חוה. הקול המיוחד. קצת צרוד, קצת מאומץ, טעון בדחיפות – אישית, רגשית, תרבותית. זה הצליל הנלווה מיד. קול חי ומהדהד. בשירים. כה רבים. מורכבי צורה ופשוטים, שזורים במקורות, ובוקעים ממקור תהומי ואישי. בעוצמת האומץ השירי לומר. את המוות, ואת חומרי החיים, את השפל שמלא באורה, ואת השבור והמבוזה הנוגה כפנינים באפר. שרמוטה.
קול מלא חיים ותעוזה, כצבעוניות התלבושת. תמיד עם איזה שָאל ססגוני זרוק על כתף, וצעד החלטי קדימה, אותו צעד נחוש, שיכול להתמסר גם להתערסלות של ריקוד, מכיל את עצמו ופורץ. לפעמים לבד, ולפעמים יכולנו למצוא את עצמנו בלב חגיגה, סובבות בריקוד יחד.
קול של אם לבנותיה, החותרת, לבד, לבנות עולם. וכשהיא מדברת בהן, קולה מצועף בדוק אהבה, המזהיר מבעד לדאגה לחובה ולעול. קול של פליאה מעצם החיים האחוזים בה ועוד ועוד מובילים אותה.
חוה. קשר של שנים. עוד בטרם היות. בכתב העת דימוי, הפורץ לעולם שבו עדיין מפרידה חומה בין איברי הספר היהודי. חומה בצורה שמצידה האחד כותבים בודדים ומצידה השני "הרפובליקה הספרותית" המרימה גבה. דימוי שכולו חוה, פוגש אותי בלב דרך מקבילה אל הספר היהודי מתוך הבמה ומתוך כתיבה ספרותית, ובאותה התלהבות של אוונגרד, הנופלת לרוב על אזנים ערלות, לולא אותה במה – עיר מקלט – מציאות או "דימוי". ההליכה המקבילה יחד, בפרסומים, בערבים ספרותיים, בשמות של "כותבים צעירים", שהופכים מהר מאוד לקולות מרכזיים. מפעל של אישה אחת, העוברת איתו מאכסניה לאכסניה, נוסעת עם המערכת, ש"המקום" האמיתי שלה הוא בעצם מכוניתה. וכך הולכים לאיבוד דברים שהוקלטו בשיחה פומבית על רבי נחמן, ולא העליתי אותם על הכתב. ודאי הם עדיין נודדים, יחד עם שבעת הקבצנים, באיזו דרך מסתורית שבה עברה מכוניתה של חוה.
ואז, "כיסופים". חזון יהודי. עכשווי. בינלאומי. מחבר את הנפרדים, הנפגשים כאחים לשבט שגבולותיו טושטשו בשייכויות אחרות, בנרטיבים שונים, באידיאולוגיות – והנה הם, על כל לשונותיהם וארצותיהם, אחיות ואחים לאותם "כיסופים" למולדת שעל הדף.
זכיתי לתמוך ב"כיסופים" בראשיתו, ועד היום ידידיי, הסופרים היהודיים האמריקאים או הצרפתים, מזכירים את בואם לכנס כרגעי שיא ושיח נדירים. רגעים ומפגשים רבים. וביניהם, ההזדמנות שניתנה לנו במושב הפתיחה לחלוק עם אהרון אפלפלד את היותנו מהגרי נצח במקומנו שלנו, יושבי ארעי ועל תנאי, כשהדי השָם והאתמול הם קצה הקרחון של שפתנו. בחלל המיוחד שיצרה חוה בכיסופים אפשר היה לדבר כך, בפה מלא.
קולה המיוחד של חוה, בסערתה, בידידות ובריחוק של פצע שנפער, ללא דעת, בפגיעות כה רבה. זו שנחשפת אולי בצילום הנפלא של עליזה אורבך שבו יושבת חוה בחיק משפחתה – "הבולגרים" – שהגיעו אל חוף המבטחים מתוך השבר. והנה היא שם, גם חוה של הילדות, וגם בת של אימה, וגם גשר בין מי שאיננו עוד ובין עוצמת החיים.
הגשר הנועז הזה, חוה, עם קולה הצרוד מעט, המאומץ והטעון בדחיפות – לחיות – נלקחה מאיתנו.
ואיך נעבור, ללא הגשר? ללא דימוי? ואיך נשמר את הכיסופים?
קולה של חוה, הממשיך ומהדהד, קורא לנו, בקרבה ובפגיעות כה רבה. קורא כאן ועכשיו. וקורא את הכאן והעכשיו, בתעוזה שאיננה מרפה.
תנחומי מעומק הלב לבנותיה, שבהן הייתה חוה כה גאה, לבני המשפחה, ולמשפחת הספרות והשירה.
יהי זכרה ופועלה ברוך.
מיכל גוברין
ירושלים, 15.11.2022
