והלבן היום לבן מאוד קצת אדום

שני סיפורי תכריכים חשובים מצויים במקורותינו.
האחד הוא הסיפור על צוואתם של חכמים בקשר למלבושי המוות שציוו להלבישם לכשיסתלקו מן העולם. הסיפור מופיע בתלמוד הירושלמי (כתובת י"ב, הלכה ג') ובמקומות נוספים, ומסופר בו על רבי יוחנן, שציווה שיקברו אותו בתכריכים תכולים. לא לבנים ולא כהים, איזשהו צבע על הסקאלה. ולעומת זאת, רבי ירמיה, תלמידו של רבי יוחנן, התעקש, בשונה מרבו, שיקברו אותו בבגדים לבנים ומגוהצים כדי שיהיה מוכן ומזומן לביאת משיח צדקנו.
הסיפור השני מופיע בתוספתא נידה, ובו מסופר על האנשים בדורו של רבן גמליאל דְּיַבְנֶה, שהוציאו את מיטב כספם על מלבושי יוקרה עבור קרוביהם שנפטרו מן העולם. עניין זה גרם לכך שהצער על ההוצאה הכספית הגבוהה גבר על הצער מפטירת הקרוב. רבן גמליאל נתן דוגמא בעצמו, וביקש שיקברו אותו, למרות מעמדו כנשיא ישראל, בתכריכי פשתן לבנים ופשוטים. ומאז השתרש המנהג בכל המעמדות בעם.
איני יודע אם מישל פלצ'יק נמנית על חברי "הבה להבא" שמאמינים ביואב עזרא כמשיח, אבל נראה שלמשיח כלשהו המשוררת מחכה גם מחכה, לבנה גם לבנה. ולימדנו כבר רבי ירמיה שלמשיח מחכים בלֹבן. העיסוק במוות ובנושאים סביב המוות מייצר חווית קריאה שמשלבת פחד, בהלה ומיסטיקה. פלצ'יק מתווכת את חווית המוות לכל אדם, בלי הבדלי מעמד, כל דכפין יבוא וייבהל.
אוטופסיה, ספר הביכורים של המשוררת מישל פלצ'יק, ראה אור לאחרונה בהוצאת "הבה לאור", ובעריכת עודד כרמלי. מאז פרסומה הראשון של פלצ'יק בגליון 13 של כתב העת "הבה להבא" (דצמבר, 2019), אני עוקב אחרי שירתה. משהו בחופש ובאומץ הלב, בנושאים שבהם היא בוחרת לעסוק, בשפה העשירה והמצלולית שלה ובעובדה שהיא משוררת צעירה ומוכשרת, ריתק אותי. באותו גיליון פורסם השיר "אמא היא מעבדה (מעבדה היא אמא)", ובו המשפט "חָלוּל פִּיו שֶׁל הַפִּיל / הַיוֹשֵׁב עַל קְצֵה עֲרִיסָתִי / וְשָׁר לִי מַנְגִּינָה נוֹשֶׁנֶת" (בספר הוא מופיע בעמ' 28). השורות האלה טומנות בחובן ילדוּת, (שיר הערש והמנגינה הנושנת), איזושהי אימה (הפה החלול, עצם הישיבה של הפיל על קצה העריסה), חופש ומצלול מעניין ("פִּיו שֶׁל הַפִּיל"). משום כך חיכיתי לספר שיריה, והנה זה בא.
שמו של הספר, אוטופסיה – נתיחה שלאחר קביעת מוות בלעז, מזמין אל חווית קריאה שסובבת ברובה סביב החושים והצבעים שקשורים במוות ובנושאים הקשורים, ישירוֹת ובעקיפין, למוות. הספר, המחזיק 36 שירים, מזמין אותנו להיכנס (או שמא לצאת) לעולם שאחרי העולם. היקפו הצר גורם גם לשירים שאינם עוסקים ישירות במוות, אלא דווקא בנושאים מסורתיים יותר כגון אהבה, משפחה ושיגעון, להיצבע בצבעיו.
פלצ'יק משתמשת בצבעים רבים בשיריה, הדומיננטיים שבהם, כמותית ומהותית, הם האדום והלבן. הדוברת, מעידה על עצמה בשיר "מנוטר" (עמ' 47) שהיא "כְּסָיָה לְבַנְבַּנָּה", לוקחת את הקורא למסע לֹבן של אחרי מוות. מושגים מהשדה הסמנטי של הלבן והשקוף כמו "שיניים", "חלב" "כפור" ו"צנצנת" חוזרים שם כמה וכמה פעמים (כן, יש גם שן שחורה שמבצבצת, ובכל זאת), יש גם "קצפת", "הינומה", "מלח", "זכוכית", "פורמלין", "דמעות", "כוס" ועוד. כל אלו מעלים על הדעת היכלות לבנים, אור גדול, חלוקים לבנים, זכוכית, פיות ומלאכים, הם מהדהדים הוד ששייך לחרדות ולמחשבות של רבים מאיתנו על הרגע הזך שאחרי המוות. ההדהוד הגדול ביותר של הלבן הוא הקור. קור של גופה. ממש קור. ובמילותיה: "הַכְּפוֹר מְחַיֵּב / קְרִיאָה" (עמ' 16). גם השירים ה"מולבנים", שאינם עוסקים ישירות בעולמות הבאים ובפתולוגיה משוגעת ("אֱמֹר לִי הֵרְר דּוֹקְטוֹר / אֵימָתַי גּוּפִי יְהֵא לְמִנְחָתְךָ", עמ' 14), תורמים לאווירה הכללית של ספר. השימוש בעולמות הלבן יכול להוליך לשעמום, לשטחיות, לאי־צבע. אבל פלצ'יק מרהיבה בווירטואוזיות שלא תבייש משוררים ומשוררות ותיקים ובכתיבה לבנה מלאה בדימויים ובהפתעות.
השירים הראשונים, שהופכים את הלבן הרחב, המאיר, ללבן כמעט גולמי, כמעט מוחשי, משאירים את רישומם לאורך כל הקריאה בספר. בלשון הלצה, אפשר לומר שנראה לפעמים שהדפים הלבנים שבספר אינם ברירת המחדל של הדפוס, אלא איזו בחירה חתרנית של פלצ'יק. אל השן השחורה שמבצבצת, כמו כדי לשבור את כל הלובן וכדי לסלול עוד דרך לעדן את אותה הקלישאה, מצטרפת גם יונה שחורת נוצות (בשיר "אטלנטיס", עמ' 22–23) ופֵיוֹת מדממות אינדיגו (בשיר "ירח [בפה מלא]", עמ' 8–9), ולו רק כדי להשביע את רצונו של רבי יוחנן שציווה שיקברו אותו בתכריכים תכולים.
אחרי השירים הראשונים, שחווייתם לבנה, בא תורם של צבעים נוספים, פה ושם כחול, ופה ושם צהוב. הלבן ממשיך להיות דומיננטי גם בהם. לקראת 15 השירים האחרונים בספר האדום תופס את המקום הדומיננטי ומלווה את הקריאה עד סוף הספר. האדום אולי נרמז בדובדבן שעל הקצפת הלבנה בחטיבת השירים הראשונה, "אֲנִי מִתְגַּנֶּבֶת אֶל פִּסְגַּת הַרְרֵי הַקַּצֶּפֶת / דֻּבְדְּבָנִית…" (עמ' 12), אבל הוא מפעפע בדרכים מגוונות, למשל, כשהמשוררת מספרת על עצמה ככביסה שנצבעה אודם שני: "אֲנִי עַל הַשִּׁדָּה, מְקֻפֶּלֶת הֵיטֵב / לְאַחַר הִתְעַרְבְּלוּתִי בִּדְחִיסָה / עִם הַכְּבִיסָה הַמְלֻכְלֶכֶת לַמְּכוֹנָה. / כֻּלָּהּ צָבַעְתִּי אָדֹם שָׁנִי." ("לשאלתכם", עמ' 50). הוא מגיע כבלון אדום וכפנים נפוחות ומאדימות: "הַבָּלוֹן הָאָדֹם / הַבָּלוֹן שִׁחְרֵר לִי אֶת הָאֲוִיר" ו"אֲנִי מִתְנַפַּחַת וּמַאְדִּימָה" (בשיר חסר השם בעמ' 53) וכאגירת דם בצנצנות: "לָמָה לֹא מוֹחֲלִים לִי וְעוֹד מְנִיחִים / לְמַרְגְּלוֹתַי צִנְצָנוֹת / לֶאֱגֹר אֶת הַדָּם הַמֻּקָּז" ("הכרעת הדין", עמ' 46). סדר השירים, מהלבן שרובו מופיע בתחילת הספר, אל האדום ההולך ומופיע עם ההתקדמות בקריאה ובייחוד בסוף, מציע לקרוא את שירה של פלצי'ק לאחור: מהלבן אל האדום, ומהנתיחה שלאחר המוות והמפגש עם המלאכים ועם הפיות בשירים הראשונים, אל הדם והבשר בחלקו השני של הספר, כפי שהיא מבקשת במחזור השירים הנפלא חסר השם (עמ' 32–33): "סַפֵּר לִי עַל עֲשֶׂרֶת הַמְּמַדִים דַּרְכָּם / הוֹלְכִים לְאָחוֹר".
עניין מרכזי נוסף בספר הוא אזכורים מתרבויות שונות, חלקן מרוחקות, למשל, המיתולוגיה היוונית (השיר "לאורורה", המוקדש לאלת השחר היוונית, עמ' 48), החומות: חומת סין ("רוקסנה", עמ' 18) וחומת ברלין (בשיר "המניפסט", עמ' 14) וכדומה. ההתרחקות הזאת עלולה להרחיק את הקורא מהחוויה המשותפת לכל בני התמותה, חוויה של חרדת מוות, אל הרהורים שיש בהם מן הזרוּת. ברובו, הספר מנכיח אצל הקורא בהלה נהדרת, עשויה מקצב ומצלול ולעתים חריזה חופשית נפלאה, ממש יראת מוות. ועד 120. הקריאה מעוררת דחף מוזר לתת צדקה ולקיים מצוות אין ספור, וזה נפלא ונהדר. לעומת זאת, ההתרחקות למקומות מיתיים ופנטסטיים פוגמת קמעא בהנכחת הבהלה והחרדה, בעיקר במקומות שבהם נדרש עוד תהליך חשיבה קצר ושימוש בידע כללי, או אפילו הרצה של איזה חיפוש זריז בגוגל. נראה שבמקומות אלו, לפלצ'יק יש אמירה והיא לא זקוקה ל"סיוע" של העולם הגדול, לסימבולים תרבותיים ולמיתולוגיה יוונית. והמאמץ המחשבתי הקטן הזה זר לעתים לחוויה המשותפת לכולנו. הזבובים ופטפוטי הפוחלצים עובדים טוב יותר בעיניי. אבל, למרות זאת, יש בה בהתרחקות איזה קסם. קסם שעלול להרחיק ועלול להיות מרוחק, אבל בכל זאת קסם: "גַּם לַזְּבוּבִים יֵשׁ טַעַם לְמַמָשׁוּת" (עמ' 25).
וכדי לסיים את מהלכי הצבע ואת החוויה, פלצ'יק מסיימת את אוטופסיה במחווה להרהור ההרהורים, מגילת קהלת, בשיר "סופדבר" (וגם, לשירו של דוד אבידן "סוף דבר"). הבחירה של פלצ'יק לסיים בשיר זה, שאוסף את ענייני המוות, הפתולוגיה, המיתולוגיה והשיגעון לאמירה נקייה ופשוטה, מפרשת את הפסוק האחרון בקהלת, "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.", בפירוש בהיר וחדשני:

סופדבר
זֶה לֹא הָיָה נוֹרָא
וְזֶה לֹא הָיָה מוֹרָא
זֶה הָיָה רַק
זֶה
וְאֵין הֶסְבֵּר
וְלֹא סוֹבְרִים
שֶׁיֵּשׁ יוֹתֵר
מִזֶּה.
(עמ' 54)

לצד כל אלו, השירים בספר עשויים במלאכת מחשבת של שפה ומצלול. אציין כאן כמה עניינים מצלוליים ששבו את ליבי וכדאי לדעתי לשים אליהם לב ואוזן: (בשיר חסר השם בעמ' 24), הריתמוס והקצב נפלאים. המצלול והחריזה הנרמזת גרמו לי לקרוא את השיר בקול גדול כמה וכמה פעמים, לשם הספורט וההנאה. יש בו חריזה מוסוות בין "מָוֶת בָּטוּחַ" ל"עֲצֵי הַתַּפּוחַ", מילים שפשוט כיף להגיד כמו "מְטֻרְזָנִים" ו"מְשַׁרְבֵּב", וסיומת נפרדת ונהדרת: "בְּחִלּוּלִים וְחִלְחֲלָה".
יש כמה מקומות בספר שענייני מצלול באים לרענן ולהצמית גם יחד. למשל בשיר "בלונדה", שהוא שיר שיש בו מן האימה, מופיע חרוז מרענן ומצמית: "הוּא רָצָה אוֹתָהּ בְּצֵלוֹפָן / כְּרוּכָה בְּסֶרֶט אַרְגָּמָן". בכמה מקומות קיימת הלימה בין ההומור התוכני להומור המצלולי, למשל בשורה שפותחת את השיר "לשאלתכם," בעמ' 50: "כָּל הַנָּ"ל מֵאִנְסְטִינְקְט שֶׂל דְּגִיגָה", ובשיר חסר השם בעמ' 51 מופיע ביטוי לשילוב המצלולי הוותיק בין יצירה ליצר: "הַיַּצְרָן נוֹבֵעַ מֵהַיֵּצֵר".
השימוש בשורשים דומים, במשחקי לשון ובשורשים מרובעים נהדרים, הופכים את שירת האימה הזו במקומות מסוימים לשירה גדולה, שירה שיש בה שפה נהדרת וריתמוס שמקבע את חווית הקריאה בקצב משתנה, שפה מלאה בחופש ואפילו בהומור. השימוש בשורשים מרובעים, או בדמויי שורשים מרובעים, שנעשה בחן רב ובדיוק, נותן תחושה של גלגול, גלגול נשמות או גלגל חוזר בעולם.
פלצ'יק מצליחה להעמיד חוויה מדויקת בספר ביכורים חדשני ומעז שמגרה את בלוטות הטעם להכין עצמן לספר הבא. "עֲכְשָׁו תּוֹרִי / עַד קֵץ הִוָּלְדוּתִי / הקָּבוּעַ / לְהוֹדוֹת" (עמ' 51).