Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! דצמבר 2023

גליון

השבר מתוך האיחוי – השיבה לפנגיאה

רחל חלפי | פנגיאה | הקיבוץ המאוחד, 2023 | 127 עמודים. עמית זר | פנגיאה | פרדס, 2023 | 55 עמודים.

מאת: עדו ניצן

לאחרונה ראו אור שני ספרי שירה של שתי משוררות, שחולקים בצירוף מקרים יוצא דופן את אותה הכותרת – פנגיאה. הראשונה, רחל חלפי, בת מעל לשמונים, שפרסמה עד כה יותר מ־20 ספרי שירה; השנייה, עמית זר, משוררת בשנות העשרים לחייה, שזהו ספר ביכוריה.

איך כותבים שבר? הספרות מגלה לנו פעם אחר פעם כי היא יודעת להעמיק בשבר בגלוי ובסתר, לחטט בכוח בפצע הכואב או לשרטט בעדינות את הסדקים, לרמוז על המשבר ולחוג סביבו מבלי לתאר את הזוועה עצמה.

עם זאת, לפעמים כדי לדבר על עומק השבר יש צורך דווקא להתרחק ממנו. הכתיבה האוטופית, המתמקדת בעתיד מושלם ומואר, מאירה דרך האוטופיה, במעין תשליל, את החושך שבהווה השבור שדווקא אותו היא רואה לנגד עיניה בעת הכתיבה, ולא את האור העתידי והמדומיין. צורה ספרותית אחרת, שאף היא צופה אל עבר זמן אחר, רחוק ומדומיין, פונה אל עבר אידיאלי. הספרות הפסטורלית למשל (המכונה גם אידיליה או בוקוליקה), שצמחה ביוון וברומא, מציגה מרחב כפרי שלו ומופלא, הקודם לציוויליזציה האורבנית, ובו פלגי מים שוטפים, רועי צאן המנגנים בחליליהם, כבשים רועות בנחת ומרחבי מרעה ירוקים. משוררים רבים שכתבו את היצירות האלה לא ראו כבשה מימיהם (ובטח שלא רעו אחת) ורובם חיו בערים של מאות אלפי תושבים. אף על פי כן, הדמיון הספרותי הרחיק ראות אל העבר ושרטט תקופה של אושר שאפשר רק לכסוף אליה, ומדגישה אולי יותר מכול את ההווה המר.

בשנת 1912 פרסם הגאולוג הגרמני אלפרד לותר וגנר (Wegener) את ספרו “מקור היבשות והאוקיינוסים״ ובו הציג לעולם את הרעיון של פנגיאה. לטענתו, שהפכה בהמשך לתאוריה הרווחת בעולם המדעי, עד לפני כ־200 מיליון שנה, היו כל היבשות מחוברות כיבשת אחת גדולה, אם כל היבשות, שאותה כינה בהמשך פנגיאה – מיוונית πᾶν γαία: כל האדמות. עם השנים התפצלה והתחלקה היבשת המאוחדת על פני כל הגלובוס וכך נוצרו היבשות המפורדות שעליהן אנו חיים כיום. עשורים ספורים לאחר הצגת התאוריה של פנגיאה התפתחה גם התאוריה הפיזיקלית של “המפץ הגדול״ שהציגה אפשרות דומה – אכן, לא רק כל היבשות, אלא היקום כולו היה פעם מאוחד, רגע לפני השבר. הרעיון הזה מסעיר את הדמיון – הייתכן שבעבר הרחוק, לפני המלחמות, הגזעים, הדתות והשנאות, ולמעשה הרבה לפני עידן האדם, היה הכול אחד?

לאחרונה ראו אור שני ספרי שירה של שתי משוררות, שחולקים בצירוף מקרים יוצא דופן את אותה הכותרת – פנגיאה. הראשונה, רחל חלפי, בת מעל ל־80, שפרסמה עד כה יותר מ־20 ספרי שירה; השנייה, עמית זר, משוררת בשנות ה־20 לחייה, שזהו ספר ביכוריה. הכותרת של שני הספרים מגלה במילה אחת פשוטה את הרעיון שעומד מאחוריהם – הכמיהה אל השלווה הקדמונית והמלוכדת שהייתה ואיננה.

הכריכות של שני הספרים, פנגיאה של רחל חלפי ופנגיאה של עמית זר, מלמדות על ההבדלים ביניהם. על כריכת ספרה של חלפי תמונה שצילמה בעצמה ובה רואים, על רקע קפלי בד כחולים, מעין סיכה עגולה וצבעונית שנראית כמו פלנטה דמוית כדור הארץ, אך שלהבדיל ממנו היא עטורה בצבעוניות מתכתית ופסיכדלית.

לעומת זאת, כריכת ספר הביכורים של עמית זר שונה בתכלית ופשוטה בהרבה. כדי לסמל את אותה אחדות קדומה שאיננה עוד מופיעה על הכריכה השחורה מטאפורה אחרת: ספל חרסינה לבן שידיתו נשברה.

הצבעוניות המהפנטת והפנטס־טית על כריכת ספרה של חלפי, המציגה מעין פלנטה אחרת וחייזרית, חושפת את קנה המידה שספר שיריה עוסק בו. פנגיאה של חלפי, שמרבית שיריו נכתבו כבר בשנת 2006, הוא ספר קיומי ואוניברסלי שעסוק בהוויה האנושית עצמה. לעומתה, התמונה הריאליסטית והמונוכרומטית על כריכת ספרה של זר מספרת כי ספרה עסוק במקרה הפרטי, בסיפור השבר של היחיד. ואכן, ספר ביכוריה של זר הוא ספר צנום וממוקד בהרבה מספרה של חלפי, ורובו ככולו עסוק בשבר אחד – השבר האישי והמשפחתי בחיי המשוררת, המסופר בגוף ראשון. אין מדובר בשבר הקולקטיבי של ההוויה האנושית, אלא בשבר פרטי מאוד של עצם לידתה וקיומה.

 

***

ספרה של חלפי נפתח בשיר שכותרתו כשם הספר:

פנגיאה

פַּעַם הָיִינוּ פַּנְגֵּיאָה אַחַת וִיחִידָה

יַבֶּשֶׁת אַחַת גְּדוֹלָה

עַל פְּנֵי הַכַּדּוּר

אַחַר כָּךְ הֵחֵלּוּ הָרְעָדִים

אַחַר כָּךְ תְּזוּזוֹת

הַלּוּחוֹת הַטֶּקְטוֹנִיִּים שֶׁלָּנוּ

הִגַּרְנוּ הֲגִירָה אֲנָכִית    לְמַטָּה    עָמֹק

מִתְחַבְּרִים מִתַּחַת לְכָל זֶה

שׁוֹכְבִים מְקֻפָּלִים כְּעֻבָּרִים

נִרְעָדִים

מִפַּחַד הַלַּבָּה הָרוֹתַחַת

וּמִתַּחַת לְכָל זֶה –

הַלֶּהָבוֹת

אַחַר כָּךְ הַקְּרִיעָה

קְרִיעַת הָאֲדָמָה בְּקוֹל רַעַם

קְרִיעַת הַבָּשָׂר

אַחַר כָּךְ

נְדִידַת הַיַּבָּשׁוֹת

 

שירתה של חלפי גדולה מהחיים, פשוטו כמשמעו: מחיי האדם הבודד וייסורי נפשו, מחיי החברה ומהחיים הישראליים. באמצעות התיאור הגאולוגי כביכול הפותח את הספר חלפי בונה את האלגוריה הכלל אנושית היסודית והחשובה על אחדות ושבר ועל הקיום האנושי הארעי ומלא הכאב, הקרוע והחרד. לא רק היבשות היו פעם שלם גדול ואחדותי, אלא “היינו״, כולנו – האחדות הקמאית של האדם, טרם ההוויה, שזורה באחדות הראשונית של היקום כולו.

התמונה הגאולוגית של העולם כאדמה קרועה שהייתה פעם אחת, ומתחתיה רוחשת כל העת מגמה רותחת, היא אולי מדויקת מבחינה מדעית; עם זאת, היא כה בלתי נתפסת בתודעה האנושית עד שהיא הופכת את המציאות לכמו סוריאליסטית. אותה תמונה שבה ועולה גם בשירים נוספים בספר. האדם בכלל, והדוברת השירית בפרט, חיים במציאות שברירית בעליל, מגמה רותחת רוחשת מתחת לפני האדמה כל העת, והשבר נמצא בכל מה שמתחזה למראית עין כשלם.

רבים השירים בספר שסובבים סביב אותו עניין אך מציגים שלל מטאפורות שונות, בדומה לפנגיאה שהייתה ואיננה, לאותן התחושות של כמיהה לאיחוי ושל שבר אינהרנטי. כך למשל באמצעות חוט שנקרע: “הַתַּבְנִית הָרוֹפֶפֶת הַמַּחֲזִיקָה אוֹתָנוּ […] הַחוּט הָרוֹעֵד הַנִּקְרָע שֶׁל כָּל זֶה״ (עמ׳ 11), אקווריום שמתנפץ: “הָאַקְוַרְיוּם הַקָּטָן שֶׁהָיִיתִי עַד לִפְנֵי רֶגַע / נֻפַּץ. הִתְנַפֵּץ קָרַס וְכָל / הַמַּיִם נִשְׁפְּכוּ עַל הָרִצְפָּה״ (עמ׳ 19), או אפרוח שמסרב לשבור את קליפת ביצתו: “לֹא רוֹצֶה / לִבְקֹעַ אֶל תּוֹךְ / פְּרִיצַת הַיּוֹם […] מְנַסֶּה בְּמַקּוֹר קָטָן / לְהַקִּישׁ עַל הַשְּׁבָרִים הַדַּקִּים / לְאַחוֹת מִבִּפְנִים אֶת קִרְעֵי / הַפְּרִיצָה״ (עמ׳ 25). כל המטאפורות מבכות את השבר, את מה שהיה ואבד, וכמהות לאיחוי מחדש.

ככלל, נראה שהאמצעי הפואטי הרווח ביותר בספר הוא ההתכה הפיגורטיבית בין מטאפורות מורכבות משדות סמנטיים שונים, לבין התיאור האנושי הקיומי. כך, ה״אני״ מצויר בשירים השונים כ״אקווריום מנופץ״, “דחלילה״, “מסילת רכבת״, “קליידוסקופ״, “רסס קל של מים״ – ובעיקר פלנטה או מערכת אקולוגית אחרת.

דומה שחלפי כמעט מתוודה על הדבר כאשר לקראת סוף ספרה, המלא בתופעות מדעיות מפורטות, מופיע השיר “בין התופעות״, שכותרת המשנה שלו היא “ניסיון להקשיב להרצאה מדעית״. בשיר קצר זה המשוררת כמו חושפת את צורת החשיבה שמנחה אותה והופכת את עולם התופעות, ולמעשה גם את השפה עצמה, למטאפורות אנושיות:

 

“הָאוֹר עָשׂוּי מֵחֶלְקִיקִים״

– אֲנַחְנוּ מְגַלִּים –

“בֵּין הַתּוֹפָעוֹת הַיּוֹם־יוֹמִיּוֹת שֶׁל הָאוֹר:

הָאוֹר מִתְפַּשֵּׁט בְּקַוִּים יְשָׁרִים״

– אֲנַחְנוּ מִתְפַּשְּׁטִים בְּקַוִּים עֲקֻמִּים –

“נִתָּן לְפַצֵּל אוֹר לָבָן לִצְבָעִים״

– אוֹתָנוּ קָשֶׁה לְאַגֵּד שׁוּב לַאֲלֻמַּת־הָאוֹר הַלָּבָן

שֶׁהָיִינוּ לִפְנֵי רֶגַע –

חרף ריבוי הדרכים לתאר את אותו הדבר, חלפי חוזרת באחדים משיריה לפנגיאה עצמה – אם כדי לתאר בני אנוש באופן כללי ואם כדי לתאר מערכות יחסים, כמו למשל בשיר “מכתב לחברה רחוקה״: “נִפְרַדְנוּ לְיַבָּשׁוֹת רְחוֹקוֹת״ (עמ׳ 26), או בשיר “הפנגיאה״: “אַחַר כָּךְ נִבְעוּ סְדָקִים בַּיַּבֶּשֶׁת הַפִּלְאִית. / אַחַר כָּךְ נִבְעוּ חֲרִיצִים בּוֹרוֹת גֵּאָיוֹת תְּהוֹמוֹת. / שִׁבְרֵי־־ / עוֹלָם. / אַחַר כָּךְ כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לְךָ דָּבָר" (עמ׳ 62).

הפנגיאה של חלפי היא תמיד קדומה, תמיד נכספת ולעולם עתידה להישבר. היא מערכת יחסים אבודה, חוויה אנושית היולית שאפשר רק להתגעגע אליה, או תשליל של חוויית היום־יום השבירה. לקראת סוף הספר הדוברת והפנגיאה הופכות לאחת: “הַפַּנְגִּיאָה הַקְּדוּמָה – / נִקְרְעָה […] וַאֲנִי שׂוֹחָה בֵּין תַּת־הַיַּבָּשׁוֹת – / אַחַת שֶׁהִיא תַּת־שַׂחְיָנִית / וְלֹא חֲדֵלָה לִטְבֹּעַ […] כֻּלָּהּ וִתּוּר אִשָּׁה הָעוֹקֶבֶת / בְּעִנְיָן מְדֻקְדָּק אַחַר / פְּרָטֵי הַקְּרִיעָה הַשֶּׁבֶר הַטְּבִיעָה // אִשָּׁה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ פַּנְגֵּיאָה״ (עמ׳ 121).

החידתיות הגדולה שאופפת את שירי הספר, הריבוי של שירים הגיגיים ועומס השדות המטאפוריים, הופכים את הספר לעמוס, למרובב וללא אחיד. במקרה הזה, התאריכים שבהם נכתבו השירים, המצוינים בתחתית כל שיר (לעיתים כמה שירים נכתבו באותו יום), אינם מועילים לתחושת הגודש, ועל אף שחלפו מעל 15 שנים ממועד הכתיבה, די זמן לעריכה קפדנית, הספר עדיין עלול להיקרא כמעין יומן או כמחברת שלא נערכו דיים. לו היו נשלפים מן הספר טובי השירים, ההולמים זה את זה ומרכיבים ספר שלם הדוק – הוא יכול היה להיות ספר שירים נפלא שמלמד דבר מה עמוק על השבר שבחיינו.

 

***

כאמור, ספרה של עמית זר שונה בתכלית. להבדיל מנקודת המבט האישית אך האוניברסלית והחובקת כל של חלפי, פנגיאה של זר עוסק בשבר הפרטי והביוגרפי של המשפחה, הלידה והחיים עצמם. השבר הזה מתואר בספר בדרכים רבות ופנגיאה כמעט שלא מופיעה בו, אך בזכות כותרת הספר צילה של פנגיאה האחידה, הקדומה והמושלמת מרחף מעל התמונה המשפחתית העגומה המצטיירת בספר – ההתפרקות הטוטאלית מועצמת באמצעות זכר האחדות הקדומה שנרמזת בכותרת הספר.

אותה התפרקות קיומית שבמוקד הספר, בנוסח “ההשלכה״ האקזיסטנציאליסטית אל העולם, מגולמת אצל זר כבר בלידה עצמה, שמוצגת כרגע שטמון בו מוות. כך למשל בשיר הראשון בספר: “בַּיּוֹם בּוֹ נוֹלַדְתִּי בִּשְּׂרָה הָרוֹפְאָה לְאָבִי // מַזָּל טוֹב! נוֹלְדוּ לְךָ מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, / בְּמִשְׁקָל קִילוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת״ (עמ׳ 9). ומיד אחר כך, במחזור שירים מסמר שיער, פצע הלידה ממשיך להיות מוצג כמוות של ממש: “כְּשֶׁאִמִּי יָלְדָה אוֹתִי אֶל הָעוֹלָם / הִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהַפָּלוֹת קוֹרוֹת / גַּם לְאַחַר הַפְּרֵדָה מֵרֶחֶם״, או “בַּלַּיְלָה הַהוּא יָלַדְתִּי שְׁנֵי הוֹרִים יְתוֹמִים מִבַּת״ (עמ׳ 10).

השבר בספרה של זר חשוף וקשה, ומערכת היחסים המשפחתית שהוא מגולל רוויה במילים אלימות מאוד. את השפה הזו זר מכנה “שפה שהיא סכין״. ואכן, לעיתים יש תחושה ששיריה של זר, גם כשאינם עוסקים בהוריה, נמשכים אל השבר כמו פרפר לאש, משחק כאב מענג של חיטוט בפצע: “הַשֶּׁבֶר הוּא תָּמִיד הַתְּשׁוּבָה / כָּל הַשָּׁלֵם בַּחַיִּים / הוּא בְּחֶזְקַת שְׁאֵלָה״ (עמ׳ 37).

ברגע אפל מאוד בספרה של זר, ממש באמצעו, פנגיאה מופיעה בו בפעם היחידה, ותפקידה הוא לכאורה להביא נחמה:

 

אֲנִי זוֹכֶרֶת.

פַּעַם הָיִיתִי פַּנְגֵּיאָה שֶׁל לִפְנֵי הַהִפָּרְדוּת.

עוֹד לֹא הָיוּ בִּי שִׁבְרוֹנוֹת לְכָאן וּלְכָאן.

מֹשֶׁה הֶחֱזִיק אֶת הַלּוּחוֹת קָרוֹב אֶל לִבּוֹ.

עוֹד לֹא נָדְדוּ מִמֶּנִּי.

עוֹד לֹא הִתְאַבְּנוּ בִּי.

הָיִיתִי יַבֶּשֶׁת אַחַת.

פַּנְגֵּיאָה,

אֲנִי אוֹמֶרֶת.

מְבַקֶּשֶׁת לִשְׁלֹף יָדַיִם מֵאוֹקְיָנוֹס הָעוֹלָם,

לְחַבֵּר שׁוּב.

תַּחֲזִיּוֹת אוֹמְרוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ לְחַכּוֹת רַק עוֹד מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מִילְיוֹן שָׁנָה.

בֵּינְתַיִם

שׁוּב וָשׁוּב נִפְרֶדֶת. (עמ׳ 31)

בשיר הזה, שכותרתו “פנגיאה״, אחרי כל הפרידות, השברים, הפגימות והרסיסים, נפרש ציר הזמן דווקא בין החיבורים והאיחויים – החיבור הראשוני וההיולי בטרם השבירה וזה העתיד לבוא, שניצב כמין אחרית ימים גואלת שבה תשובנה להתאחד היבשות. עם זאת, הפנגיאה של זר נותרת ככמיהה בלבד ולא כאפשרות ממשית; היא נמצאת מאות מיליוני שנים בעבר או בעתיד, הרחק מהישג יד. כך, אם לשוב אל המקום שבו פתחנו, הרגע המנחם לכאורה הופך לאחד מרגעי המשבר הגדולים שבספר: האפשרות הבלתי נתפסת של אחדות, המצב המדומיין והקוסם כל כך של איחוי ושל ריפוי, הוא בדיוק זה שרק מגדיל ומעמיק את השבר. כי חלפי וזר גם יחד מבינות, כל אחת בדרכה השונה בתכלית, שמציאות שבורה הופכת לכואבת בהרבה כאשר נזכרים שפעם, גם אם הרחק הרחק, הייתה אפשרות אחרת.

 

עוד במעלה...

שדים באים בעקבות העוני

דבר המערכת – מעלה 2

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

שיעור בהגנה עצמית

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

מלחמת הגרילה של סמי ברדוגו נגד רפובליקת הספרים העבריים

תיאטרון הבובות של הנפש

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

על היפה והנכון

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

וזרח השמש

עולם חדש מופלא

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

ילד עם אבא

מה שוות המילים אם אי אפשר לשלוט בהן?

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות

המלצת שבוע הספר – יורם עשת

קונספטואליות וגותיקה

המסע אל השינה

על העיוורון

צפון ברך | בפונט אהרוני

וירדו? וירדו אמיתי?

כיצד להפסיק לפחד ממוות, להתחיל להתאבל על המתים ולאהוב את החיים

עגלת תינוק ריקה סובבת עיר

ענפים סביב האין

"נוֹלַדְתִּי בְּהַצָּגַת חֲצוֹת"

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

"הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנָ"ךְ" – מסה על שירת זלדה

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

חיים שראוי לספרם

פס האטה

דבר המערכת – מעלה 5

דלות ושירה

כמה מילים אחרי הלוויה של מאיר ויזלטיר

אמילי של זנדבנק

איך תודעה נולדת מחדש

צעד בן אלפי־מילין

בין as if ל־hollow center

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

כשהפחד למות הוא הפחד לחיות

דיווח מתוך התרחשות

שהכל נברא בלשון

איך לספר סיפור

פינוק בשירה הישראלית

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

רומנים מטופשים שכותבות נשים

טרמפיסט בגלקסיה בלי מדריך

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

אסתטיקה של הפצע

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

סוד השעמום הוא לומר הכל

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

שתיקה יודעת קול

לאן ללכת מכאן

המלצת שבוע הספר – שי פורסטנברג

לתפוס את הולדן

גילוי דעת

דבר המערכת – מעלה 4

איך לכתוב על הפוליטי?

האימה שבאימהוּת – שאי אפשר דבר לומר עליה

קרקעיתה השקופה של הנפש

דמיון הוא התשובה

לפורר את האחיזה

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

להוציא חלום לאור

שבריריות החלום

השבר מתוך האיחוי – השיבה לפנגיאה

דברי פרידה

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

הזר והפרפר, המדען והסופר

אומרים לנו שיש סקס אחר

Yes, I Do

הסיפור שלא נגמר

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

"עוד מעט אלך ואקח איתי את השתיקות"

עוד סיפור אחד

חוה האחת בקינתה אל האהוב החצוי

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אסתטיקה של פצע

כזב ובדיון

דבר המערכת – מעלה 9

העובדה הפשוטה, החותכת

מתוך המחברות

מועכת את גבולות הדאחקה

המלצת שבוע הספר – פניה חזן

תועלת לנפש אומללה ודחויה

צָפוּן בָּרֵךְ | צליל של נייר ישן

ההיקסמות או התוגה על מה שיש

דבר המערכת – מעלה 7

אגרוף מונף כלפי מטה

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

למה לאה?