אל ספרו הנהדר של יואב בן־ארי תלולית מחוקה בחול אפשר להתייחס כאל חפירה ארכאולוגית בשלוש שכבות קרקע בו זמנית. השכבה הראשונה היא ההיסטוריה; השנייה היא שכבת התודעה האנושית, שיש לה קשר מעגלי עם ההיסטוריה, שכן ההיסטוריה מעצבת את התודעה וזו בתורה ממשיכה ומעצבת את פני ההיסטוריה; השכבה השלישית היא הארכאולוגיה עצמה, שגם לה יש חלק בהבניית הסיפור ההיסטורי והתודעה. בן־ארי הוא בעל תואר ראשון בארכאולוגיה, ובפרק המבוא הוא מציין שהוא אינו ארכאולוג וכי מעולם לא עסק בארכאולוגיה. שחרורו מזהות מקצועית של ארכאולוג מאפשר לו לעשות שימוש בידע שברשותו כדי לעסוק במה שהוא מכנה ״הפואטיקה של הארכאולוגיה״, כלומר לדון באתרים ובממצאים ארכאולוגיים באופן ביקורתי, מחובר להווה ורגיש לתהליכים תודעתיים קולקטיביים.
בפרק המבוא לספר, מצטט בן־ארי את חזונה וייעודה של רשות העתיקות, כפי שהם מופיעים באתר האינטרנט שלה: ״רשות העתיקות תשמור, תשמר ותחקור את המורשת הארכיאולוגית של הארץ ברמה הארכיאולוגית הגבוהה ביותר" (עמ׳ 12). בן־ארי מזהה בהצהרה הקצרה שני טעמים מרכזיים לעיסוק בארכאולוגיה: המדע והמורשת. תפקיד המדע הארכאולוגיה הוא לעזור לנו להבין ״מה היה באמת״. בן־ארי מכיר גם בתפקידה של הארכאולוגיה בשימור ערכים ומורשת, אך מזהיר מפני מצב של שימור לשם שימור, ובלשונו: ״מרוץ שליחים מוזיאלי״ (עמ׳ 12). אל שני טעמים אלו הוא מוסיף טעם נוסף, המעסיק אותו יותר מן האחרים, שהוא מכנה ״הפואטיקה של הארכאולוגיה": ״כן, נדמה לי שאני מחפש משהו מעין זה; אתוס רוחני-אסתטי שינבע מתוך מגעה של הארכאולוגיה עם עולם הנפש״ (עמ׳ 12). כך, הפואטיקה של הארכאולוגיה אינה מצטמצמת לתיאור הממצא הארכאולוגי או לתיאור תולדות העבר, כי אם לתיאורה של תמונה עשירה שהעולם הנפשי, התודעה האישית והקולקטיבית וההווה, כמובן, הם חלק בלתי נפרד ממנה.
לספר חמישה פרקים. פרק מבוא, פרק המתאר ביקור באגף הפרהיסטורי במוזיאון ישראל, ושלושה פרקים נוספים, שכל אחד מהם עוסק באתר ארכאולוגי אחר בירושלים: חומות העיר העתיקה, עיר דוד ובית הקברות המוסלמי בממילא. בכל אחד מפרקים אלו מבקש בן־ארי לקרב אותנו אל רוח המקום, רוח התקופה הנדונה ורוח הממצאים. בן־ארי מזמין אותנו להתבונן בממצאים משל היו חלום, מבט ש״ראוי שיהיה רחב ושיהיה בו מקום לדמיון, לפליאה ולמסתורין. ראוי שתהיה בו נשימה של זמן מלא הריאות״ (עמ׳ 17).
כחלק מניסיונו לפתח את ״הפואטיקה של הארכאולוגיה״, כלומר ארכאולוגיה המחוברת גם לתודעה ולנפש, מרחיב בן־ארי על תיאור ביקוריו באתרים שהוא כותב עליהם. הביקור עצמו וההתנסות התודעתית שהוא מזמן מקבלים לעיתים יחס שאינו נופל בחשיבותו מן האתר ומן הממצאים עצמם. במהלך הביקור במוזיאון ישראל, לדוגמא, הוא מתעכב על זכוכיות ארונות התצוגה: ״יותר ויותר מתברר שזכוכיות הוויטרינה הן בעלות נוכחות מוצקה לא פחות מן המוצגים הנמצאים תחתן. הזכוכית אומרת: אתם רוצים לגעת, ואם כבר אתם רוצים לגעת, אולי תרצו גם לקחת? הזכוכית מבקשת מאיתנו להכחיש את חומריותם של החפצים, כלומר את האפשרות לגעת בהם ולמששם […] הזכוכית מעמידה את החפצים כנוכחות חלומית״ (עמ׳ 21). בהמשך הוא מתאר תגובה של קבוצת ילדים לממצאים ואף ממשש אבן יד במקום שמיועד לכך. סגנון חי ומפורט זה חוזר על עצמו בדרכים שונות בכל אחד מפרקי הספר, והדבר מזמין קריאה חווייתית הערה למפגש בין העבר להווה באופן המטעין אותם זה בזה. כך למשל, בפרק העוסק בשער יפו ובעיר העתיקה, מתואר ביקורו של בן־ארי בשוק המוסלמי. בפרק העוסק בעיר דוד מתואר בהרחבה יתרה ביקורו במקום, ובכלל זאת תיאור מפורט של משתתפי הסיור האחרים וציטוטים נרחבים מדבריו של איתן, מדריך הסיור, שמערבבים את הארכאולוגיה באידאולוגיה עד לבלי הכר. בן־ארי ממשיך להתחקות אחר זרם התודעה שמעורר הביקור בעיר דוד גם כאשר מדובר בתהליך הכתיבה, מתוך הכרה בכך שגם הספר שהוא כותב הוא חלק מתהליך הבנית התודעה המתמשך:
בין שאר הדברים שעוברים בי עוברת גם דקירת אשמה: באתי לכאן היום כדי ללמוד על האתר, על הארכיאולוגיה שלו, ואיתן המדריך מנחה אותי כאן בלבביות וידענות; אבל באתי גם למשש את האופן שבו העמותה המפעילה את האתר, עמותת אלע״ד (אל עיר דוד), לועסת ומגישה אותו לציבור כשהוא כבר מעוכל עד תום במיצי קיבתה האידאולוגית. אני משחק מול איתן, המדריך מטעם העמותה, משחק של מבקר סקרן שרושם מתוך רצון ללמוד; אך ברור לי שהדברים שנרשמים בפנקס ישמשו אותי ״כנגדו״ בספר זה; כבר ברור לי שאציין מאפיינים סטראוטיפיים מתוך דמותו, כבר ברור לי שהאקדח שהונח כאן, במערכה הראשונה, יישלף ממכנסיו עם תום ההצגה. (עמ׳ 73)
מקריאת הספר ניכר כי בן־ארי הוא סופר, ובכמה מקומות בספר הוא יוצא אל מעין עלילות משנה העוסקות בקורותיהן של דמויות הקשורות באתרים שהוא מבקר בהם. תיאורים אלו הם חלק משיאיו של הספר, שכן יכולת הכתיבה הספרותית הנפלאה של בן־ארי מוסיפה ממד של עומק אנושי לביקור באתר. הפרק העוסק בבית הקברות המוסלמי בממילא, לדוגמא, נפתח בתיאור נדיר באיכותו של הכנת גופתו לקבורה של אחד המתים הטמונים במקום. התיאור נכתב בגוף שלישי, תוך התייחסות מפורטת למה שעשוי היה המת לחוש אילו היה יכול:
כיוון שלא נותר בבשרו ובעצמותיו ולא בשום חלק מחלקיו ובשום מרכיב ממרכיביו ולו משב קל של רוח חיים, וכיוון שאיבריו וחושיו ועצביו ומוחו ונפשו ותודעתו וכל כולו חדלו לפעול, ובקיצור, כיוון שהיה מת, מת לגמרי ובהחלט מבפנים ומבחוץ ומכל כיוון, לא חש ברטיבות הסבונית המחליקה על עורו, לא חש במגע הספוג המקרצף את אחוריו, את מבושיו, את ידיו, את פניו, את רגליו, לא חש במגע הידיים הנוגעות בו ואוחזות בו כדי להניעו לכאן ולכאן. (עמ׳ 133)
לפנינו החייאה כפולה: בן־ארי אינו מסתפק בתיאור חי של בית הקברות או מצבה בתוכו, אלא עוסק בחוויה של מי שקבור תחתיה. אולם, וזו חוכמתו של הקטע שלפנינו, הוא אינו מתארו חי, כי אם אחרי שנסתלקו ממנו החיים, ובכל זאת התיאור חושני ומלא חיים מאין כמוהו. כך פועל עלינו הספר כולו. הוא מתאר ממצאים ארכאולוגיים – אבנים, חומות, נקבות, מקומות שלכאורה אינם חיים ופועלים עוד – ובכל זאת, הספר מעוררם לחיים בתודעתנו.
הארכאולוגיה הפואטית של בן־ארי מאפשרת התבוננות ביקורתית על הצמידות שיש לעיתים בין הארכאולוגיה לבין הנרטיב הזהותי־פוליטי המצומצם והמצמצם את התודעה. אם בפרק המבוא מבקר בן־ארי את שימור מורשת לשם מורשת, הרי שבשלושת פרקי הספר העוסקים באתרים ארכאולוגיים בירושלים, הוא מקדיש מקום נרחב לתיאור יחסי הגומלין שבין הארכאולוגיה לבין זהות ישראלית־לאומית. עמדתו מרתקת וביקורתית: הוא מדגים שוב ושוב כיצד אפשר לעשות שימוש מניפולטיבי בארכאולוגיה באופן שישמש נרטיבים לאומיים רצויים. כדוגמאות, אזכיר רק את הפיכתו של מינרט המסגד המכונה ״מגדל דוד״ לסמל מרכזי בנרטיב היהודי, אף על פי שמעולם לא היה קשור אל דוד המלך או אל כל יהודי אחר, ואת הדיון בבניית מוזיאון הסובלנות על שטח של בית קברות מוסלמי במרכז ירושלים המצוי במחלוקת מתמשכת. גם הפרק העוסק בביקורו של בן־ארי באתר העתיקות עיר דוד, שמפעילה עמותת אלע"ד, הוא דוגמא מובהקת לכך. בן־ארי עוסק באופן שהעמותה משתמשת בארכאולוגיה לשם חיזוק נרטיבים היסטוריים ולאומיים הכרוכים בקיומה של מלכות בית דוד שבירתה ירושלים. הפולמוס הארכאולוגי־היסטורי סביב עצם קיומה של הממלכה ובוודאי שסביב גבולותיה, בירתה ותקופת קיומה נעדר לחלוטין מן הסיורים באתר ובמרכז המבקרים. מדובר בארכאולוגיה שעניינה, יותר מכל עניין אחר, הוא ייצוב וקיבוע הזיכרון הקולקטיבי הישראלי־יהודי.
כחלק מהדיון בנושא, מרחיב בן־ארי את הכתיבה על אודות שני זיכרונות מכוננים עבורו – פיגוע הטרור בקפיטריה שבקמפוס הר הצופים וזיכרונותיה של סבתו מתקופת השואה. בן־ארי מכיר בכך שככל הנראה זיכרונותיו אינם מדויקים, וכי ברבות השנים נוספו אליהם פרטים דמיוניים ונשמטו מהם פרטים אחרים. כדי להבין את מרכזיותם בעיצוב דמותו ותודעתו, אין הוא צריך לקבע גרסה אחת ויחידה של זיכרון ההתרחשויות. לתפיסתו מוטב להותירם חיים, פועמים, נעים בין אמת אובייקטיבית לאמת פנימית. ארכאולוגיה המותירה מקום לספק ולהתקיימות הדדית של נרטיבים, היא ארכאולוגיה פואטית יותר, המאפשרת התפתחות. בן־ארי אינו חולק על חשיבות או על אמיתות הממצאים בחפירות של עמותת אלע"ד בעיר דוד. אולם, הוא מבקר את החפירה בציר אופקי, המתבצעת במעין תעלה ומתמקדת בשכבת הזמן התומכת בנרטיב היהודי, תוך התעלמות מן הציר האנכי, כלומר משכבות ארכאולוגיות המייצגות שכבות על גבי שכבות של קיום אנושי, מזמנים קודמים ומאוחרים יותר. אחת השכבות הללו, שבן־ארי אינו שוכח לאורך כל הספר, היא שכבת ההווה, שבה פלסטינים המתגוררים מעל החפירות מתלוננים שהן גורמות נזקים לרחובות והבתים שהם חיים בהם.
כאשר הוא מתאר את ביקורו באגף הפרהיסטוריה במוזיאון ישראל, כותב בן־ארי על הציטוט ״זְמַן רָחָב רָחָב״ (עמ׳ 24), משירו של אלתרמן "ליל קיץ". הוא כותב: ״המטאפורה האלתרמנית ביחס לזמן, 'רחב רחב', כמו מבקשת להוסיף לו ממד. יותר משמטאפורה זו מספרת משהו על הזמן כממד פיזיקלי או על הכוכבים שבזיקה אליהם היא עומדת, הרי היא מכוננת עמדה נפשית כלפי הזמן. זו מרמזת לטיב המבט שאנו עשויים להפנות אליו: 'מבט אל מרחבים, אל שדות, אל אופקים שלעולם לא נגיע אל קצותיהם ולא אל קצות משמעויותיהם'״ (עמ׳ 25). בן־ארי מצליח במשימה שהציב לעצמו. הארכאולוגיה הפואטית המוצגת בפרקי הספר היא חיה ומחייה, רב־ממדית ונושמת, ארכאולוגיה הפותחת צוהר אל "הזמן הרחב".
ככה זה מתחיל:
״שום אתר ארכיאולוגי אינו חשוב״, מלמלה המרצה לארכיאולוגיה אחרי שהערתי בידענות מרוצה בנוגע לחשיבותו של אתר שעמדנו לסייר בו. דברי המרצה, ארכיאולוגית במקצועה, הפתיעו ובלבלו אותי: באותה תקופה למדתי את שנתי השנייה כסטודנט לארכיאולוגיה ונטיתי לחפש אחר צידוקים לבחרה בתחום הזה שנראה חסר תוחלת, לא רק בעיני מכרים וחברים שלמדו תחומי דעת פרגמטיים ומשתלמים כלכלית, אלא גם בעיני חברי שלמדו בחוגים אחרים בפקולטה למדעי הרוח; האבנים והחרסים נראו להם תפלים ודלים לעומת הסוגיות המופשטות בהן עסקו.