ספרות גדולה מתקיימת בטווח שבין מקוריות להשפעה, ומצליחה לנוע בין קול אישי מובהק לשרשרת ההשפעות שהובילה אליו. קוראים וכותבים העושים דרכם במרחב הספרותי נכנסים אל ציר של התקבלות והתגבשות – חידושים שהופיעו, תקדימים שנוצרו, התפתחויות שהובילו זו אל זו. הכותב מפלס דרכו בתוואי המסורת הספרותית, בוחר באיזו לדבוק, לאיזו להתנגד. הוא שואב השראה מהקודמים אליו, אך כוחו גם בהתנגדות למסורת, ביכולת להציע אלטרנטיבה, או להתקיים בתוך המסורת באופן עצמאי.
זכייה בפרס נובל לספרות היא כרטיס כניסה להיכלות המסורת הספרותית, אבן דרך שראוי להתייחס אליה. הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ'וק זכתה בפרס נובל לספרות לשנת 2018, בעיקר בזכות ספרה המונומנטלי "ספרי יעקב", הבוחן את דמותו של משיח השקר יעקב פרנק. כקוראים, יש סקרנות מיוחדת בקריאה של הספר הראשון שנכתב לאחר הזכייה בפרס הנחשב. כעת אנו יודעים כי אנו קוראים יצירה שכתבה אחת מגדולות הכותבות החיות כיום. בספרה הנוכחי בחרה טוקרצ'וק להתכתב עם יצירה משמעותית מהמסורת הספרותית של המאה ה־20 – "הר הקסמים", מאת הסופר הגרמני תומאס מאן. במקרה הזה, טוקרצ'וק לא רק מושפעת מספרו של מאן, אלא מניחה אותו כתשתית הגלויה של ספרה החדש. היא מאמצת את תפאורת בית המרפא, את ההיצמדות לחיי הדיירים ואת התחושה שהזמן נמתח ומתארך. אולי היא מצמצמת בכך את הציפייה לחידוש גדול – כעת, כשאני אילן גבוה להיתלות בו, אני נתלית באילנות הגבוהים שקדמו לי.
נשף האמפוזות, בדומה ל"הר הקסמים", מתקיים בבית מרפא לחולי שחפת. בעוד בית המרפא של מאן מממוקם בשווייץ, טוקרצוק ממקמת את שלה בגרברסדורף שבשלזיה, כפר הררי הממוקם בצפון פולין. אל בית המרפא מגיע מייצ'יסלב וויניץ, סטודנט להנדסת מים מלבוב שבאוקראינה, החולה בשחפת. ווניץ' מגיע כדי לטפל במחלתו, אך לא פחות מכך גם מצפה לגלות "משהו חדש, משהו שעדיין לא ידע. לפיתרון החידה. מדוע הוא חולה. ומדוע אחרים בריאים" (עמ' 29). רופא בית המרפא הוא דוקטור זמפרוויס, רופא ופסיכואנליטיקן מוולדנבורג שבשוויץ, ששולח אותנו באופן די ברור אל דמותו של הרופא ברנס מבית המרפא השוויצרי של "הר הקסמים". מעט אחרי הגעתו לפנסיון המגורים נתקל וויניץ' בגופת אישה הפרושה על שולחן האוכל שבחדר האוכל, אשתו של בעל הפנסיון, שתלתה את עצמה.
בארוחת הערב נודע דבר מותה של בעלת הפנסיון לדיירי הפנסיון המזועזעים. מהר מאוד שיחתם גולשת לניתוחים תיאורטיים של פעולתה של האישה, והם הופכים בסופו של דבר לדיון תיאורטי על מהותן של נשים בכללן. "מה יש לומר […] למרות הרגע הקשה הזה, אומר רק שלעולם לא נרד לסוף דעתן של הנשים" (עמ' 50), מצהיר בנימה פילוסופית לוקאס, מורה קתולי מהורהר. לשיטתם, האישה בנויה אחרת מהגבר. הבלשן הסוציאליסט אוגוסט אוגוסט מצהיר מצידו כי "סבור אני, ידידי היקר, שאיננו צריכים לחוש אשמה כלשהי על כך שלא עצרנו […] שלא מנענו […] אומרים הרי שרק במרחב הרציונלי אדם יכול לפעול בצורה רציונלית. במקום שבו מניעיו של הפרט חומקים מן השכל, לא נותר לנו אלא לשמור על קור רוח […] מחקרים מראים שמוחה של אישה מתפקד אחרת לגמרי, והוא אפילו בנוי בצורה אחרת […] קודם כול, זהו עניין של ממדים, ובו בזמן גם של שימת רגש על חלקים שונים" (עמ' 51). מכאן מתגלגל דיון מלומד על נחיתותן הבלתי נמנעת של הנשים. בעיני ולטר פרומר, תיאוסוף ויועץ סתרים, אפשר לטעות לפעמים בנשים ולהעריך אותן לטובה, "אפשר לחשוב שהן משיבות בהיגיון וחושבות כמונו. וזאת אשליה. הן מחקות […] את דרכי ההתקשרות שלנו, ואחדות מהן, יש להודות, ממש טובות בזה" (עמ' 52). פרומר מוסיף כי "איננו יכולים להתייחס אל מעשיה של אישה כאל מעשים מודעים במלואם […] הפסיכולוגיה של האישה הוכיחה שאישה היא בו זמנית אובייקט וסובייקט, לכן בחירותיה יכולות להיות מודעות רק בחלקן" (עמ' 53).
היחסים בין הגברים המתגוררים בפנסיון ושיחותיהם הפילוסופיות ממלאים את דפי הספר בתיאורים מפורטים של הליכותיהם ודעותיהם; הגברים ממלאים את החלל בדיבור שוטף ושקול בעודם מבקשים להילחם בשדים שרודפים את הכפר, ברוחות הרפאים שמתגלות בתוך חלליו הריקים, אך הם יודעים כי תחת רגליהם מתקיים עולם מודחק ופגוע. על אף שהסיפור מוליך אותנו בתוך מרחב גברי באופן כמעט בלעדי, אנו מגלים לאט־לאט כי את המתרחש בסביבה הגברית מוסרות לנו קבוצת נשים נסתרת. אלו הן האמפוזות המספרות לנו על המתרחש בכפר ומתבוננות בדיירים החיים בו. "אנחנו מביטות בהם בדרך כלל מלמטה, רואות אותם כמו עמודי ענק רבי־עוצמה ובראשם איזו בליטה קטנה מדברת – הראש" (עמ' 123). האמפוזות מבליחות אל תוך הטקסט בחטף, רומזות לנו על קיומן הנסתר מן העין. כך למשל, ההתמקמות של וויניץ' בחדרו בפרק הראשון נחתמת בתיאור המספרות – "אנחנו עדות למלבושים העולים בזה אחר זה על גופו הרזה, עד שלבסוף הוא עומד, שונה בתכלית השינוי מן האיש המשתעל אפור הפנים מאתמול", וממשיכות לתאר אותו במעין התנצלות – "לא, אנחנו לא רואות בכל כך אובססיה, לכל היותר זוהי רגישות־יתר תמימה. אנשים צריכים להתרגל שצופים בהם" (עמ' 23). כך אנו מגלים כי לסיפור שני פנים, לפחות – הרובד הגלוי, הגברי והרציונלי, והרובד הנסתר, הנדחק, הנשי, של רוחות הרפאים המתות המתבוננות במתרחש ומתארות אותו לפרטי פרטים. האמפוזות הן רוחות הנשים המתות הצצות ברחבי הכפר ולא מניחות לעולם שזנח אותן.
במיתולוגיה היוונית האמפוזות הן בנותיה של האלה הקטה, המתגלמת בשלוש דמויות ארכיטיפיות – העלמה, האם והזקנה. דמותה של הקטה קשורה לעולמות הכישוף, הלילה והירח, השינה וצמתי הדרכים. אמפוזה היא בתה היפה, שבמחזה "הצרפדעים" מאת אריסטופנס – המצוטט לאורך נשף האמפוזות – ניצבת בדרכו של דיוניסוס לגיהינום ומפחידה אותו. דמותה של אמפוזה נחשבת גם כהשראה לדמויות של ערפדים לאורך השנים, ולמי שבמסורת המאוחרת של המיתולוגיה פיתתה גברים צעירים ושתתה את דמם.
רוחות הנשים המספרות את הסיפור מציבות את העולם הגברי כפרודיה על עצמו, עולם ששקוע כל כך בחשיבה רציונלית עד שהוא לא מסוגל להתמודד עם הרבדים הנסתרים והמוטרפים של קיומו. הנשים הן המודחק בשיאו, התת־מודע האנושי שנדחק בעל כורחו פנימה, מטה, מודר מפני השטח. הן מבקשות לפרוץ את דרכן, לחשוף את התערבותן והשפעתן על הקיום, על אף שעל פני השטח הן נתפסות כסטטיסטיות במערכה גדולה שאין להן בה חלק אמיתי. העולם הנשי המודחק מתפרץ אל תוך הטקסט עם הערותיהן של הנשים המתות, המזכירות לנו כי הן אלה שמספרות את הסיפור. אילולא המבט הנשי לא היינו יודעים על מעשיהם של הגברים החולים. מהלך זה מתגלה בצורה עמוקה יותר כשאנו נחשפים לצדדים המודחקים בנפשו של הגיבור וויניץ'. הסטודנט הצעיר מתכחש לגופו, מסרב לחשוף אותו בפני הרופא ומביע עניין בהליכותיהן של הנשים הסובבות אותו ובמלבושיהם. הספר נחתם בהשלמה ובקבלת הצד המודחק, כשוויניץ' מרשה לעצמו ללבוש בגדי נשים ולנכס לעצמו זהות חדשה בדמות אישה. בכך מתפקדות האמפוזות המספרות את הסיפור לא רק כמודחק הנשי הנדחק מתוך השיח הגברי, אלא גם כרחשי הנפש המתחבטת של גיבור הספר. וכך גם לבסוף מתרחש ההיפוך בין העולם הגברי והנשי, כשמתבהר כי הגברים הם אלה שמוקרבים כדי לרצות את רוחות הנשים.
טוקרצ'וק פורשת מצע מחשבתי כפי שמצופה מספרות גדולה – היא מייצרת קונספט תיאורטי מבוסס ומנומק שפועל לאורך כל הספר ומניע אותו. אך חוויית הקריאה לא מספקת כמו שספרות גדולה אמורה להיות. היא צועדת בדרכו של הרומן "הר הקסמים", ומתארת שהות בפנסיון שהזמן בו נמתח ונמרח, וחווית הזמן הבלתי נגמר אמורה להיות חלק מחוויית הקריאה הייחודית. אך בעוד בספר הקלאסי תחושת השהות הבלתי נגמרת הייתה חלק מהחידוש, כאן התחושה היא של אקספוזיציה אחת ארוכה. ברשימה המעניקה טיפים לקריאה ברומן המודרני של מאן, נכתב בסעיף 7 "הרשו לעצמכם לדלג", וכי "אפשר לדלג על הקטעים הקשים בלי להפסיד יותר מדי". והוסיפו הצדקה לדילוג, מאת המחזאי האנגלי ויליאם סומרסט מוהם – "אדם שפוי אינו קורא רומן כמשימה אלא לשם הנאה". בנשף האמפוזות צץ רצון דומה לדלג, אך בלי הצדקה שמספקת חוויית הקריאה הכללית ובלי התחושה שמה שיש כאן זו ספרות גדולה.
כך גם מתפספסת תחושת האימה שאמורה ללוות את קריאת הרומן, שמוגדר כ"סיפור אימה בבית מרפא". סיפור אימה מבקש לרוב לבטא רבדים פראיים, נסתרים, גדולים מהחיים, שמאיימים לקרוע את פרגוד המציאות ולחשוף את הרבדים העמוקים של תהום בלתי מרוסנת ובלתי רציונלית. תעלומת האימה המלווה את הסיפור היא שאלת הקרבת האדם שנעשית בכפר שממוקם בו בית המרפא – מי מקריב קורבן אדם? לאיזה צורך? ומי משתתף בכך? אלא שהתעלומה הזאת נמסרת בדרך רציונלית לחלוטין, דרך דיוניהם התיאורטיים הארוכים והקרירים של יושבי הכפר השונים המסבירים כל אחד את הסברו המדוד והשקול לכל תופעה על פני הארץ, כולל רצח וקורבן. הספר מתקיים כולו בתוואי התודעות של הדמויות, או יותר נכון – בגבולות הרציונל של הדמויות. כל דמות מתייחסת אל העולם דרך סל הדעות שלה, וזה בעיקר מה שאנו עסוקים בו – העמדות השכלתניות של כל דמות והשיחות ביניהן. יש לכך הצדקה תיאורטית מבחינת מבנה הספר, המנגיד בין תפיסות העולם הגבריות לאלה הנשיות, אך לא מבחינת חוויית הקריאה שהוא מספק. תחושת אימה שמלווה ספר משאירה חותם משמעותי על קריאתו, אך טוקרצ'וק לא מצליחה לייצר את החוויה הזו. היא מספרת לנו שהיא קיימת, אך אנו לא זוכים להרגיש אותה. האימה נבלעת בהסברים חסרי מעוף, ואף הפתרון נמסר גם הוא בעוד רצף של פטפוטים משכילים. כך מתפספסת כליל תחושת האימה הלופתת שטקסט סוער מסוגל להכניס אליה, ונותרת כסימון תיאורטי שמסמנת הסופרת.
החוויה המסעירה ביותר מתרחשת דווקא עם הפיכת הדף האחרון של הסיפור והגעה לחלק "הערת המחברת". שם מובאת ההערה הבאה – "כל הרעיונות המיזוגיניים בדבר נשים ומקומן בעולם מבוססים על טקסטים של המחברים הבאים", ואז מובאת רשימה ארוכה ביותר הכוללת הוגים ויוצרים דוגמת ויליאם ס' בורוז, ג'וזף קונרד, צ'רלס דרווין, זיגמונד פרויד, אמיל דורקהיים, ז'אן פול סארטר, אפלטון, עזרא פאונד, ויליאם שייקספיר, ארתור שופנהאואר ושאר הוגים גברים שעיצבו את התרבות המערבית ב־2000 השנים האחרונות. זהו החלק המטלטל ביותר שמצליח לייצר הספר הזה, שמשקיע את כל כוחו באמירה תיאורטית ביקורתית על תכלית יחסיהם של גברים ונשים, אך מתקשה לעצב אותה כסיפור סוחף ומזמין.