וְתָמִיד עָשִׂיתִי בִּי כִּרְצוֹנְךָ

צוּרוֹת רַבּוֹת שֶׁל גַּשְׁמִיּוּת זוֹהֶרֶת

אפר ויהלום נפתח במחזור ארוך של שירי אהבה ותשוקה לדמות גברית ששמו "אנחנו החדר המואר". בקריאה ראשונה, קראתי את השירים כממוענים אל גבר בשר ודם וטעונים בשכבות על גבי שכבות של משמעות רוחנית וסימבולית. בקריאה שנייה, ניסיתי לקרוא את השירים כמתארים תהליכים ארכיטיפיים אוניברסליים המתרחשים בנפש האנושית ובעולם ומיוצגים באמצעות הסימבוליקה הרומנטית והארוטית. כל עוד הטלטלתי בין שתי הקריאות, נותרתי מחוץ לספר. שירי אפר ויהלום מתנגדים להכרעה הזו, ובזה כוחם. לכן, רק כאשר הסכמתי לקרוא את המחזור הפותח, ואחריו את שירי הספר כולו – מתוך הכרה בכך ששתי האפשרויות מתקיימות בו זמנית ושאל לי להכריע ביניהן, יכולתי להתמסר לסיפור הבריאה האישי־אוניברסלי שהמשוררת פורשת בפנינו. האינטגרציה בין שתי האפשרויות השונות לכאורה גרמה לי להיזכר שכאשר למדנו את שיר השירים בתיכון, תחילה התפעלתי התפעלות נערית מן הארוטיקה הנועזת, ובהמשך קיבלתי באכזבה מהולה בהקלה את הסבריה של המורה כי מדובר בתיאורים מטאפוריים של הקשר בין עם ישראל לאל. בקוראי את אפר ויהלום, מצויד ביכולת גבוהה מעט יותר להכיל דיאלקטיקה, הבנתי שאין כל דרך או צורך להכריע בין הממשי לבין הסימבולי, שכן המדובר בשתי פנים של אותה מציאות, או כפי שמנסחת זאת המשוררת: הָאֱמֶת מִתְהַפֶּכֶת / צוּרוֹת רַבּוֹת / שֶׁל גַּשְׁמִיּוּת / זוֹהֶרֶת, מַסְעִירָה" (מתוך השיר "הכול מתחיל בצורה", עמ' 122). קרא־איבנוב קניאל מודעת היטב לדיאלקטיקה הזו, ובחלק מן השירים היא מותחת אותה אל קצותיה, כמו למשל שזירת מיניות מפורשת בשירים העוסקים במיזוג עם הנשגב, כמו בשיר "ואיך ייקח":

וּבַבִּיאָה הַהִיא

הַכֹּל יִרְעַד

 

וְאֵיךְ יִקַּח הַמַּמְלָכָה

בְּנִיעַ יָד

 

וְאֵין שֻׂלְטָן

וְאֵין תּוֹגָר

וְאֵין מִפְלָט

 

וְאֶנְקַת הָאֲבִיּוֹנָה

נוֹקֶבֶת דִּין

נוֹקֶבֶת יָהֲלוֹם וּדְבַשׁ (עמ' 19)

 

קרא־איבנוב קניאל מתארת התמסרות מוחלטת למפגש מיני: אמות הסיפים רועדות, הממלכה נכבשת בשלמותה, היררכיית השליטה קורסת – אין שולטן (סולטן) ואין תוגר (אדם טורקי) ואין מפלט. שמונה המילים החותמות את השיר מדגימות יפה את האופן שהמשוררת שוזרת את המיני בנשגב ואת החומרי במופשט – עד לבלי התר. האביונה נוקבת את ספירת הדין – ספירה שעל פי הקבלה היא המצמצמת ומווסתת את השפע והאהבה חסרת הגבולות של ספירת החסד. כך, בארבע מילים מתוארים היבטיה המיסטיים של האביונה, ובשלוש מילים נוספות מוצע דימוי יפיפה וחושני לתהליך – האביונה נוקבת את נוקשות היהלום ומובילה אל רכותו ומתיקותו המתמסרת של הדבש.

 

שְׁנֵי נְחָשִׁים

בקוראי את אפר ויהלום עלה בדעתי המונח ״Syzgy״ שטבע קרל גוסט יונג לתיאור חיבור אינטגרטיבי בין הפכים, בייחוד בין הנשי לבין הגברי, היוצר שלמות אחת בעלת איכות שאפשר לתארה גם כמקודשת. יונג שאל את המונח מן הגנוסטיקה (זרם מיסטי שהתפתח באזור הים התיכון במקביל להופעת הנצרות), ומשמעותו המילולית היא לחבר או מדויק יותר לרתום יחדיו. בתרבות האנושית יש שפע של ייצוגים סימבוליים לחיבור הזה. את שיר השירים כבר הזכרתי, ואוסיף אליו את אמירת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני התפילה ואת נישואי ישוע והכנסייה במסורת הנוצרית. ייצוג בולט במיוחד לארכיטיפ זה אפשר לראות בשירים שבהם הן לאישה והן לגבר יש רחם. כאשר מופרדת הרחם מתפקודה ושיוכה הביולוגי, מודגשת מהותה הסימבולית, העומדת מעבר לפיצול שבין זכרי לנשי. עד כה התקשיתי לסנגר על העברית, שבה מינם הדקדוקי של הרחם והשד הוא זכר. האפשרות שמציעה המשוררת, שגם לגברים יש רחם, במובן מופשט ולא ביולוגי, מרככת מעט את הצרימה השפתית.  השיר "אנימוס" הוא עוד אחד מאותם שירים שמתואר בהם מפגש גופני וארוטי מאוד בין הכוחות. אביא את השורות המתארות את המפגש בין הרחם הנשי לרחם הגברי, מפגש המוביל להתמזגות והפיכה לשלם: "זֶה רַק אֲנִי וְאַתָּה / שְׂפָתַי בִּשְׂפָתֶיךָ / יְרֵכַי עַל יְרֵכֶיךָ / רַחְמִי עַל רַחְמְךָ" (עמ' 177).

 

רחם גברית מופיעה גם בחלקו האחרון של המחזור "לשון שניה". כאן ההתמזגות אינה מתרחשת מאליה והדוברת לא רק נענית לה, אלא נוקטת עמדה אקטיבית כדי להיות מאוחדת ושלמה: "אֶחֱצֶה אֶת הַנָּהָר / שְׁנֵי נְחָשִׁים אֶתְפֹּס / זַנְבוֹתֵיהֶם אֶקְשֹׁר / אַטְמִין אוֹתָם בְּרַחְמְךָ / טוֹב וָחֶסֶד אֶרְדֹּף

אֶהְיֶה שְׁלֵמָה בִּלְעָדֶיךָ." (עמ' 154).

 

תְּאוֹם שֶׁלִּי, תֵּלֵךְ תָּמִים

עד כה התמקדתי בתנועה אל עבר האיחוד, כלומר בהתהוות ה־syzgy. המחזור "תאומים" נשען אף הוא על אותו הארכיטיפ, אלא שהכיוון בו הוא הפוך – פירוקה של שלמות אחת המורכבת מנשי וזכרי, המתוארת כהיפרדות בין תאומים המתרחשת ברחם האם ומסתיימת במותו של העובר הזכר. זהו מחזור ארוך, ואביא רק חלקים מתוכו:

 

מִימֵי עוֹלָם

אֶצְבְּעוֹתֶיךָ חוֹרְשׁוֹת

תְּלָמִים בִּבְשָׂרִי

אֶצְבְּעוֹתַי פּוֹרְמוֹת

קְרוּמֵי גַּבְּךָ.

 

מִימֵי עוֹלָם

צִמַּחְנוּ אֲנָקָה

עָנָף מִשֹּׁרֶשׁ

מְשֻׁתָּף.

 

בְּעֵץ חַיִּים

לְשׁוֹנְךָ אוֹחֶזֶת בִּלְשׁוֹנִי

יָדְךָ לְרֹאשִׁי

סֵפֶר חַיֶּיךָ עַל רַחְמִי

רַגְלֵינוּ מִתְפַּיְּסוֹת

חוּט הַשִּׁדְרָה

נֶחְתָּךְ בְּאוֹת.

 

תְּאוֹם שֶׁלִּי, תֵּלֵךְ תָּמִים

דָּבָר אֵינֶנּוּ מְיֻתָּר

בִּדְפוּס הַנִּמְצָאוֹת

עַל פִּי הַמְּעָרָה

הַדְלָקָה עוֹשָׂה הֲטָבָה

בִּשּׂוּם הוּא הַמְתָּקָה

יֵשׁ אוֹמְרִים, כֹּלָּא חַד מִלָּה.

 

את המחזור "תאומים" אני קורא כמיתוס בריאה, שכמו מיתוסי בריאה רבים אחרים מתאר תהליך של היפרדות והבחנה בין הפכים שהיו נתונים במצב של שלמות: שמים וארץ, זכר ונקבה וכיוצא בזה. מוטיב מיתולוגי זה, עוסק, בין השאר, במצב האנושי הבסיסי – מודעות האדם לעצמו מפרידה אותו מן העולם, היא מובילה אותו להבחנה מתמדת בינו לבין כל מה או מי שאינו הוא. זו הפרדה נחוצה להתפתחות התודעה, והיא כרוכה בגעגוע מתמיד אל השלם. המחזור ספוג באבלה של המשוררת, בגעגועיה אל אותה שלמות שהופרה ולניסיונותיה החוזרים ונשנים לחזור אל השלמות הזו, או לפחות לצמצם את הפער בין שני היסודות הנפרדים בעצמה ובעולם. 

 

כָּל הַשִּׁירִים הָיוּ בְּגִינְךָ

מה מקום השירה בחתירה המתמדת אל האיחוד המחודש? דומה שלשאלה זו קרא־איבנוב קניאל מציעה תשובה מורכבת: שירתה חותרת אל האיחוד ונובעת ממנו בה בעת, מכאן שאין לקוראה רק כשירת געגועים אלגית אל המצב המאוחד, כי אם גם כשירה השבה ומכוננת אותו. עבורי, כינונו המחודש של השלם היא מתכונותיה הייחודיות של שפת השירה, בוודאי שירה שיש לקוראה כתפילה או כלחש מכשף מרפא – היא פונה אל המקומות בנו ובעולם שבהם המילה ומשמעותה; השפה והמוזיקה; הידוע והבלתי ניתן לידיעה – חד הם. אביא את השיר הארס־פואטי "בו ביום":

 

אֵיךְ אַסְבִּיר

שֶׁכָּל הַשִּׁירִים

כִּסּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ

רִצְּפוּ יָמִים

הִשִּׂיאוּנִי אֵלֶיךָ

אָרִיחַ עַל גַּבֵּי 

לבֵנה

 

אֵיךְ אֹמַר

שֶׁהַדְּמוּיוֹת

חָלְפוּ זוֹ בָּזוֹ 

הֻחלפו אַחַר גַּבִּי 

בְּקֶצֶב כָּפוּל 

מִסְתַּחְרֵר

(גּוֹלְלוֹת שְׁבִיל,

קְלִפָּה, מְכַשֵּׁפָה, צֵל)

 

בּוֹ בַּיּוֹם 

שׁוּב יָצָאתִי לַקְּרָב 

לְמַעַנְךָ, מְשִׁיבָה לְיָדֶיךָ

עוֹרוֹת מְאָדָּמִים

יְרִיעוֹת תְּחָשִׁים

וּשְׁלַל לְחָשִׁים

 

הָיִיתִי אֲנָפָה 

עִם כָּתֵף יְרֻקָּה

הָיִיתִי חָפְשִׁיָּה 

גַּם כְּשֶׁהָרוּחוֹת נָשְׂאוּ אוֹתָנוּ,

הָרוּחוֹת הִשִּׂיאוּנִי

וְתָמִיד עָשִׂיתִי בִּי כִּרְצוֹנְךָ

 

אֵיךְ אֹמַר לְךָ

שֶׁכָּל הַשִּׁירִים

הָיוּ בְּגִינְךָ. (עמ' 129) [כנ״ל]

 

כל השירים היו בגינך, הם השיאו אותי אליך, אומרת המשוררת לנמענה התמידי, וממש אל מול עינינו מתקיימת בשיר התהפכות והתמזגות: היא הופכת לבוראת עולמות שלמה וחופשיה, הוא הופך לכוח בתוכה המביא לידי ביטוי את רצונה היוצר, ושניהם יחד מכוננים את השלם בשירה.