. הוא נע בין משלבים לשוניים ישראליים, והוא כאמור מתכתב עם מקורות לשוניים, ספרותיים והיסטוריים: לשון מקרא, לשון מדרש, סלנג מתנחלי, קלישאות רבניות, עגה ישראלית, דרשה יהודית־ישראלית, סגנון דיבור משתנה של דמויות, וביניהן, כפי שראינו, של הסופר עצמו כדובר פעיל בספר. והדמויות שלו כולן, קלישאתיות ואותנטיות, כן כן כן, זאת לא סתירה, זאת הישראליוּת שהיטב אנחנו מכירים. למשל: "הכנתי את המרק הכתום המפורסם שלי, אמרה שפרה והתעקשה להביא בעצמה את סיר המרק לשולחן" (עמ' 212).
בתוך הדיבור הכל־ישראלי של הספר, ובהיותו ספר המספר על כתיבת מחזמר, נכלל גם עושר של שירים מושרים (פזמונים מוכרים) שמשתחלים לתוך הטקסט של המספר, לכותרות הפרקים, ולבחירות המוזיקליות של המחזאי, וממחישים באופן קומי את השילוב המסתבך בין קודש לחול, יהדות וישראליות, חזון רוחני ויצר אנושי. ועכשיו אני ידגים ("אדגים", כמו שמתקנת אמא של אהליאבי הילד, וכמו שתיקנונו אמהותינו): "ובכל מקום שאליו תלך, בכל רחוב ופינה, שוק וחצר, תפרסם את הנס" (עמ' 219). אהליאב כמובן אינו מציין את המקור, ופוגל אינו מזכיר את לאה גולדברג. מילות השירים המפוזמים נטמעו על ניגוניהם ומשקלם בישראליות בכלל ובתוכם גם בנו הקוראים ובאהליאב המוזיקאי הלוי החולם, ובספר הם משמשים כפרפראזה לישראליות. זה מצחיק במיוחד כשרק אחרי חצי עמוד מתפענח פשרן של הברות לכדי השיר "West End Girls", שמסיים חלום של אהליאב שבו הווסט אנד בלונדון מעלה את בכורת המחזמר שלו (עמ' 147—148). וכפי שקורה לעתים לאהליאב, קרה גם לי ש"מערבולת בנוזל האוזן הטביעה חלק מהמילים שאמר ראש הישיבה בתחילת השיחה ורק עכשיו נחלצו ממנה והשלימו את דרכן הארוכה לקליפת המוח" (עמ' 146), ויקְרֶה גם לכם הקוראים — שדקת קריאה תעבור עד שיתפענח פשרן של הברות, והצחוק יתפרץ החוצה. והרי גם זו השתקפות, כמו במקומות אחרים ברומן, אלא שהפעם אנחנו שותפים לה; הסופר, כאמור, מפעיל אותנו.
ובחזרה ללב הפילוסופי של הרומן, זה של "רעיון והגשמתו": פוגל מראה איך הניסיון לייצר ייצוג או אשליה בימתית של קודש נתקל במנגנונים חומריים, כלכליים ופוליטיים של המציאות והקלישאה הישראלית. בית המקדש הנשגב מומר לבמה במתנ"ס המתוארת בלשון המקראית של בניית המקדש: "ויהי בחודש זיו […] [הלוא הוא מועד תחילת בניית בית המקדש הראשון, מ"ש] והבמה — שישים אמה אורכה ועשרים אמה רוחבה […] ויעשו לאולם חלונות שקופים אטומים עם פרופיל אלומיניום בלגי […] ויכלו את הבמה והיציעים. וגם בר היה […] ומשקאות, שני ארגזים ארק איילות […] ציוד הסאונד שופרא דשופרא, שבע מאות ערוצים" (עמ' 276—277); שירת הלווים נדחסת לתוך פורמט חילוני של מחזמר שתלוי בנדבנים, בפוליטיקה מגזרית, באילוצי תקציב, במגבלות צניעות ועוד. הנה עוד: "שלום לכם, שמי אהליאב הלוי, ואני מזמין אתכם להצטרף אליי לפרויקט שכמותו עדיין לא היה — מחזמר על שיבת ציון ובניית בית המקדש! מחזמר על בית המקדש? עכשיו? כן כן כן, במיוחד עכשיו. […] המחזמר שלי, 'על כפיו אותו יביא', בא למלא בדיוק את החוסר הזה. אם אתם מאמינים כמוני בדבר ה' הנצחי, ברלוונטיות של תורת ישראל המתחדשת בכל דור ודור ובהשגחה פרטית, אז כמוני גם אתם כבר יודעים שהחלום יתגשם. איזה חלום? בניית בית המקדש כמובן. אבל גם החלום הקטן שלי, להביא את בשורת הקורבנות לכל בית בישראל". מיד בהמשך לניסיון הזה של אהליאב לנסח את קמפיין ההדסטארט למחזמר, מופיעה ההשתקפות בתוך השתקפות הבאה, הפעם באמצעות המספר: "שבוע שלם התייסר אהליאב בכתיבת בקשת המימון, והרי אף זו צרה: […] הוא רצה לכתוב מחזמר כדי לשכנע את עם ישראל בנחיצות בית המקדש, ועכשיו עליו לשכנע את עם ישראל בנחיצות בית המקדש כדי שיוכל להעלות מחזמר על בית המקדש וכו'" (עמ' 65—66).
(ולא נפסח בהתייחסותנו על "בא למלא בדיוק את החוסר הזה". וויי, איזו קלישאת דיבור־כתיבה ישראליים. ברור שצחקתי. התפקעתי מצחוק. לאורכו של הספר כולו).
המבנה של סיפור בתוך סיפור על ההשתקפויות שבו הופכים את מחזמר מיצירה סאטירית על הטירוף של הימין המשיחי לרומן ארספואטי מורכב, מהודק היטב ורק לכאורה בלתי מרוסן, שבו האומנות משמשת גם ככלי לביטוי אמונה וגם כמראה מגחיכה. המחזמר הלכל הפחות בוסרי שכותב אהליאב, והכתיבה הקומית בכלל של פוגל, היא דרך הזהב לספר על הטרגדיה מבלי לגלוש לקיטש. דרכה, הקלישאות עצמן נטענות באירוניה מבריקה.
לא הכול מצחיק בספר הזה. למשל לא גילויים מרומזים של המחבר: ראש הישיבה אומר לאהליאב וליוני "עלילת דם של יוספוס פלוויוס […] וכי יעלה על דעתך שיהודים ידקרו וירצחו יהודים?" (לא זה המרומז ועדין, ולא זה הלא מצחיק), ופוגל כותב: "לוּ הייתי שם, אולי הייתי אומר לו שכבר היו דברים מעולם. אולי, אבל כנראה שהייתי שותק, וממילה הוא לא היה שומע" (עמ' 145), ומזכיר־מגלה לנו שהיה שם ושמע את הדברים. בעוד שרוב רובו של הספר כתוב בתנופה משתלהבת של מספר, הגילויים הללו של פוגל הם שלהבת דקה. אנחנו שומעים את האמירה האחת, החבויה כמעט. המינימליזם הזה מניב עוצמה, ומלמד על הפער שבין חיים וספרות. ובספרות פוגל כעת אומר את מה שאולי לא אמר אז ושם בחיים עצמם.
לא הכול מצחיק בספר הזה. גם כשהוא מצחיק. כבר אמרנו. גם לא אזכורם וקורותיהם של הבהמות הנשחטות/הפרה האדומה/השעיר/השור הגועה. לקראת סופו של הספר, בפרק המסיים, הגעייה הזאת תכריע: המחזמר שעל הבמה עומד להתחיל, פוגל שכמו נמצא בקהל ומחכה עם כולם שהווילון ייפתח, שומע כלֵי נגינה מאחורי הווילון, ובעקבותיהם עולים עוד ועוד קולות. שוב השתקפות: הספר הוא "אחורי הקלעים" של הספרות, ופוגל שומע דברים מאחורי הווילון שעל הבמה משום שהקשיב למספר (זה ששלח לספר סיפור על כתיבת מחזמר). והוא שומע, וחוזר ושומע, מה שנקרא כרמיזה לקולות חטא עגל הזהב שחוזרים ושומעים (בספר שמות) יהושע ומשה, ופוגל שומע עוד ועוד עד ש"נשים מקוננות ושור גועה, צליל הצורח להיאלם […] הכול נפסק. רק קול הרוח הנושבת בעץ" (עמ' 284). השור גועה את הגזירה או באירוניה של המחבר, "יודע בחוש פנימי שגורל כביר ונאדר מזומן לו" (עמ' 15). וקול הרוח, לפי המדרש, הוא קולה של הרוח המנשבת מכינורו של דוד (גם כינורו של אהליאב לא נפקד מהספר) וקוראת לתיקון העולם, להתעוררות העולמות העליונים וללימוד תורה.
הביקורת של פוגל מזדהרת לאורך הספר כולו, ובפרק המסיים (הקרוי "מתי כבר יגיע היום" כמשפט מתוך "על כפיו יביא" של טהרלב) מזדהרת גם ההצעה שלו בדאוס אקס מכינה של סופר שממילא מנהל את דמויותיו, שהרי הן כחומר בכפיו, ובתוכָן גם את הרשימה האפית של עולי בבל העולים להר הבית, ושאצל פוגל מגיעים כולם לבכורת המחזמר. "אל תתפסו אותי על המילה" הוא אומר, "אבל ייתכן שכמה מהם אף שילמו על הכרטיס" (עמ' 278). שמות משפחות העולים מתגלים־מתגלמים בשמות התנחלויות (פוגל יכתוב "מאחז הוקם במקום, ויש אומרים התיישבות צעירה, ויש הגורסים התנחלות", עמ' 273), ומה שהוא עושה עימן היא הצעה ספרותית במובהק, וערכית, וקיומית, ומוסרית (אבל "העולם הוא, אתם יודעים, קצת פחות"), ופנטסטית ומפוכחת, ואחראית, ושחולמת להיות ממשית.