בספטמבר 2023, אחרי שמונה חודשים של הפגנות למען הצלת שאריות הדמוקרטיה בישראל, אחזו בכולנו ספקות בנוגע לעתידה של המדינה. רבים שלא שקלו לעזוב אותה קודם לכן לא למען המילקי הזול בברלין ולא למען הדלק הזול בקליפורניה החלו, מה שנקרא, לבדוק אופציות. באווירה הזאת, החלטנו שהנושא של גיליון "הו!" הקרוב צריך להיות עתיד השפה העברית, המעורר שאלות חדשות בעקבות ההידרדרות בעתיד הנראה לעין של ישראל. יוצרים וחוקרים עבריים המתגוררים בישראל ומחוצה לה התבקשו לספר לקוראינו מה לדעתם צפוי לעברית לנוכח האתגרים והאיומים עליה: פיצול החברה הישראלית, המשבר הפוליטי, הבינה המלאכותית, הגלובליזציה, עליית קרנה של הדת ועוד.
התחלתי לכתוב את המסה שלי ביום כיפור, יום שמאפשר לעבוד בשקט. כתבתי ונסעתי לחופשה קצרה בפריז. ארבעה ימים אחרי שובי התברר שהנושא אקטואלי אפילו יותר מכפי שחשבנו, אבל את המסה המוכנה צריך היה לשכתב כדי להכיל את האיום החדש על עתיד העברית, או על עתיד כלשהו. שִכתבתי אותה כדי לחדד את הנסיבות שבהן נשאלת ונענית השאלה, אבל התשובה הבסיסית שלי לא השתנתה: כל מה שאני מבקשת מהעברית, לפני ואחרי 7 באוקטובר, הוא להמשיך ולבטא את הכמיהה לחופש.
העברית היא, כמובן, מקרה פרטי אמצעי "מקומי" להאיר נושא אוניברסלי, כשם שכל שפה מאירה את שאלת החופש של העם הדובר אותה. מרינה צווטאייבה, הגדולה במשוררות, כתבה פעם על הצד התרבותי של מה שנקרא בתקופתה "השאלה הנשית" (כלומר, מצבן המזעזע של זכויות הנשים): "אין שאלה נשית. ישנן תשובות נשיות לשאלה האנושית." בהשאלה, העברית אינה אלא תשובה עברית לשאלה האנושית. האוניברסלית. ואחרי שדנתי בשאלת עתיד העברית, אני מוכנה לגשת לשאלה אנושית בהחלט, רחבה מעט יותר, שנשאלת כעת: כיצד על פי מה נעריך במאה ה־ 21את הספרות. או, במילים אחרות, מה צריכה להיות התשובה הספרותית לשאלות האנושיות של דורנו?
*
בחודשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר השתדלתי לשתוק. הרגשתי שכל מילה שוקלת טון, שאין לי זכות לטעות, כי כל מילה לא מדויקת עלולה לפגוע במישהו שאיבד זה עתה אדם קרוב. הייתה זו הפעם הראשונה בשנות הכתיבה הארוכות שלי שבה התחלתי לפקפק בתפיסתו של יוסף ברודסקי, הגורסת שהאסתטיקה השפה, במקרה של המקצוע שלנו קודמת לאתיקה, שבכוחותיה של בחירה אסתטית טובה להוביל את הכותב ואת הקורא לבחירה האתית הטובה ביותר. ואילו כעת המשימה האתית לא להזיק לבני אדם שחווים אסון חרגה מיכולתה של האסתטיקה. וכשהמלחמה בעזה חרגה מהמטרה המתבקשת להחזיר את החטופים ולהגן על האזרחים, והתחילה להזכיר באופן הולך ומחשיד מסע נקמה שאין לו שום תוצאות למעט, ובכן, נקמה משקל המילים, הנושאות סכנה לפגיעה, שגדלה ככל שמתרחבים מעגלי הישראלים והפלסטינים החווים אסון, הוכפל אף יותר, הוכפל יחד עם האימה הצומחת מיום ליום. במצב הזה אני יכולה לפעול בשני אופנים: להשתתף בהפגנות (או ביוזמות מועילות אחרות) כאחת האזרחיות וליצור אמנות שהאתיקה שלה אינה נופלת מזו הנבנית באמצעות הפגנות, או אמצעי ביטוי פוליטיים אחרים. מה שאינני יכולה לעשות עכשיו הוא כתיבה שאינה אמנותית: בעוד שאמנות הגונה יכולה להעצים את האתיקה ואת כוח הריפוי הכואב שלה (“כן, שעת הנשמה כשעת / סכין רופאים טובה", כמו שכתבה צווטאייבה), כתיבה שאינה אמנותית נידונה כעת לכישלון אתי חסר תקנה, לגרימת כאב לשם כאב, נטול כל יכולת מיטיבה. אינני מבינה למי יש עכשיו בכלל את הביטחון לכתוב ברשתות החברתיות או בעיתונים, מעבר לדיווח עובדות בסיסי או הבעת עמדה פוליטית ברורה. למי יש אומץ להתבטא במדיות האלה בפורמט שאינו רואה בעיני רוחו את האדם הבודד הנמען היחיד של האמנות אלא מנסה, בחוסר אחריות מוחלט, לייצג קבוצה ולדבר בשמה? למי יש אומץ לקחת על עצמו אחריות כה כבדה?
אין פירוש הדבר כי כתיבה ספרותית אינה מחייבת לאחריות. נהפוך הוא: יצירת אמנות (בשני המובנים של המילה "יצירה״) מחייבת את היוצר לראות שלושה צעדים קדימה ולבחון את יצירתו במשקפי הומניזם חדים, באמות המידה המחמירות ביותר. כלומר לחשוב תמיד על האדם, על היחיד, על הפרט, על מכאוביו ועל פחדיו, ולא "על האלים והעמים", אלה שההתמקדות בהם הביאה עלינו את האסון. אבל יצירת אמנות אינה שייכת ליוצר לבדו, מפני שהקורא, הצופה או המאזין הם שותפים ליצירה. הספר רק מתחיל בטקסט שנכתב בידי הסופר, אבל ממשיך להתפתח בדמיונו של הקורא ובהכרח יוצא משליטה. לכן האחריות מתחלקת ביניהם. מארק צ'פמן אחד מצא משום מה ב"התפסן בשדה השיפון" השראה לרצוח את ג'ון לנון, אבל מיליוני קוראים צעירים מצאו בדמותו של הולדן קולפילד ידיד אמת, ובשפת הסיפור שלו דרך חדשה לספר אמת "על זמנם ועל עצמם״ (כמעט על פי שורה מאת מיאקובסקי!). האסתטיקה החדשנית של הספר, שמיליון החקיינים שקמו לו מאז צאתו ב־ 1951 לא הצליחו לפצח את הקסם שלה, נגזרה מעמוד השדרה האתי המוצק שלו, שנבנה, בין היתר, בעת שירותו של סלינג'ר באוסטריה במלחמת העולם השנייה, שם ראה דברים שהעדיף לא לדבר עליהם באופן ישיר אלא להטמיע בתוך ידו הכותבת. האם יש לנו יסוד להאשים את סלינג'ר ברצח ג'ון לנון? מובן שלא. הקורא צ'פמן נושא באחריות, ורק הוא.
אם כן, הכמיהה האנושית לחופש, העומדת בבסיס האתיקה האמנותית, היא היסוד היקר ביותר שנצטרך לחפש בספרות של העשורים הקרובים. לפעמים נדמה שהיא הלכה לאיבוד בים האסתטיקה המפורקת, ההתחכמויות האוונגרדיות, הפוסט־מודרניזם הידוע לשמצה, פוליטיקת הזהויות שהפכה לקריקטורה של עצמה, ההתפתחויות הטכנולוגיות שהובילו לכאורה לשטחיות ולפופוליזם בכל תחום בחיים. נהוג בימינו לגחך לנוכח שיקולים אתיים ביצירה, כפי שעדיין נהוג בחוגים מסוימים לגחך לנוכח שירה הכתובה בחרוז ומשקל או ציור פיגורטיבי. אני משווה בין סוגי הגיחוכים האלה לא בכדי, מפני שלעניות דעתי יש ביניהם קשר. קורא הרגיל ליצירה בת זמננו, שטעמו אינו מפותח דיו, עשוי להתבלבל בקלות בין אתיקה לדידקטיקה, ובין וירטואוזיות לקיטש, מפני שהתרגל מצד אחד לתפיסה ה"פוסט־מודרנית" שאין אמת מוחלטת ושאין טוב ורע, ומצד שני לרעיון ששירה, אם היא לא נועדה לילדים, היא סוגה בלתי נגישה שאי אפשר לזכור. אבל גישות כאלה רחוקות מן האמת, וקורא מיומן לא יתקשה להבחין בין הדברים, כפי שלא יתקשה להבדיל בין צילום או ציור שנוצרו בידי אמן לבין כזה שנוצר בידי בינה מלאכותית: גם כשזו האחרונה מצליחה לא לצייר לחייל שלוש ידיים, היא אינה מצליחה לספר סיפור, מפני שאין לה רצונות, תשוקות וכאבים משלה. או במילים אחרות, לא באמת אכפת לה. אי אפשר באמת להסתיר אדישות אפילו בני אדם אינם מצליחים בכך. קשה ובלתי נסבל בעיניי לקרוא ספר שמחברו אינו אוהב את הדמויות שלו, או אדיש אליהן. לעומת זאת, אני זוכרת כמה התלהבתי באמצע הרומן "פנין" מאת נבוקוב, כשגיליתי שהמחבר בעצם אוהב מאוד את הגיבור שלו, שבמחצית הראשונה של הספר תואר כדמות נלעגת מעט: שינוי זווית הראייה ההדרגתי של המחבר יצר אפקט אדיר של הכרת תודה על כל החמלה הבלתי צפויה שנתגלתה במהלכו. ככלל, נבוקוב הוא דוגמא מצוינת לסופר שנהוג לראות בו "אסתטיקן טהור", חסר חוש חמלה וצדק, אבל ככל שמתעמקים בו, מגלים עד כמה הרושם הזה מוטעה, ועד כמה אכפת לו מבני אדם ומרגשותיהם.
מהי, אם כן, אותה אתיקה שאינה דידקטית מרוב מסר, ומהי אותה וירטואוזיות שאינה מידרדרת לקיטש מרוב יופי? נדמה לי שכל הקווים האלה נפגשים באותה נקודה שכבר ציינתי בהתחלה: הכמיהה האנושית לחופש, לחירות אישית ופוליטית הנובעת מחמלה ומאהבת אדם. היא־היא אותו שאר רוח שמבדיל בין יצירה אנושית ליצירה לא אנושית, בין אם במשמעות של בינה מלאכותית או במשמעות של יצירה חסרת עמוד שדרה מוסרי, אדישה למכאובי האדם ולתפיסות ההומניסטיות. יתר על כן, כל ניסיון להישאר בצד, להרכין ראש, להסתתר עד יעבור הזעם בתירוץ של "אמנות למען אמנות" או "עבודה למען הנצח" מצמצם את היצירה לאוסף של קישוטים אפילו לא לפרחים על ספל חרסינה, אלא לפרח אחד יותר מדי, זה שהופך את הספל ממעודן לקיטשי ומשימושי למיותר. באופן פרדוקסלי, אמנות שמתעלמת מהכמיהה לחופש ולצדק המגולמים ביופי מתרחקת מתפקידה לפעול למען האמנות והנצח, מפני שהיא מפסיקה לבטא את שאיפתו הנצחית של האדם. והרי אפילו ביופי הפשוט והשימושי ביותר יש אמירה. אתן דוגמה קיצונית: כשחברינו הנוצרים מקשטים עץ חג מולד ומאירים את עריהם בשלל אורות צבעוניים, הם לא סתם הופכים את המרחב הציבורי והפרטי לסוג של חדר ילדים חלומי, אלא מצדיעים לאדם שעלה למענם אל הצלב, ועל הדרך מנסים להבטיח לילדיהם ביטחון, הגנה משפחתית וילדות מאושרת. האם אלה אינן אמירות אתיות ופוליטיות? למעשה, אחת האמירות האמנותיות החזקות ביותר שראיתי בשנתיים האחרונות, לפני שנדרתי נדר לא לראות שום סרטונים עד שכל זה ייגמר (האם הוא ייגמר אי פעם?), הייתה סרטון תמים של יחסי ציבור שהציג את קישוטי חג המולד ברחובותיה של מריופול בדצמבר 2021 חודשיים לפני שהעיר הותקפה, ננצרה, נהרסה ואיבדה עשרות אלפים מאזרחיה (מספר ההרוגים אינו ידוע עד היום, כי העיר עדיין כבושה). עכשיו, כשאנחנו יודעים מה קרה למריופול חודשיים אחרי אותו חג מולד, קישוטי החג המנצנצים מספרים לנו הכול על החיים ועל המוות.
אבל הפוטנציאל לספר את הסיפור הזה היה טמון מראש גם במשמעותם המקורית. ואם אותה משמעות אינה עומדת מאחורי הקישוטים, בכל עיר ובכל בית שמתהדרים בהם, הרי שיופיים של הקישוטים בהכרח נפגם, והקסם הופך לערמת פלסטיק סתמית מחנות סטוק. היופי הוא כמו מניה: ערכה יכול לזנק בעקבות מסחר ספקולטיבי, אבל אם לא עומדת מאחוריה הצלחתה של החברה בעולם העסקי האמיתי, היא אינה אלא לופטגעשעפט במובן הפשוט והאוורירי של המילה, וערכה עומד להתפוצץ כבועת סבון. והמחשבה הזאת תקפה במיוחד לספרות, מדיום ששום יופי טבעי של שיש, של שחקן, של צליל אינו עומד לרשותו ושחומר העבודה שלו הוא מילים, כלי שיכול לרפא או להרוג, להפיח תקווה או לייאש, למשוך או להרתיע, לחשוף אמת או לשקר.
הדרישות האלה אולי נשמעות מחמירות, ואולי סותרות את ההודאה שלי בעבר על כך שהספרות היא משחק בשבילי, כפי שכתבתי במסה מלפני ארבע שנים. אבל הסתירה היא מדומה: המשחק שלי הוא רציני, כשם שהכדורגל, שגם הוא משחק, רציני בעיני השחקנים, המאמנים והאוהדים. למעשה, אנשים קלי דעת, שרק רצו לשחק, מתגלים פעם אחר פעם כבעלי עמוד השדרה המוצק ביותר, ולו מפני שהם אינם צריכים להעסיק את עצמם בשיקולים ציניים של ריאל פוליטיק או אופורטוניזם הנחוצים לאנשים רציניים יותר כדי להתקדם או להצליח. לא בכדי הפקיד טולקין את הצלת העולם מטבעת הרשע בידיהם של הוביטים קטנים ופגיעים שאיש לא לקח אותם ברצינות, ולא בכדי המנהיג היהודי הגדול ביותר בדורנו, שנפל בחלקו להוביל אומה תחת מתקפה ברברית, הגיע מתחום אמנות הקומדיה.
אם כן, באנו אל הספרות רק כדי לשחק ולהנות, אבל קיבלנו ממנה הרבה יותר: כושר עמידה בפיתויי הרשע, דרך אל החופש ולפעמים הצלת נפש. למרבה הצער, הספרות היא עסק בודד מאוד, הן לכותב והן לקורא (וכאן אני חוזרת, למרות הכול, למחשבותיו של ברודסקי). ולכן קסמיה אינם פועלים כמעט אף פעם ברמת החברה כולה, אלא רק ברמת האדם הפרטי. אבל לאותו אדם פרטי היא לא רק מספרת סיפור, אלא אף מעניקה כלי רב־עוצמה, חשוב מעין כמוהו בימינו: שפה שיכולה להרחיק אותו מהפופוליזם, מהפשטנות, מהשקר שנשפכים עליו מכל ערוץ אחר. אדם שרגיל לשפתה של הספרות עדיין יכול להיות אדם רע ולהרבות רוע בעולם, אבל תהיה זו תוצאה של בחירה מודעת וצינית מצדו, מפני ששפתה של הספרות מבטלת את האפשרות לאמונה תמימה בשקרים הפרימיטיביים שמומטרים עלינו. כך לפחות אותם אנשים שאינם מוכנים לבחור בחירה מודעת ברוע, יכולים להימנע מבחירה לא מודעת בו. שפתה העשירה, המטפורית, המקורית של הספרות, ובמיוחד של השירה, שלרשותה עומדים גם כלים מוזיקליים, לא רק מרגילה את הקורא למחשבה מורכבת ועצמאית יותר מזו שאפשר לפגוש בכל מקום אחר, אלא אף מאיצה את חשיבתו של הקורא, שמתרגל בעזרתה לנוע במהירות בין אסוציאציות, דמויות, סיפורים ונקודות מבט ולבקר בנעליהם של כל האחרים שהוא לעולם לא יהיה בחייו. ולפיכך בסופו של דבר, שפתה של הספרות אינה רק כלי אינטלקטואלי, אלא מכשיר לאימון שריר החמלה, שבלעדיו לא נדע לשאוף לחופש ולאושר לא רק לעצמנו, ואפילו לא רק לדומים לנו, אלא לכולם.
Poetry makes nothing happen, אמר ו.ה. אודן. אני מאמינה שזה לטובה, מפני שבמקומות שבהם לספרות הייתה השפעה מוגזמת על החברה (ברית המועצות ויורשתה רוסיה הפוטיניסטית הן הדוגמאות המשמעותיות ביותר), היא באה על חשבון פעילות פוליטית ואזרחית אמיתית, ולכן הפכה לכוח שרק מחזק את הדיקטטורה. בחברה בריאה, הספרות אינה צריכה להחליף את הפוליטיקה, אלא להציע לנפש האדם (אותו אדם שפעיל באופן זה או אחר גם כאזרח בפוליס שלו) אלטרנטיבה מורכבת וסוחפת של אתיקה, אנושיות, חופש, תשוקה ויופי, כנגד הציניות, הפשטנות, האכזריות והדיכוי. וכמו שיודע כל מי שהיה קורא נלהב בילדותו ובנעוריו, היכולות האלה של הספרות מגיעות לשיאן בסיפור שהוא משחק להוט ומהנה. לפעמים התעלות כזאת מתרחשת גם בכדורגל.
